(מַעֲשִׂיַת-עַם אַרְמֶנִית מֵאֶת אוֹבַנֶס טוּמַנְיַאן בְּעִבּוּדוֹ שֶׁל ש. מרְשַׁק)

בְּפַרְוָנוּת, מִקְצוֹעַ חַם,

עָסַק חָתוּל פִּקֵחַ.

יָשַׁב לוֹ בַּעַל הַשָּׂפָם,

פָּזַם פִּזְמוֹן שָׂמֵחַ.

לְפֶתַע כֶּלֶב רָץ וּבָא

עִם חֲתִיכָה שֶׁל עוֹר-פַּרְוָה.

– “שָׁלוֹם, חָתוּל!”

– “שָׁלוֹם, שָׁלוֹם!"

– "מַהֵר עֲשֵׂה לִי כּוֹבַע!

כָּל-כָּךְ חָזָק הַקֹּר הַיּוֹם –

קָשֶׁה לָצֵאת הָרְחוֹבָה.

עַל שְׂכַר-טִרְחָה לֹא אֶעֱמוֹד.

וּבְכֵן, תִּתְפּוֹר?"

– “בְּרֹב כָּבוֹד!”

“מָתַי תִּגְמוֹר?”

– בִּזְמַן קָרוֹב!"

– “נְקוֹב נָא יוֹם קָבוּעַ”.

– "בְּיוֹם שִׁשִּׁי, רֵעִי הַטּוֹב,

כְּלוֹמַר בְּסוֹף-שָׁבוּעַ.

הֲרֵי “פַּפַּחָה”¹ – לֹא מְעִיל.

בִּשְׁבִיל יְדִיד – מִיָּד אַתְחִיל.

אֶתְפֹּור מִין כּוֹבַע לְמוֹפֵת,

שֶׁלא יִהְיֶה שֵׁנִי לוֹ!

וְעַל הַמְּחִיר – לֹא נִשָּׁפֵט:

אֵינִי יַקְּרָן, חָלִילָה!

הַרֵי “פַּפַּחָה” – לֹא מְעִיל:

שְׂכָרָהּ אֶפְשָׁר גַּם לְהוֹזִיל"

בָּא יוֹם שִׁשִּׁי: הַכֶּלֶב – פֹּה.

הַדֶּלֶת קְצָת נִפְתָּחָה –

וְהוּא הִכְנִיס בָּהּ אֶת אַפּוֹ:

“מוּכֶנֶת הַ”פַּפַּחָה"?

– “עוֹד לֹא!” – עוֹנֶה לוֹ חֲתַלְתּוּל.

– “וְאֵי אָבִיךָ?” – “בְּטִּיּוּל”.

זְמַן רַב, בַּקֹר, עַל הַמִּפְתָּן

צִפִּיָּתוֹ אָרָכָה.

סוֹף-סוֹף מוֹפִיעַ הַפַּרְוָן –

וְעַל רֹאשׁוֹ “פַּפַּחָה”.

– “מַה יֵשׁ?” – שׁוֹאֵל הוּא בְּהִתּוּל:

"עַל מָה הִנְּךָ כָּל-כָּךְ בָּהוּל?

אֵין כּוֹבַע זֶה – דָּבָר רָגִיל

אַל נָא תָאִיץ בִּי כָּכָה!

אָף כִּי “פַּפַּחָה” – לֹא מְעִיל,

לֹא צְחוֹק הִיא גַּם “פַּפַּחָה”.

אֶת פַרְוָתְךָ רִסַּסְתִּי כְּבָר –

אַתְחִיל לִגְזוֹר אוֹתָה מָחָר".

אָמַר הַכֶּלֶב: "הַבְטָחוֹת

שָׁמַעְתִּי כְּבָר לָשֹׂבַע.

כָּעֵת אֱמוֹר לִי בְּטוּחוֹת:

מָתַּי יוּכַן הַכּוֹבַע?

הֲרֵי לֹא חֶסֶד אֲבַקֵּשׁ –

אֶת רְכוּשִׁי אֲנִי דוֹרֵשׁ".

– “טוֹב, טוֹב” – גִּמְגֵּם לוֹ הַפַּרְוָן:

“בּוֹא כַּעֲבוֹר שָׁבוּעַ”.

וְשׁוּב הַכֶּלֶב הַדַּיְּקָן

חָזַר בְּיוֹם קָבוּעַ:

– “נוּ, מַה שְׁלוֹמֶךָ?"

– “מְצֻיָּן!"

– “מוּכָן הַכּוֹבַע?"

– “לֹא מוּכָן!"

כָּאן נִשְׁמְעוּ דִּבְרֵי-גִדּוּף

וקוֹל סְטִירוֹת-אַפַּיִם:

– “אַתָּה נוֹכֵל!"

–אַתָּה חָצוּף!"

– “גַּנָּב אֲרֹך כַּפַּיִם!"

– “טִפֵּשׁ נַבְחָן!"

– “חָתוּל שָׁפֵל!"

– “צֵא-צֵא חֻצְפָּן!"

– “בְּלוֹם פֶּה, נָבָל!"

בָּא הָעִנְיָן לִידֵי דַיָּן.

צִוָּה הַלָּז לִפְתּוֹחַ

בַּחֲקִירַת אוֹתוֹ פַּרְוָן

יַחְדָּוֹ עִם הַלָּקוֹחַ.

וּלְמָחֳרָת הַכֶּלֶב בָּא

לַחֲקִירָה עִם הַנִּתְבָּע.

אֵינִי יוֹדֵעַ עַל בֻּרְיָן

אֶת כָּל קורוֹת הָעֵסֶק,

אוּלָם אוֹתוֹ חָתוּל-פַּרְוָן

בָּרַח לִפְנֵי הַפֶּסֶק.

בָּרַח, נָבָל, מוּרָם-זָנָב

עִם הַפַּרְווֹת אֲשֶׁר גָּנַב.

הָיָה זֶה אַב הַחֲתוּלִים –

דּוֹרוֹת הֵקִים הוּא אֶלֶף;

וּמִנִּי-אָז אוֹיְבִים גְּדוֹלִים

נִהְיוּ חָתוּל וָכֶלֶב.

בִּרְאוֹת כָּל כֶּלֶב פְּנֵי חָתוּל,

מִיָּד יִנְבַּח בַזַעַם.

נִדְמֶה, בְּלַעַג וּבִטּוּל

שׁוֹאֵל הוּא בְּכָל פַּעַם:

“מוּכָן הַכּוֹבַע כְּבָר אוֹ לֹא?” –

וְהֶחָתוּל שׁוֹצֵף כֻּלּוֹ.

הוּא גַּם יוֹרֵק עַל הַנַּבְחָן

מִבּשֶׁת אוֹ מַּפַּחַד –

כְּמוֹ אוֹתוֹ חָתוּל-פַּרְוָן

בְּעֵת גָּזְרוֹ “פַּפַּחוֹת”.