הודה לי, מנגן! אם לא גנבת…
(שירי נער, דף 23)
ידידתי הנעימה!
ספר־שירים מונח היום על שולחני, אשר לולא שפתו הנשחתה ולולא חטאותיו הרבות בשמוש הלשון ובדקדוקה ולולא עוד נגע אחד אשר מצאתי בו, כי עתה מצא חן בעיני מאד מאד – כי אוהב אני מאד את שירי ההגיון ונפשי יודעת מאד כי מהם תקותנו תצא לימים הבאים; והיה בהיות שירים כאלה לבני־הנעורים, והם ימצאו בם את משאת־נפשם, אשר חזו להם המה, ואת דמיונותיהם וחלומותיהם, אשר חלמו להם המה כפעם בפעם, ואהבו בני־הנעורים האלה את השפה אשר תשים לפניהם שירים כאלה, שהם יוכלו להיות להם לתפלות בעל־ פה. אבל הפעם הזאת לא שמחתי על השירים המונחים לפני, אף כי מלאים הם הגיונות רבים ויש אשר יקחו את לב הקורא – והכל משום הנגע האחד אשר אמרתי! כי נכון הייתי לסלוח למשורר על כל חטאותיו אשר עשה בלשון ודקדוקה, ורק על הנגע האחד ההוא לא אוכל לסלוח לו.
הידעת, ידידתי, השירה מאין תמצא?
המשורר יהודה ליב גורדון אומר: מעין המחשבה ומקור שיר וזמר הוא “בבטן המלאה” – והוא בר־סמכא בענינים כאלה; משוררים ובעלי־סברה אחרים אומרים: השירה היא מתת־אלהים, מה שקורין “הכנה טבעית” – וגם הם יודעים באין כל ספק את אשר הם מדברים; ועוד משוררים ובעלי־סברה אחרת ישנם, האומרים: אין לנו צורך כלל בכל אלה, ולא בכח האכילה ולא במתת־אלהים תלוי הדבר, ורק אם יבוא איש ויקח ממשוררים אחרים וישים בכליו, מה שקורין בפשטות “גנבה”, והיה לאל ידו להוציא ספר־שירים לאור – ובאין ספק יודעים גם האנשים האלה היטב את אשר הם אומרים. וגם אני, לפי עניות דעתי, נוטה מאד לדעת האחרונים האלה ורואה אני את דבריהם, שכל איש ואיש יוכל לקחת שירים מכל הבא בידו ולחבר אותם אחד אל אחד בחוברת אחת ולקרוא את שמו עליהם ולהדפיסם בדפוס ר' יצחק גולדמן בורשה ולהוציאם לאור ולהיות – למשורר; ועל הדברים האלה הנני להביא ראיה, והראיה איננה בת שתים־שלש מלים, כי אם ספר שלם אשר בא לידי, ושמו “שירי נער”1.
המחבר אשר לפנינו הוא איש צעיר לימים, כאשר פיו ענה בו וכאשר יכיר כל מבין בסימני־נערות. ובדבריו “אל הקוראים” יספר לנו, כי השירים הם “מעשה ידי בעצם אביב ילדותי”, אשר אז היתה לו בת שירתו “הצעירה ורפת־כח, כמגדל עז בו ירוץ איש נכאה ונשגב אחרי כל התלאה (?) אשר מצאתני בשומי בים דרך ובמים עזה נתיבה…” מובן הדבר מאליו כי גם את שלש הנקודות האלה כותב המחבר, ואנחנו אשר נתפלא לראות נער צעיר ורך כזה בוחר לו עבודה קשה כזאת, עבודת מלחים ותופשי־משוט, בעת אשר היה יכול לבחור עבודה קלה מזו, עבודת הישיבה בבית־הספר, אנחנו נוסיף לקרוא לאמר: “מאז (מאז היותו בעצם אביב ילדותו) עד היום (אחרי עצם אביב ילדותו) חלפו כארבע שנים” – תקופה גדולה וארוכה מאד, האין זאת? והיה בעשותנו חשבון מדויק ובחברנו את המספר הנודע “כארבע שנים” אל המספר הנעלם “בעצם אביב ילדותי” ונאמר “X + כארבע שנים”, לא יצא לנו בכל אופן סכום של שנים הרבה מאד, ואז נבין כי המחבר עודנו רך וצעיר מאד. ואולם גם הנעשה עם המחבר אחרי התקופה של “כארבע שנים” יספר לנו במו פיו: איך בא לורשה, איך נודע לאחדים מסופרינו הנודעים, איך הללו המה את שירי עלומיו ובפיהם אמצוהו להוציאם לאור “אף כי שירים רבים יותר טובים ונעלים, על ענינים יותר נכבדים ועולים בערכם רב מאד על אלה בתום מחשבתם וזוך שפתם, יש אתי בכתובים, אשר אי”ה יראו ג“כ אור בקרב הימים” – ואחרי־כן: איך הוא מקוה, כי מעתה נהיה ידידים, “ולא לעתים רחוקות אפקדכם בשירי שפת עברית אשר נאהב ונכבד כלנו” וכו'. ובזכות זה יבוא הגואל!
סימני־נערות – האין זאת, ידידתי? וכמעט לא תהיה עוד תשוקתנו אל הספר הזה, אחרי קראנו דברים כאלה, ולא נקוה עוד כי פה דובר את אלה יפיק גם מרגליות. אבל אנכי במקרה עברתי גם על פני גליונות אחדים מגליונות הספר הזה, ואת אשר לא פללתי למצוא מצאתי: מרגליות רבות מונחות בתוך האשפה! אמת היא כי השפה נשחתה עד מאד ושגיאות הלשון רבו כמעט בכל שורה ושורה, ואולם יש אשר נמצא ציורים יפים ומעלות־רוח והגיונות־לב והשתפכות־הנפש ויתר כל הדברים היפים אשר יקחו את לב הקורא ההולך לבקש שירי־הגיון. האפשר הדבר כי האיש אשר אחרי ככלות לו “כארבע שנים” דבר דברי־רוח, ולפני התקופה הזאת, בעודו “בעצם אביב ילדותו”, כתב דברים נעלים כאלה? – ואולם כאשר נוסיף לקרוא כן תגדל מבוכתנו: יש אשר נדמה בנפשנו כי לא בפעם הראשונה נקרא את הדברים האלה, ויש אשר נחשוב, כי כבר התהלכנו פעם אחת ברחובות האלה ועברנו על־פני הבתים האלה, וכל המראות וכל הציורים אשר תראה עיננו לא מוזרים לנו כיום הזה. עוד אחת מעט – והנה כבר יש לאל ידנו לחרוץ גם את המשפּט הנכון! אז נבוא עד דף 23, מקום שם נקרא את החרוז היקר:
הודה לי, מנגן! אם לא גנבת…
ושחוק קל יעבור על שפתינו, ובדממה וקול נענה גם אנחנו אחריו: הודה לי, מנגן, אם לא גנבת!
ידידתי הנחמדה! אלמלא הייתי כותב אליך בשפת קודש וכתבתי באחת מן השפות הלועזיות, הייתי יכול להשתמש במלה אחרת ודברתי עמך על־דבר “פּלאגיאט” אשר מצאתי, ואולם עתה, בדברי אליך עברית, לא אוכל להשתמש במלה אחרת בלתי־אם בפעל “גנוב” ובשם “גנבה”, ואת, ידידתי, תסלחי לי על כל אלה ולא תביאיני במשפט על חטא שחטאתי לפניך בבטוי שפתים. הלא אך “יהודי” אנוכי!
אך רב לי. הנני פותח את גליונות הספר, הנה השיר הראשון! שם השיר הזה “אהבה ראשונה”:
את הקסם אשר לכד נפשי בנוער,
לאשר חמד לבי בראשון הפעם(?),
בכל חום האהבה, בכל רוך התואר
בכל תהום הרעיון, בכל אש הדם(?)
זה ימים ושנים אתאמץ לשכוח,
לקרוע מלבבי לתן לו מנוח.
למצוא ללב אחרת מטרה(?)
אם גם בת ארץ… לאהב בשניה(?) וכו' וכו'.
החרוזים רעים מאד, האין זאת? ואולם רעים מהם שבעתים החרוזים הבאים אחריהם!
יודע אני, כי הישרה עקשתי בשומי לפניך היום דברים כמו אלה, אבל האמיני לי, כי עוד לא הגדתי אף החצי. בכלל, אם נקרא את ספר־השירים הזה, לא נלך לבטח דרכנו אף רגע אחד, ואף אם ברגע הראשון לא נדע עוד מי ומי המשורר הדובר מתוך השיר האחד או השני, בכל זאת נדע אל נכון, כי שירים זרים אנחנו קוראים, ורק כח זכרוננו בגד בנו לפי שעה. אכן שחוק הוא לראות, כי יבוא המחבר גם לעשׂר את התבן, ועל שנים או שלשה שירים הוא מזכיר גם את שמות יולדיהם, והיה בעינינו כאיש אשר לו טלית שכולה גנבה והוא בא ואומר לנו: רבותי הציציות אינן שלי והן לקוחות מאותו החסיד שבאו ציציותיו וטפחו לו על פניו! – זאת ועוד אחרת: על־פּי הספר נוכל לשפוט בבירור, כי אין החבר יודע בלתי־אם את שפת רוסיה לבד, אחרי כי בכל הספר לא מצאנו שיר לקוח ממשוררים אחרים בלתי־אם ממשוררי רוסיה – ואמנם לשום בכלי אשר יכיל 48 דפים יותר מאשר שם בו המחבר, לא יוכל אף אמן רב־מג!
על דבר השפה ושגיאותיה הרבות אין לי לדבר דבר, כי רבות הן מספור.
ובכן, ידידתי הנעימה, זה החלום אשר חלמנו! חלום נעים היה לנו, כי שירי־ההגיון יביא לנו איש־עברי, והיו לנו ולבנינו לברכה בעת צר, והנה ראו עינינו את אלה.
אכן יודע אני היטב, כי מדת דין קשה מאד אני מותח הפעם על המחבר, ואולי הרבה יותר מגמול ידיו ישולם לו, כי אולי יש תקוה לאחרית המשורר הזה והעטרה שאני מעטר לו אינה הולמתו יפה, ואולם הלא תדעי, ידידתי, את כל לבי: אני כשלעצמי מתעב מאד את כל מיני גנבה ואביט על דברים כאלה כעל דברים שאינם יפים כלל. צר לי מאד על איש צעיר לימים אשר נראה בו גם איזה סימני כשרון, והנה הצעד הראשון שהוא עושה בספרותנו הוא צעד שלא כהוגן. ראשית דבר, אשר נשאל מאת המשור, הוא רוח ישרה.
ובכן: הודה לי, מנגן, אם לא גנבת גם את החרוז: “הודה לי, מנגן, אם לא גנבת!”. לפי שעה לא אדע עוד את מקורו.
היי שלום, ידידתי הנעימה, וסלחי לי על כל הרעה אשר הרעותי לך היום כי הוגעתי אותך על שוא. אכן יש יום ואני אתקן את כל המעוות!
והנני ידידך הנאמן
ד. פ.
פטרבורג, 1887.
-
שירי נער, שירים בשפת קודש מאת עזרא בן יצחק גאלדין (יליד עיר לונא) וארשא, בדפוס ר' יצחק גאָלדמאן, תרמ"ז. ↩