לפנות בוקר התחילו הצפרים. בבת־אחת. לפני־כן היה שקט גדול ופתאום נפלה לתוכו הרננה המעורבלת הזאת, במלוא אונה; ללא מעברים הדרגתיים, כמין מרוץ פּראי של צלילים, בערבוביה, במהומה, בהתרגשות, בפורטיסימו מתמיד. זה היה המנון מטורף של שיכורי אביב, ללא רישא וללא סיפא, ממשיך בשנה זו את הקטע מאשתקד. ציפּורת אחת דקת־קול נתעקשה לשיר את המלודיה מעל להרמוניה המבולבלת הזאת. היתה לה נשימה קצרה והיא פיצחה את נעימתה החדה ודקרה בה לפרקים בתוך הערבוביה הממוזגת שהיוותה את ההרמוניה ביצירה שתפנית זו. האפלולית עדיין כיסתה את הכל ואי־אפשר היה לראות את השדות, אפשר היה רק להבחין מהיכן הקול בא. מצחיק היה לשמוע אותן מתחרות זו בזו בהרמת הקול. אלא שאין אדם לבדו בשדה צוחק. לכל היותר מעלה על שפתיו חיוך דק, של אושר. לא הרגיש כלל איך נפלה עליו תנומה.

כשפקח את עיניו הבחין שזנח את רובהו בצדוֹ. לוח הרקיע במזרח החויר והקנה משמעות למרחקים בתוך הגוש האפל שממול. הכוכבים נמלטו לעלטה שבמערב והסהר נפל כאבן אור על ראש ההרים שבדרום. רוח קלילה החלה לשובב בקמה והגישה לו אלומות שבלים לחות ומאַוושות. אפשר היה להתאהב בשעת־בוקר זו כשם שהתאהבו בה הצפרים, והשבלים ואף השמש היוצאת תמיד להקביל את פניה בשמחה. האור גלש לאט־לאט מן האמירים אל הקרקע והדשאים עמדו להשיב את נפשו במנחת־טל. אז התיר את צרורו וזרע מלוא חפניים גונים על כל המישור. המים שבנחל חדלו להיות איוושה ונעשו ברק.

ניתן להבחין בגוש האפל של הבית במרחקים, טובל במקוֶה של שחרית לפני שהוא עושה במצוַת יום חדש. ברפתות החלה העבודה, בתוך המולת הצפרים הבקיע נפץ הכדים, שאון עמל עמום ומרוחק. כלום יש מי שנותן עליו את דעתו כעת, אם לא לייחס את ההרגשות הללו לעצמים, למיטה שהוא איננו בה, לסוכה הריקה ממנו, ואיזו שהיא נשמה שחיה כעת בדד ואולי תהיה פעם שלו?

צריך היה לעשות דוּר, אולם עתה אפשר להקיף את הכל בראייה אחת. אין צורך אלא לקום לתוך האפלולית הרכה שמלמעלה, להתמתח, למעוֹך באגרופים מעוֹך־היטב את חורי העיניים, ולעשות בכך מעשה־רב עד כדי סברא, כי רק משום שפקחת את עיניך מצפצפות כל הצפרים ועולה השמש, שרק אַתה בכל המרחב מלבלב לקראתם.

לפתע נשמע קול ירייה. לרגע נאלם הכל, הד הירייה התגלגל לאט־לאט במרחקים. ואחר־כך דומיה מוזרה, עד שהתחיל להבחין שוב בצווחת הצפרים ושאון המים. אולם היתה ריקות מסתורים וקשובה בכל. אותו רגע עלה על דעתו לנפול ארצה. כשנפל נזכר ששמע ירייה שנייה. אחר־כך כאילו משהו חצה את גופו לשניים ונתעורר בו רצון עז למשש את חצי־גופו התחתון. ראה שהשמש כבר עלתה ואיזו חיפושית יוצאת לקראתה מאצל פניו, עצם את עיניו.

הקיץ מצא אותו בבית החולים, ולקראת החורף קם זקוף ושברירי ומהורהר, על מנת להסתגר בין כתלים אטומים. נקפה שנה.

הוא קם ממיטתו וראה שהוא יכול לרכוס את שרוכי נעלו בכפיפת גוף־שלימה. נתפעל מכך עד שקפץ ממיטתו והתחיל לשיר בקול רם. לאחר־מכן נתלבש ויצא החוצה. (מעֵט בהליכה. צעד לאט־לאט ובזהירות. אם תרגיש משהו תפנה אלי שוב.) בחוץ עמד אביב חדש, וניחוחות חדשים, אולם זכורים היטב, עלו מן העשבים הנמוכים שבגינתו, כאילו בקרבו נתלבלבו. היה אויר רך, משכר. שמים כאלה יש רק אצלנו. ואיזה מרוץ מוזר בעורקים, פירוש אצילי לתשוקה שלעת ליל. צעד בתוך השדרה עד שעבר את הבית האחרון. זה היה טיול רב. כשהגיע לשם ראה מרחוק את סוכתו. אעלה, אמר בלבו, ודומה היה עליו כאילו החלטה חשובה גמלה בו. שנה תמימה לא נכנס בסוכה זו, מאז אותו ערב שירד ממנה ורובהו על שכמו ורוחו קלה עליו כתמיד וזכורה הרפתקות ליל אמש. הסוכה עמדה על כלונסאות ועולים אליה בסולם. זכור הוא איך היה מטפס לשם ונבלע בתוך המלבן האפל שבפתח, וכל מה שגברי, צעיר, מפתה ולוט־בסוד נמסך לשם מן האלון רחב הענפים ונדיב המסתרים החופה עליה. בדידות עצמאית וחסונה, הרהר, גברוּת בלתי תלויה ומפונמת, זה היה פשר הסוכה. ועתה, עצם הטיפוס על סולם הוא אצלו בחזקת מעשה־רב.

הסוכה ריקה, ועזובה שורה בה. עשבי הבר כיסו את השביל. בצד הגדר הבהיקה שלולית בוץ. למטה, שברי עציצים, מגבת קרועה, זנב־שק מצליף ברוח, שריד מאותה פינת־צל רומַנטית שהקים בשביל הג’מעה. אותו גזע כבד שהיה מונח מתחת לאלון לא נסוט ממקומו. “מלכודת התנים” היתה הרוסה. מארגז בגדי העבודה נשתרבב גרב אחד נוקשה, שחור כמעט. על הסולם נשתרג המטפס. אפשר להחליק, הרהר, אבל החליט לטפס.

בשתי הפוגות ביצע את הטיפוס. כאב דק חלף במתניו וראשו הסתחרר. בפתח הסוכה עמד לָפוש ועצם את עיניו. נשם בכבדוּת. כשפקח את עיניו סינוור אותן לובן מצעים על מיטתו העזובה. ברישול מתפנק נח שם גופה הבשל שלה. ראשה היה משוקע בתנומה ילדותית שליוָה בין שתי תפיחות של כר דשן ומנופח לחיים. אותו רגע נזכר שאמש נפרדה מן “הבחור” שלה. נחפז לרדת.

היא פקחה את עיניה מתוך רוגזה קלה של תנומה מופרעת.

“זה אַתה? אמרה במאור־פנים מתבהר והולך, בוקר טוב. איך הגעת הנה?” היא הביטה בו בהתפעלות של אֵם שתינוקה עמד לראשונה על רגליו.

נתעלם מן האיך הגעת הנה. מה זאת אומרת איך? פשוט עולים. כדרך כל אחר. למה אתם זוכרים תמיד את מומינו כשאנו רוצים לשכוח. למה לא תשאלי קצת אחרת? למשל: מה פתאום הגעת הנה? או: אַל תשאלי כלום.

“יצאתי קצת לטייל ובאתי לראות את הסוכה. שנה לא הייתי כאן. זו הסוכה שלי, הסביר. נעים היה להגיד שלי, אף־על־פי שלא ישוב לכאן לעולם. לא ידעתי שאַת כאן. סלחי לי.”

“אין דבר. יש לי “שבת” היום.”

הביטה בו בהתפעלות. כל אחד היה מתפעל כך, בצורה טפשית ואכזרית, אילו נודע לו שטיפס ועלה עד הסוכה. אולם הוא נפגע. היום חש לראשונה בַריוּת רעננה ומחודשת וסרב לקבל גמילות־חסד בשל מחלתו. אף־על־פי שהסכין כבר שיהיו מודדים לו במידה אחרת. נוח היה לו יותר אילו באו ילדים ואמרו: תראו כמה מצחיק הוא מטפס על הסולם.

“אמרת שאַתה הולך לטייל,” קפצה לפתע ממקומה וכסותה נשרה מעליה. מיהרה לחפון את הסדין בשתי ידיה ולהגישו אל חזה. “מצוין. נלך יחד. עמוֹד רגע והסתכל בנוף הזה ואני כבר לבושה.”

בבוקר למחרת הפירוד אין יוצאים בלויית גבר לטייל, שמא יראו בדבר ראותנות שחצנית, שאינה הולמת אותה. אלא אם היא הולכת עמו לא יחשדו בה שהיא מתכוונת להחליף את ההוא בשבר־כלי שכמותו. אדם שאינו יודע את מקומו הכל מעליבים בו. אין מצמיחים ארזים בעציץ.

מבעד לחלון ראה את העובדים במלאכתם. הוא הרהר בעצב, שלעולם לא יעלה עוד בידו להיות זריז כמוהם. קינא בכל מי שיכול לכפוף את חצי גופו בחופש כזה, בן־חורין כלפי שלושת הממדים שבמרחב, ואדון לגופו.

“רשאי אַתה להסתכל,” אמרה לו, הוא נפנה וראה שאינה לבושה כל־צרכה. מיעוט בוּשתה בפניו הרגיז אותו. אילו הוא גבר בעיניה, לא היתה נוהגת כך, שכן עלול הדבר להתפרש בכוַנַת־מַדוחים. התבונן בגופה הנאה וחש כפות ידיו מתאגפות. היתה זו מחשבה שטוּתית ומוגזמת, אך קשה היה לו לדכאה. דומה היה עליו פתאום כאילו היא מוּתרת לו; גוף שלם וכלול זה אי־אפשר לו שיעמוד בערירותו לאורך זמן; ידע שלא יצליח בשום פנים להעביר את הרושם הנאלח, באם ייצא מגדרו, הואיל והמלים הן מעט מאוד וההרגשה היא כוח עצום, וגם משום שהמלים השלימות והגמורות והטבעיות כל־כך, שהן אולי האמת הפנימית של הדברים כמות־שהם, אי־אפשר להן שייצאו מתוך גופו שלו המסור לחיים ולשלימות בכוח רצוֹנוֹ בלבד.

“נרד,” אמר. וגרר עצמו למטה בזהירות.

היא ירדה אחריו קלה וחפזת, אוורירית בשמלתה הלבנה, יפה וגרויה ומרוחקת בשלימותה, בנקיונה, ברעננותה, ובחסינות שלימותה־ללא־דופי. אילו היתה לה עקמימות אחת בפרצופה או פגם כלשהו בגיזרתה, היתה הרבה יותר קרובה, הרבה יותר שלו, הרבה יותר מותרת באהבה.

“נצא מן השער ההוא,” הורתה בידה לצד השער המרוחק.

משוכת הגדר ליד הסוכה היתה נמוכה כדי קפיצה. אף היא היתה עשויה לקפוץ. אולם נתכוונה לעשות עקיפין, לטובתו. אילמלא דיברה בזאת היו הולכים אל השער; כיוָן שהדגישה בכך את מצבו נתעקש לעבור בקפיצה.

“אינך צריך…” שמע את קולה מאחריו. ידה נשתלבה בזרועו. אבל הוא קפץ כבר לעבר השני. לפתע זינק כאב עז משדרתו, לפף את גופו ומשכוֹ בכוח נורא ארצה. לא לקרוס, לא לקרוס, בזק הרהור במוחו. רגליו נתמוטטו, זיעה קרה ביצבצה על מצחו וידיו רעדו ממאמץ עז. נשימתו נעצרה. היא לא הבחינה במה שנתחולל. אותה שעה העסיקה עצמה בהעברת הגדר. הוא נזדרז ונזדקף והסמיך את גופו לגזע החרוב שמן־הצד כשראשו מוטה לאחור. שהות קלה וזה יחלוף. הרהר. וללואי שלא תראני בכך. רק שהות קלה. גדע ענף נכנס בין צלעותיו ונתיירא לזוז ממקומו. הציץ בה בעיניים נפחדות בעברה את הגדר. הפשילה את שולי שמלתה ושלחה לפניה רגל לבנה וחמוקית מעל למשוכה. שולי שמלתה נאחזו בעקצי הגדר. התכופפה להיחלץ, הוא שמח על כך וניצל את שעת הכושר לעצום את עיניו. כשפקח את עיניו ראה ששמלתה נלכדה שנית אחר שנחלצה בעמל רב. צחוק־פעמונים שלה הגיע אליו ממרחקים. תחילה ביקש לצחוק אף הוא אולם נשימתו נקטעה.

“חה, חה, חה,” צחק במאוחר. לפתע גנח. דקירה עזה עברה בין צלעותיו.

“מה לך?” שאלה, ונתנה בו את עיניה השקדיות בתמהון דאגה.

“הלא שמלתך…” הסביר, וצחק שוב, ללא טעם. “נלך,” הרים קולו בהתעוררות, מתוך גרונו פרצה והגיעה לאָזניו לחישה צרודה וחטופה. – נלך – כיחכח בגרונו ודיבר והבחין לפתע שאף דיבור זה מיותר הואיל ובינתיים כבר עברו כברת דרך.

שתי הבגידות של גופו דיכאוהו. בעל־חי אינו מבצע בגופו פעולה שאיננה בגדר יכולתו, נזכר מה שקרא בבית־החולים. חתול לא ידלג על שוחה כל זמן שאיננו בטוח בכוחו להגיע לעבר השני. אין זו אלא תכונה אנושית, מחמת מותר־דעת אולי, לבצע בגוף מעשים בלי בטחון מוקדם בתוצאה. אדם עשוי להיכשל בדלגו על גדר, להעמיס על גבו משא למעלה מכוחו. עכשיו השיג תחושה זו במלוא אימתה. לא לדעת אף פעם אם אַתה יכול או לאוו. לא לדעת אם לא יבגוד בך כוחך. לא תדע בכלל אם אַתה גבר. לא תדע אפילו אם תוּכל לעשות מה שכבר עשית. אותו רגע נתממש לו באכזריות מושג מופשט: הספק. מתוך שיגרה חדל לחשוב על המוות. הגה רק שהוא עשוי לצאת לדרך, ולנפול פתאום באמצע הדרך באפס כוח, לנפול בבת־אחת, ללא כל התראה מוקדמת בגוף ובנפש. הוא ידע שכך הוא עלול גם לסיים את חייו בידיו ממש בבת־אחת, מתוך יאוש קר פתאומי, ללא שברון־לב, ללא התכוננות נפשית, ללא גסיסת הנפש, מיניה־וביה.

בינתיים היה אביב, וחוץ, והיא, ומשהו חדש בכל, בלתי־נשנה, עדיין מצויים תפוחי־זהב ועוד מעט יופיעו ענבים. לאשכוליות כבר חדרו תולעים והשסק עדיין קשה וגמיש ומַזה עסיס. והדגנים לפני היותם לחם עדיין הם ירוקים, ושמים עמוקים בתכלתם הכהה, וסיכויים חדשים ותמימים בקרקע ובמים ובאויר הצלול ובשורת הילדים הצוהלת על שפת הבריכה. ובכל כאשר לכל נובט סיכוי זעיר משלו, ויחד עם זה גם מאוד שלך, שאַתה בזה וחלק מכל זה, כשם שהכמישה הצהובה והחדלה שבפאת השדה, זו שהקומביינים של השנה פונים לה עורף, אף היא אינה חדלה להיות אדמה ולעולם תהיה שדה כל עוד תעבור בה מחרשה אחת.

את המַעיין הם עברו יחפים. הוא צעד לאט־לאט על חלוקי האבנים הדוקרים. היא שחקה עליו והתיזה סילונות מים בידה. הוא הודה לה בארשת עיניים. היא התכופפה ושאבה מים בכפותיה והתיזה עליו. הוא השיב לה ברגלו. כשטפח ברגלו על חלקת המים נמעד וכמעט נפל. חייך בליאות ואושר. טוב להשתעשע עמה בזאת, כילדים שובבים, ללא דאגה. הכל היה משונה להפליא, ומוזר ונעים. לאחר־כך רדף אחריה עד סוף שדרת העצים, היה כל־כך גאה בהצלחתו לתפסה. שחקה ואמרה: “איזה מזג אויר!”

הוא כל־כך שמח שלא אמרה לו התעייפת, עד כי צחק בקול גדול כאילו סיפּרה איזו מהתלה. היא גנחה וצחקה תכופות.

“התעייפתי, אמרה. נשב לנוח או יותר טוב, ניגש לחורשה.”

“חכי רגע,” אמר בהבלטת יתרון־כוח גברי. “נחכה להם שיעשו סיבוב”.

על שדה התלתן שאצל החורשה עבדו הקוצרים. הטראקטור עמד בסיבוב. נסתתם להם בודאי. שלמה מהפלחה יושב על הטראקטור ומביט אחורנית, בקוצר רוח, הרהר. זה מן המקצרה עמד וגרף מלפניה גדשים־גדשים של תלתן ועשבי־בר. ודאי הדבקית הארורה הזאת. היא תמיד מופיעה ליד הוַאדיוֹת. בסיבובים הפנימיים יהיה כבר יותר נקי. הלה עלה וישב על המקצרה. הוריד את מנוף הסכין למטה וציפה. שלמה נרכן לפניו, בלש במנופים, שלח הצצה לאחור, ובמהרה פרץ הטראקטור, אחר גניחה קצרה, בשעטה עזה קדימה. עובדים במהלך החמישי. התלתן הגבוה קרס ונפל שדוד מאחורי המקצרה, נגרף כברת־דרך על ידי לוח העץ ונפל על פניו בכניעה פתאומית. אי־אפשר היה לראות את הסכין מחמת הקמה הגבוהה, נשמעה רק לחישתה הקצובה, כמו רצח במחתרת. שלוים שקפצו מפני הסכין שבו ונפלו בפרפורי גסיסה.

כשעברו בקרבתם בירכו אותם במועל־יד. אין לב לעצור מהלך חמישי, הרהר. אף הוא היה פעם כמותם. אולם כשהבחין שלמה מי הם הבאים, עמד. יענקל הקטן מן הנוער קפץ לקראתם מן המקצרה – הזדמנות כשרה להיפטר קצת מטלטלת־הקרביים הארורה.

“נו, איך,” שאל.

היא עמדה מן־הצד וחייכה במבוכה, כמתעניינת בדבר שאינו מעניינה. שלמה לא נחפז לענות, ואלו הקטן היה שׂשׂ להסביר.

“השנה יש המון יבול וזה הולך לנו קשה נורא, ענה בהפליטו אגב אנחת־ליאות מסבירה. זה מסתבך לנו. נוסעים קצת, וטראח…לרדת ולסחוב את כל הערימה הזאת. אתה רואה את הידיים שלי..” פתאום הבחין שהוא נחשב כמתלונן ונבוך. “כמו שאַתה רואה, עם שתי הידיים ככה – הוא פרש את שתי ידיו לרוָחָה – אני לא לוקח ערימה אחת. מוכרחים בשלוש פעמים.”

הוא חייך והיה כמעט מאושר לגלות את שייכותו לעניין הנכבד הזה. הוא אמר השנה, אף־על־פי־כן שזו לו שנה ראשונה בשדה, כאילו זה לו לפחות עשר שנים בפלחה.

השנה יש המון יבול. מה שהיה בשנה שעברה יכול הוא לספּר להם. אז הוא ישב על הטראקטור ואחד קטן היה רוקד על המקצרה מאחור. והוא היה שואל: נו איך? יש לך עוד קורקבן? אבל מה אעשה לך ומוכרחים לעבוד במהלך חמישי… בשנה שעברה היה הוא עצמו קופץ מן הטראקטור בשביל לנקות את המקצרה, כדי להראות לצוציק שמאחור שמלאכה זו אין הכרח לה שתיעשה בעצלתיים. הוא רצה להגיד משהו נלבב על העבודה ועל היבולים בכלל וכולי, אך הרגיש לפתע שכל מה שהוא עלול לדבר בזאת, ובעיקר המלים הללו, בשנה שעברה, עשוי רק לגרום לו עגמת־נפש יתירה. בדרך־כלל כבר נשתוה עם עצמו ומצא שהוא עשוי להטיח מהתלות אומללות כלפי מומי עצמו, אם־כי אין כל חשש שיקדימו אחר… אף־על־פי־כן לא הצליח לשכנע אף אחד שבאמת לבו גס במחלתו… טוב ששלמה לא נתעורר לדבּר בזאת. הלא לא יבוא לשאול עצה מפיו מאחר שהוא באמת אינו מן המשק, ולהסביר לו סתם כדרך שמסבירים לאחת מבתי־הילדים, הרי זה עלבון רב.

פתאום נכנס בו חשק עז לעבוד. אושר זה שקפץ עליו השכיח ממנו ששמחה זו שהוא שרוי בה לא דבקה כלל באחרים, שיחדלו להביט עליו בעיניהם שלהם, בלי ההתחדשות הפתאומית, בלי הרעננות האביבית המוזרה נבטה בו פתאום, עם הטיול השבתי הזה, עם השובבות הזאת, עם הבחורה הטובה והשלימה הזאת. מעשה־שטות, והפיתוי עז כל־כך, ואולי… והלא בעצם יוכל לשבת על הטראקטור. עבודה זו היא בגדר יכלתו. אולי יקשה עליו להביט אחורנית. על כל מקרה יוכל ההוא לצעוק והוא ישמע. ביקש להציע דבר זה לשלמה. אולם היסס. ואם יסרב. הוא זכר את מנהג הזאטוטים: תן לי סיבוב. עצם המחשבה שהוא חושש לסירוב גרמה לו עלבון. החליט לדרוש כאילו בדין הוא שייענה. פשוט יגש לעבודה. יתבייש לעכבו.

שלמה נבוך במחיצתם. דבר זה ניכר היה לפי טיפולו בקרבי הטראקטור, על־פּי החיוך המוזר ששלח לעברה, ואף לפי העמידה מן־הצד כאורח לא־קרוא. אנשים בעלי מזג טוב באים במבוכה בנוכחות זה שמן־הראוי – על־פּי הדין הבלתי רשמי של ההירארכיה המוסרית מן המטבח – ללעוג עליו, או לנוד לו, או לרחם עליו, או, בעיקר, לא לדעת בדיוק מה מן הדברים הללו מגיע לו. והוא נתכוון לנצל את מבוכתו של שלמה.

“אני עושה סיבוב,” אמר ופנה אל הטראקטור.

היא הביטה עליו בתמהון.

“שמע, באמת, אי־אפשר. יש תעלות עמוקות נורא ועפים מן הטראקטור. אַתה יכול עוד לעשות בראשך חור בתקרה, התלוצץ שלמה. ובכלל, השנה… קשה מאוד. ומי שלא… רגיל, זאת אומרת…. זה קשה לי גם..”

שלמה היה מסכן וראוי לרחמים בהתפתלו ככה, וכך, וזה קשה לי גם, ואתה מבין, ופעם אחרת, וכיוצא באלו תירוצים. בגלל עצם העובדה שהיה שלמה ראוי לרחמים לא נתעקש וביטל את רצונו. הוא ידע שהוא פשוט חרד לטראקטור והדבר הזה גרם לו כאב.

שוב היו מהלכים בשתיקה. מערמי החציר כיבדו אותם בתפוחי־זהב ושלחום בברכה. קבלת־הפנים הנלבבת שלהם הפיצה את הקדרוּת המהורהרת שאכפה על שתיקתם. ושוב ליהגו קלות. הוא חש ליאות כבדה שנמסכת לתוך איבריו מחמת החום. היא הביטה בו בדאגה. הוא היה שבע־רצון שעשה דרך ארוכה ונפטר בליאות בלבד. וכלום מה היה עלול להתארע? היה תמיה, אך הרגשה עזה טרדה אותו, שיום־אביב זה לא יחלוף בלי התרחשות־מה, בלי לבלוּב חדש או איזו תאונה; יבוא מה שיבוא ובלבד שלא יעמדו הדברים ביוֹשנם.

ליד החורשה כבר נשתבלה החיטה. באדמה עוד נשתיירה לחלוחית עמוקה של חורף. הדרכים הדוקות ונוקשות גם מחמת המים שנתנקזו מן הוַאדי. עשבי הבר פרצו מדפנות הדרכים הבלתי־רמוסות בתפרחות צפופות וחצופות־גונים, מתוך חירות אביבית שופעת ועזה. שנת־ברכה היתה וכל שעל אדמה הגיש את תרומתו בשפע וברוחב־לב. המים זרמו בואדי מתוך ביזבוז של נדיבות. כל השדות עמדו במלוא־אונם. היה זה מחזה עצום ומרהיב עין, גם משום עצמו וגם משום העיניים המביטות בו בחמדת־תקוה. נצח הוא המחזור של שפל וגיאוּת. אשתקד היתה בצורת והשנה שנת שפע ושתיהן יחד הן הנצח. מה שמתפתח בהדרגה לכאן או לכאן מגיע תמיד לסופו. האביב שעבר בטבע: בצורת, חמסינים, יבול דל, הבדוים נודדים וחומסים, עוני. האביב שעבר בו בעצמו: אונים, נעורים, בריאות, חסינות, חיים מלאי הוד, הבטחות חדשות לבקרים והפתעות בלתי־צפויות לערב. הוא מוסר את מיטב אוניו לאדמה החרבה. ועתה נהפך הגלגל והאדמה גומלת לו חסד של עידוד באון הקמה הפורצת ממנה. אולם היש לו תקוָה כדרך שצפויות תקוות־יבול לכְרַבים העומדים השנה בעירומם? או שיש חשבון רחב בעולם ואין הוא אלא גבעול אחד שכמש בלא־עתו, ואם גם חובק הוא את כל האדמה וכל הנופים ואת כל מחזור הכלוּלוֹת של הטבע בזרועות אהבתו לחיים וכל מה שדורך עליהם ונובט בהם בכל מקום ובכל נקודה אשר על פני האוקיינוס החום הזה רחב הידיים.

בתוך החורשה הגיעו עשבי־הבר לגובה כזה שיצרו מרבד צפוף וכיסו את עין האדמה. קוצניים שבהם היו אף הם לחים עדיין וירוקים ורכים. אפשר היה לצנוח על המרבד מלמעלה ולגלוש עמו למטה בכובד הגוף ולצפות להפתעה שתעלה ממעמקים. או אבן או גדע גזע, או נחש. ולא להרגיש בזאת. ואפשר גם לרדת כך עם המרבד הירוק לעומק לא־ישוער ולטבוע בתוך ים ירוק, ולשחוק ולהתפרץ בצהלת משובה, ולשכוח ששוב עברה מכוַת־כאֵב בגבך שעה שצנחת לאחוריך בתוך הקמה הגבוהה.

היא נטלה את קליפת התפוז בצורת הגביע ואמרה לו:

“אַתה שכב כאן ואני רצה ומביאה לך מים. אַל תלך עמי. רצוני להשקותך מתוך הקליפה,” היא שחקה במשובה. החשד, שנתעורר בו שמחמת חיורונו הניחה אותו להחיש לו מים, נסתלק מפני חיוך־המשובה המתוק שניתז משפתותיה בהגה אחד קצר וצלול וריצד בעיניה בשלל אורות.

כמה טובה היא, הרהר, ברוצה בתוך העשב הגבוה, ושמלתה הלבנה מכרכרת מעל ברכיה וחושפת קיבורות לבנות ואמיצות. היה טוב לשכב בתוך העשב הגבוה, בצל האילנות השלווים, בתוך הניחוחות הלחים של פרחי אביב, במקום שאפשר להפיג את הליאות בשכרון תנומה, ולהרהר בכל זאת, ובלא־כלום שנעשה מכל זאת נוכח הרגע הזה שרוָה פתאום וצמח בבת־אחת על חשבון כל השעות היגעות שלו, כשם שאילן גדול צומח מעמקי כל הדשאים שבקרבתו, ועל חשבונם.

היא שבה אט־אט בשביל שדרכוּ רגליה לפני־כן והחזיקה בידה בזהירות את הגביע הזהוב.

“לא שפכתי אף טיפה,” התפארה בחן־גנדרני. אַל תקום. אני אשקה אותך."

כרעה על ברכיה, ונטלה את ראשו בידה והגמיעתו מתוך קליפת התפוז. המים היו קרים ומרירים מחמת מיץ הקליפה. עיניו אסירות התודה, נכבלו לכף־ידה הנאה, הארוכה מעל למידה. נתאוָה לנשקה, ולא עשה כן. כשהניחה את ראשו מידה צנח על ברכה.

שהות־מה שכב כך והיה מחַכך בראשו את הקיבורת הרכה מעל לברך. לרגע עצם את עיניו וחש פיתוי מרוּמז מתגנב דרך נחיריו משמלתה הנקייה ספוגת ליח העשבים הרמוסים. דממה, ואוושת עצים, ורוח קרירה, וניחוח דשאים, וגוף אשה; ואין דבר מן הדברים שבעולם שיוכל לפרוץ לחדור לתוך חוג הדברים המאושרים הללו, ולהיות בעל משמעות כשלעצמו, ולהיות עז במשמעותו, או גורם אושר או גורם כאב. לא תוכל לחוש אולי שום דבר אחר זולת הדברים הללו הסוגרים עליך וממלאים אותך אלא אם כן תצא לתחום זר לגמרי.

“ראי,” הורה לה בידו על גדע של אילן שעיטר עצמו בעטרת ענפים לחים ותמימים ונישאים, כמין זר דפנה על המנצח במרוּץ החיים והמוות, ענף אחד נתנשא וניתמר זקוף ועז מעל לגזע העתיק. “ראי, את הגזע הזה אני גדעתי. והוא שב לחיים מעבר לקידמתו. רק בני אדם נכרתים פעם אחת… או אולי…”

לא סיים. קל היה להבין את כוָנתו. שניהם עמדו על גידמתם. היא הרכינה למולו מבט מלא עצב. צר היה לו שדיבר בזאת, שהזכיר לה את המאורע של אמש. אולם הוא דיבר בעצמו.

תלה את עיניו למעלה. שדיה נתשרטטו לא־כבדים מעל לראשו, כמו ניצבים וצופים מול עיניה העצובות. זרועה האחת היתה קרובה לשפתותיו והשנייה נעה והחליקה על ראשו.

היה זה נואל ומוגזם ועם זה מקוּוה ואפשרי כל־כך לחשוב שהיא עשויה להיות שלו, מאוד־מאוד שלו, בתוקף התמכרותו השלימה, והאהבה שרק בעלי־מומים יכולים לחוש בה, שהם נאחזים במלוא ישותם בכל מה שיוכל להיות סימן לחיים, בכל מה שהוא בחזקת עתיד ותקוָה. הרגיש שהוא שב ומעיז לאהוב אותה, לאהוב כמי שרשאי לאהוב מפני שהוא מוכשר לכך, מפני שהוא יכול עוד לגרום אושר לזולתו. רצה לתפסה בזרועותיו למען דעת שהוא רשאי לשאת את זר הדפנה על גידמת נפשו, שהוא יכול להפרות עוד אביב אחד בלבה של אשה אחת יקרה. היא דממה כמצפה למשהו. בו־ברגע גמלה ההחלטה בלבו.

קולה הגיע אליו ממרחקים, ובקושי בקע את מעטה האושר שנתעטף בו בתפילה לפני אביב חדש. “כמה אומללים אַתם,” אמרה לו, ברחמים ובלא כל בת־גון נוספת בקולה.

ידיה לא רטטו וירכיה לא רעדו לקראתו. הוא הצניח ראשו לתוך הדשא וכירסם בגבעולי העשב את הכאֵב שנתחדש בשדרתו. מתוך כך, הרהר: היא ריחמה אותו בשביל להעביר את הרחמים המיועדים לעצמה. היא היתה שבורה במידה כזו, שנאלצה למצוא מישהו ששברו גדול משלָה ולרחם אותו תחתיה. בני־אדם מעבירים לזולת רק אותן ההרגשות העלולות לדכא אותם עצמם, והפצעים כואבים גם כשמלטפים אותם.

הרוח צילצלה בכל פעמוני העצים לבשר בשורת אביב חדש. ובתוך החורשה התהלך בחרדת־קודש אותו האביב אשר בחוץ הצליף מתוכו את שגר־הגונים המשכר והעז.