לוגו
פרזות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

רשאים אתם לעולל ככל העולה על רוחכם. אולם במטותא מכם אַל תנגנו באזניו את הסימפוניה הששית של צ’ייקובסקי. המוזיקה הזאת מביאה אותו לידי דמעות. ישנם סיכוּיים רבים לכך שירגיש את עצמו סנטימנטאלי לחלוטין. סנטימנטאלי? אומלל ממש, המוני ואספסופי עד כדי כך שיתמוגג מצ’ייקובסקי, ממש כאותם חסרי־תרבות שהם רכיכים מלגו וּמלבר, אולם אין רכיכות זו מעידה על טוב לבם. הוא כשלעצמו, כלומר, ישותו האמיתית והוַדאית והסמוּיה לפיכך, רחוקה מכל אותה הווית־נשים פריכה, ממש כשֵם שהירח הקר והדומם מן הבחינה הפיזיקאלית רחוק ממחשבות רומַנטיות ופרכוּסי עצבים. (אמנם יש מלעיזים, שעה שאותה “הויית־נשים פריכה”, קורמת עור ובשר, בדמוּת עלמה אחת שחרחורת, הריהו חדל להיות קר ודומם, יתר על כן, הריהו מפרכס רומַנטית בירח גולגלתו בוהרת־המשקפיים, ונדמה לך שנתמזמז אצלו עמוד השדרה). ודוקא בערב זה, דוקא בערב זה של עגמומית רוטטת ומפרכסת לצאת בכל אופן שהוא, אפילו מבעד לארובות הללו שהן כביכול פתוחות רק כלפּי פנים, דוקא בערב זה הריהם שוֹרטים את הבכיינות הזאת. רומַנטי… זה שברון הלב בפרהסיה, זו ההתמגמגות בציבוּר, אותה הויה לא־בדוקה שנותנת יותר מדי אמוּן בזולת, וסופה שהחרטה אוכלת אותה כחלודה זו, לא הו… לא! לא ולא! אתם לא תזכו לכך. הנה הוא מחייך חיוך כזה שאיננו מניח מקום לספק ביחס לרוממות רוחו ולבו הטוב עליו היום, כתמיד. משום מה הכל תמהים ומסתכלים בו במין מבט חשדני כזה? מה הם רואים הבריות הספקניים הללו? הנה הוא צוחק בקול רם. אולם על שוּם־מה? כיצד יסביר את הצחוק הזה? הללו יש להם חולשה לפטפט על פתלוגיה, אלה קוראי־פרויד המושבעים. הנה למה הוא צוחק, והוא מעורר את דעת שכניו על שנץ אחד שהוסט ממקומו בשמלתה של אחת הנערות. אניני־רגש מהסים אותו בגסוּת בולטת. חזירים כאלה, יש לו הבנה במוּזיקה לא פחות מהם, אולם זו הנפיחות, זו הדממה הצבוּעה בפני הוד מעלתה המוזיקה, זה כובד הראש המשוריין, איזה משחק מגוחך… מגוּחך? אולם למה הוא עגום כל כך? איזו אנינוּת רגש. מה בין זה לזה? אהבה… שטוּת, הא בהא לא תליא, כלומר, בלשוננו, יש כאן הפרדת הפוּנקציות, כלומר, כל אותו עיסוק של אהבה אינו אלא צורך ביולוגי שנתלבש בכך וכך גינונים הכרחיים, לא צריך לתת עליו את הדעת כל כך, אף לא את הלב. יש ברנשים שנותנים עליו את הנפש, שוטים שבעולם. לא היה מוצא בעולם כולו אלא נערה אחת שכדאי לתת עליה את הנפש. אולם להוַתוֹ, דוקא את הנערה הזאת הוא אוהב. איולת, כלומר הוא מרגיש כלומר מבין, את “הכורח הביולוגי של קיום המין”, שאם אתה מגיע, תוך עיון מעמיק בהויית העולם הזה ובעתידו המפוקפק, למסקנה שיש לחסל את הרפשיה הזו בעוד מועד, ואז לא איכפת לך אם לא תטיל אף אתה זאטוטים עלוּבים לתוך הזוהמה הקולקטיבית הלזו, מיד אתה נפטר מן הצורך הארור הזה, ומן האהבה וכל שאר הגינוּנים הרכיכים הללו המתבטאים חוּכנית כל כך ביחסים שבינו לבינה. אולם למה זה מציק כל כך?

פשוט מאוד. המסקנות עוד לא בשלו. אין לך אלא לאמור את הדברים הללו עוד חמש או שש פעמים עד שאתה מתחיל להאמין בהם בעצמך; על כל פנים אין לך דרך להתחרט, הואיל ודברים שאמרת פעם הריהם בחינת גושפנקא שהטלת על חוַת דעתו של הציבור הזה, אשר לעולם לא יכיר אותך אלא באופן שטחי ביותר.

ובאותו מעמד שהדברים הנחמדים הלו יוצאים לאויר העולם נשפּך לו חיוּך רחב וסלחני על פני עדשות שיניו ומשקפיו. לפעמים נדמה לך שהוא מתבונן בך דרך פיו. עיניו מביטות אליך במין ארשת וַדאית ותקיפה עד שאתה מרגיש שבעצם אמר לך דברים מכוערים מאוד ומבאישים. אולם אנשים טובים אינם מקפידים על כך. גם מקובל במקומנו שאין לך דבר מגוּנה מהטפת מוסר; אי־לכן משמשת השתיקה מקלחַת־צוננין בלתי מתפּשרת.

כשראיתיו לראשונה נזדמן לי לשמוע מפיו אחד מאותם הנאוּמים המזהירים שלו, שהם מקוּבלים על הציבור בחינת יוצאי־דופן ומלבבים עם כל גסותם. אולם אני, מתוך חשדנות מוטרמת שבטבע, לא נתייחסתי ברצינות אל גסות זו, ואם עלה בדעתי שמץ הרהוּר על אודותיו, הייתי רק מגחך למראה הרוָק־מאוֹנס שהתקשט באנטי־פמיניזם־מתנדב להקל על עצמו את המעמסה.

היה זה בחור בן עשרים וחמש, הורתו בפולין ולידתו בגרמניה. שמו בנציון לינמן. בקצרה בנצי לין. בהבלעת האותיות – בנצילין. בהיסח הדעת פנצילין. לעתים קרובות היו מעירים לו: יא בנצילין, אתה מעלה עובש. מהתלה זוֹ, אף כי היתה חוזרת ונשנית ללא הבחנה, היתה קולעת לפעמים למטרה. אז היה מתרגז עד כמה שנפשו הסטוֹאית־במתכוון היתה מניחה לו, ובעֵת שתודעתו מסרה לו דין־וחשבון מדוּיק על מצבו המגוחך, היה נרגע. הרוגז היה יורד למחתרת, שומר עָבְרָה ומגיח בבוא העת. אולם לעולם לא היתה העת מגיעה למועד. אילמלא שנינותו שעמדה לו תמיד היה גומר עד־מהרה את כל חשבונותיו עם כל החברים שבקיבוץ.

תמיד היה לו קהל־שומעים רב. מילדותו היה רגיל בתפנוקים אלו. בן יחיד להורים אמידים המתפּרנסים על המזדמן ושעתם פּנוּיה לחַנך בכל מיני אופנים כתובים בקונטרסים. אולם מרוב נסיונות לא נשאר לו אלא מה שהניחה לו התורשה. הוּא לא אהב את הוריו. כשהיגרו לאמריקה ברח ונצטרף אל חברו בתנועה החלוצית. אותו חבר שלו, שהיה קשוּר בו בלב ונפש, נתפּס לקומוניזם ופנה לרוסיה. בודד וזועף במקצת על בגידת חברו (בו, לא בתנועה הציונית) עלה עם עליית הנוער לארץ־ישראל. כאן טיפח בעצמו מרירות ביקרתית לגבי האידיאליזם הצרוף של התנועה החלוּצית ולגבי רוסיה הסובייטית. אחר שתהה על קנקנם של כל חבריו בחברת הנוער שעלה עמה ארצה מצא את עצמו מוּפרש מהם ועבר אל קיבוצנו מקום שהיה לו איזה חבר שיצא בינתיים לשליחוּת לחוץ־לארץ. עד־מהרה קנה לו אצלנו פּופּולאריות לא מעטה בחוּגים מסוּימים של הקיבוץ, ומאחר שהיה עובד כהלכה ומסתפק במועט, ואדרבה, דרש מאחרים “סגפנות” יתר, לא הקפידו עמו הרבה. הוא “היוה בעיה” רק לגבי ועדת־שיכון. ואילולא אני שנתרציתי לגור עמו, ספק אם היה נמצא לו מקום שלא ביחידות.

אולם למה אקדים את המאוּחר. ימים ראשונים שהרגשתי את עצמי רשאי לפצות פה בחברת אנשים מבוגרים, שמעתיו פעם נושא משא נמלץ ושנון על דבר כל אותם מלחכי פנכא שואפי גדולות, מטיפי מוסר בסיטונות וסוֹטים בקמעונות, אחד־בפֶה־אחד בלֵב־ניקים, השמנת דקיבוץ, האתה־בחרתנו החלוצי דלעילא, מליצי היושר דאידיאה, המזכירים הפרטיים של ההיסטוריה, המנהיגים הפוליטיים. הוא קרא את נאומו של חבר הקיבוץ מ“עובדי חוץ”, וסירס כל משפט שלו בהכניסו בו כוָנה המרמזת על אָפיו ועל עניינים־שבצנעא של בעל הנאום. היה לו קהל מגוון, קצתם נהנים בגלוּי וקצתם בסתר.

משום־מה נתמלאתי עוז, או אולי שחצנוּת היתה בי כפי שהעירו לי אחר־כך, ואמרתי בקול רם, שהפתיע גם אותי, דברים בדומה לאלו: אילו היו הדברים בחינת מהתלה בלבד. ניחא, גסוּת מוּתרת בשעות שאין לאדם שליטה על לשונו, אולם כיוָן שאני שומע בהם נעימה של מרירות שאינה מתפּשרת, אני מעיז לומר שיש בכך משום רקבון שאיננו הולם את סגנון חיינו הקיבוציים.

דברים חסרי־פופולאריות שכמותם לא נאמרו מזמן במושב לצים, ואין לך גסוּת וחוסר־טעם חצוּפים יותר מאשר לגשת אל חבוּרת אנשים מבוגרים שממלאים את חובתם ולטעון כנגדה על סגנון חיים. נעימה של ריטון שהטיחה בפני מתוך הקהל הסבירה לי, מה נואל הייתי. הללו כפי־הנראה לא שמעו את המחתרת של יאוש שנתבצרה לה בתחתיות מַהתלה זו. אולם תאַות הביקורת העצמית לא סופקה בדברים אלו שחרגו מן המקובל בנימוסי יום יום. בנוהג שבקיבוץ, אם מישהו מעיז לקפוץ קפיצה נחשונית אל תוך החרבה של המוּסר, מיד עומד הרוב לצדו. אולם לעולם אי־אתה יודע אם אינך שטיין גמוּר בדברך גדולות ונכבדות, חוץ מאשר בנסיבות חגיגיות כמובן, שהן רשות־היחיד של הדברים הטובים לגמרי. אולם הפעם לא נמצאו לי תומכים רבים, אולי מאותה סיבה שאמרתי קודם. הייתי כבר נכון להתחרט אילמלא תשובתו שנאמרה הפּעם בנעימה חמוּרה יותר. הוא טען כנגדי שרק תאוַת כבוד ושאיפת־גדלוּת קטנונית וקארייריזם עלוּב הם שמאלצים אותי לשחק תפקיד עגום זה, ולהכשיר את הקרקע בדרך הארוכה והמייגעת של איש־המוּסר. בתורת “ידיד” הציע לי באותו מעמד לעזוב את העמל הסיזיפי הזה, הואיל ולא תמיד יביאני אל מחוז חפצי. מכיוָן שלפעמים אין איש מרגיש בכך, ופעמים אחרות, כשאתה כבר מתרגל במוּסריוּת קפּדנית זו, כאותו סוּס שבבדיחה, אתה כבר זקן וסחוט ומסורס לגבי התשוּקות הישנות שלך, ושוכח את המטרה העיקרית של משחק חייך העגומים, ואז, כשאתה מטפס ב“צינורות הגבוהים”, כבר אינך יודע להפיק מהם הנאה, ולפעמים אתה זוכה ונוסע אל מעבר לאוקיינוס, אוּלם אינך רואה שם אלא את ארבעת הכתלים של מועדון המפלגה.

עזבתי אותה חברה כשטינה כוססת בלבי ועלבון תוסס בלחָיי. תמיהני, איך הצלחתי לעבור את עשרים וחמישה המטרים הארוּכים ביותר שנזדמנו לי מעודי, שעה שבולי־ידי מקישים בדופן צלעותי להכריז על מבוכה. בתצוגה זו לא כדאי להיראות בציבור. טמנתי את עצמי ברשוּת־היחיד שלי.

אותו ערב כשהייתי שוכב על מיטתי ומעיין בכתבי־עת שונים לברור בהם ברירה מהירה ולהיפטר מן התפל, נשמעה דפיקה בדלת חדרי. מלים דוגמת “בבקשה” פעמים אינן קשורות הדוּקוֹת לתודעתנו. אי־לכך נשתהיתי במצב שכיבתי, כשגבי אל הדלת. גם לאחר שהדלת נפתחה לרוָחה והנכנס עמד בה. יתכן שהפסדתי איזה מחזה, על כל פנים הרגשתי בערפי אחת מאותן ההרגשות המוזרות שאין מודין בהן. נפניתי לאחור וראיתי את שתי זגוגיות משקפיו מנצנצות אלי מן האפלה.

פעמים תאוּרה מתאימה מניחה מקום לדברים יותר נשגבים; או אולי מעלה משמעות חדשה בנדושי־נדוּשוֹת. אין אנחנו מכירים בריבוּי הצד המישחקי שבחיינו. אין התנים אומרים ליריקה אלא אם כן יש להם ירח מקשיב בחרדת קודש. אור המנורה שבקע אליו מבעד לאהילה, אדום־רזי, רומם אותו חמש מעלות של הדר־דומם. הוא עמד ללא נוע במרחק מה מן הדלת. דבריו בקעו אלי כאילו ממרחקים.

“גינונים אלה של יהירוּת שאתה נוהג בי מיוּתרים הם לגמרי,” אמר בנעימה שהיתה זרה לי על־שום רטט האינטימיות המסגירה את אויבה לשבט או לחסד.

“מנַין לך שהם מיוּתרים לגמרי?”

ואז באה התשובה המפתיעה ביותר שפּתחה בהיסח הדעת צוהר קטן, כדי חילוץ יונה אחת זכּה, בתיבה האטומה של נפשו סעורת המבול.

“שמע, אמר לי, אַל נא תחכה היום לדברים מחוּכמים שאשיב לך. רצוני לאמור לך משהו נואל ביותר. ובכן, לא־איכפת לי מה דעתך על כך. אני באתי לבקש את סליחתך על העלבון שדפקתי בך היום.”

אף כי הייתי תמיה על פנייה משוּנה ובלתי רווחָת זו, לא נתאפּקתי שלא להעיר בהזדמנות (אח, ההזדמנוּיות, כמה הן קופצות עליך יום יום. אולם לשתוק את ההזדמנות המפתה ביותר וַדאי יהיה מעשה גבורה).

“יפה הקדמת להכריז על דברך. מה בצע בסליחתי. והרי הדברים כבר עשו את שליחוּתם. בטוחני שצעירים שבחבורה יהיו מתייראים מעתה להשמיע דיבור של הגינות. חשש שמא הם נתפסים לקארייריזם.”

אז קם והצהיר אחת מאותן ההצהרות שהאנשים הצעירים נוהגים להצהיר באזני נערות צעירות לאחר שנתפסו בקלקלתם:

“יום יבוא ותבין את כוָנתי.”

וטָרַק בדלת. אף כי לא נותר לי אלא לגחך על מידה מרובה זו של דרדקאיוּת שלא הוטרדה עדיין אצל נער בן עשרים וחמש, הייתי תמיה הרבה על נעימת הדברים. זו לא נשמעה כמעשה־נעורים דראמאטי חסר טעם בלבד, אלא היה בה מין תוקף מיוחד־במינו ואף עצבת־חשאין שעוררו בי את ההשערה שבמלים אלו, דוקא במלים אלו, באה לכלל ביטוי בפעם הראשונה, אולי, עצמיותו הנאמנה ביותר, העמוקה ביותר והפשוטה לגמרי.

לימים גרנו שנינו בחדר אחד. באותה תקוּפה נוכחתי לדעת, כמה אדם נוטר איבה כמוּסה לאיש־סודו. אין לך אלא לשמוע וידוּי קל־ערך מפי הזולת וקנית לך אויב מניה־וביה. אני לכשעצמי לא פירשתי אותה הצהרה ילדוּתית שלו כמין סוד חמור, אולם מאחר שראיתי את טינתו הכמוּסה אלי, את היחס המוּטעם טראגית־חמוּרה אל כל עניינים־שבנפש שנזדמן לנו להיות עוסקים בהם עיסוק תמים לגמרי, נתעורר בי החשד שמא גילה באותה פנייה שלו שמץ־מה שאינו ניתן להיגלות.

אולם דוקא שתיקה מסוּיגת זו שהייתי נוהג בו מחשש שמא אהיה מעליב בו בלא־יודעים, דבר שלא היה מודה בו עלה נקלה, ומשוּם נקיפת מצפון היה מעורר את חמתו המתמיהה, ומפני כך גם מלבּה את התבערה, דוקא משום נוהג זה שלי באה עלי ידידותו במפתיע, ואף היתה מוזרה בעינַי משום פרזונה. לראשונה נוכחתי, כדרך שאנו נוהגים תמיד להיוָכח אצל ידידינו ומסרבים להשתכנע לגבי יריבינו, שדיוֹקנוֹ החיצוני אינו העוָיה המגלמת בקיצוניוּתה תכונות שישנן בו במסותר, אלא מסיכה שאוּלה עמו, שהיה עוטה אותה לא במעט יסוּרי־נפש וברוב־כשרון, מסיכה אשר תפקידה לא היה מחוּור לי כל צרכה. פעמים הייתי מהרהר, מה־טעם אנחנו מעמיקים כל כך בנפש הזולת. חשוּבות המסיכות. כלום לא מסיכה זו שאדם בוחר לו, עדוּת ראשונה היא על אָפיו? כלוּם לא היא נושאת ונותנת עם הבריות? כלוּם לא היה מפּילה חיתתה על ילדים עד כדי־כך שהם מגיעים במוקדם מאוד לכלל הכרה, כי נפש זו שנתברכו בה מוּטב לקמוץ אותה קמוֹץ היטב באגרופים? מה איכפת לנו אם נושאים הם להם, אלו הבריות הגסות, איזו נפש עדינה, כמין קונֹטוֹ בכסֶפֶת אשר בבאנק, והם מעלים אותה לפעמים על שולחן המשפּחה, כפי שמבטיחים אותנו הספרוּת והשירה שעה שאנחנו מתחילים להתיאש בכל אותו עולם־הזיות מפוקפּק, מה איכפּת לנו מה הם עושים עתה שם בחדרי־חדרים, אם בצאתם לרחוב הריהם עוטים עליהם את עור החזיר, או את עור העז שופטנית־העיניים שעה שהם סבורים טראגדיה?

היה זה עלם בודד. בודד לחלוּטין. מאחר שפּילס לו דרכו בחיים בכוחות עצמו ובתמיכת איזה ריע, אשר מעולם לא היה יכול לשאת את ידידותו הכבדה יותר מדי, ו“בגד” בו (את המלה הזאת היה אוהב, במיוחד, והיה מטעימה כמין שליט אשר “שתוּ עליו סביב”), היה נחפּז להסיק מסקנות ולסתור את קודמותיהן. לאחר שהסיק מסקנה, לרוב קיצונית מדי, בא תור המעשה. מאחר שגמר על עצמו כי איננו שב־אחור, והיה חרד שמא רפיפות האופי אורבת לו משיקול־דעת ממושך, היה נחפּז, ולוּ גם בדרך האבּסורדית ביותר, לבצע את זממו. מכשול שנקרה לו בדרכו, או גישום שלא הלם את ה“אידיאה” מחמת שנתערבו בה גם “גורמי חוץ”, הפך את דעתו מן הקצה אל הקצה. ואז בא תור הלגלוּג, המר ביותר אשר שמעתי מעודי, לגלוּג על המסקנות אשר עלו בדעתו לפני־כן. הוא היה צוחק צחוק מסמר שׂערות בעת שהיה מוציא מפּיו את המלים:

“ח, ח, ולפני שנה אחת בלבד הייתי סבור אחרת.”

הייתי מתיירא להתנגד לו. בדרך כלל הייתי נזהר תמיד שלא לדבר על העבר, שמא יתחיל מלגלג על שטיינות של נעוּרים הוזים ומאמינים. שעה שהיה מתחיל מגיס לבו באלה הדברים, היו רחמי נכמרים עליו עד שהייתי כמעט מוכן להצטרף אליו ב“קול שני”.

כל ישותו נתכנסה בכל אשר עשה, בכל פּירור של חיים שליקט או פּיזר סביבו. במעשה אשר עשה ברגע פּלוני היה רואה חזות הכל. הוא היה להוּט לגלות את “האמת הפּנימית שלו” לגבי כל דבר אשר ההעלמוּת ממנו היא לרוב המעשה המוּסרי הנכון. דרך תגוּבתו היתה בשני מהלכים. לראשונה היה מתגדש התמרמרות מוּסרית עמוּקה, אולם בהביעו את דעתו הוא ממיר את הזעם בשנינה מרה כלענה. הוא היה רגיש ל“בגידת” ידידיו. כל־אימת שאין אני מצטרף אליו במלחמת הקודש שלו, הריני עריק־הידידות. ערב אחד חזר לחדרנו בשתיקה כבדה מדי שהכריזה על עצמה נועזות, עד שחשתי במועקה ושאלתיו שמא יש בדעתו לומר לי מה.

“כן, סח לי בפסקנות המבטיחה דברים רבּי משקל ותוקף, רצוני לומר לך, שככל שהייתי מכיר את סגוּלות רוחך ההפכפכה והחנפה לא הייתי סבור שתהיה מוג־לב עד כדי שתתיירא כל־כך ותשתוק בזמן שאותה קליפה התחילה לקונן עלי לאחר שאמרתי מה שאמרתי. כמדומני שאתה פשוּט בוגד.”

אותו עניין היה מעשה בנערה אחת, אשר לפי דעתו היתה משׂחקת יתר על המידה ומרבה כוָני־חן ופיתוּיים של “פּרובוקאציה שפלה ורעת לב” כלפּי בחוּר אחד מסכן אשר לבסוף הן “לא תתן לו את מבוקשו”. הוא טען שהיא בלתי־מהוגנת, וכמוּבן לא השתמש במלה בלתי־פּופּולארית זו אלא היה מחקה כנגדה בצוּרה מכוערת למדי את כל חיוּכיה ותנוּעות־גוָה הטופפות. אותה נערה לא השיבה לו אלא במלה אחת – אידיוט – מלה שהעליבה אותו קשה, מאחר שחשד בה כי בזאת הביעה באופן שאינו משתמע לשתי פנים את דעתה הנסתרה מחמת הנימוס. ומשוּם שהביעה לו את דעתה פסקנית במאוחר, היה סבוּר שהיתה מוליכה אותו שולל, כל העת, ונמצא שאף מנהגה זה היה בו משום צביעות שפלה ואכזרית.

“אינני סבור כי מלה זו מונחת במקומה הנכון,” אמרתי לו וּפניתי לענייני.

הוּא היה פּועל טוב, מהימן, מסוּר מקדים צאת ומאחר שוב. אולם לעתים נדמה לך שכל זה לא עשה אלא כדי שתהיה לו תואנה להיות מטיל מרה בבטלנים, “פּאראזיטים” וכיוצא־באלו. ערב־ערב, שעה שהכל רחוצים ושלוַת ערביים מוליכה אותם בנעימות בוטחת על פני מדרכות הבטון, היה הוּא מופיע בבגדי העבודה המלוּכלכים ומהלך אף הוּא הילוך איטי בין שאר הבריות הרחוּצות, אלא שכובד שבּוֹ, נדמה לך, אין בו כלוּם שלוָה. אַל תשאלו אותו: מה קרה בנציון שאתה חוזר כל כך מאוחר? – שאז יש לך סיכויים לשמוע מפּיו אחד מאלו המשפטים שהם ספק מרירות ספק כוָנה לחדור לעומק העניין ולגלות בו פנים שבפילוסופיה:

“הו, וכי מה אתה סבור, הרי צריך שגם ייעשה משהו, כיוָן שאין הרבה קופצים על העסק הזה. מילא, אעשה זאת אני. וכי מה אתם חושבים, אפשר לקיים קיבוץ רק על פאראזיטים? הרי צריך שמישהו גם יפרנס אותם. נוּ, ואני ברוך השם…”

או:

“הו, צריך לסחוב־לסחוב. והעיקר שהמאזן יהיה בסדר. כלומר, כיוָן שיש הרבה אנשים שחוזרים לפני המועד, אין לי ברירה אלא לאזן את משק־העבודה שלנו ולשוב אחרי המועד.”

או, במקרה שזו היא עלמה הנחפּזת לדרכה:

“וכי מה יש לי למהר? מישהו מחכה לי אי־שם? יש זמן יא חביבתי, אצלנו בקיבוץ יש הרבה זמן, עד ש…נתפגר…”

אַל תדברו בנוכחוּתו על ספרות. תנוּ לו להתחיל. שאם לא כן, יש חשש שיתקוף את כל האינטליגנטים הללו, פריכי העצבים, ארוכי האצבעות, קשקשני הפילוסופיה, שיש בהם “כובד־ראש־קרח”, עדיני הנפש, שתי ידיים שמאליות ומצפון אחד ימני, מליצי אי־יושר, פטפּטני שחור־לבן לבן־שחור, “ציצי פרחי סין”, וכדומה,

הניחו לו להתחיל. מוּבטחני שתשמעו מפיו כמה דעות נאות ומקוריות בענייני ספרות ושירה. הוא מחבב את השירים הליריים ביותר ואת הפרוזה הגסה ביותר. קורותיהם של אנשים גדולים הוא קורא לתיאבון כדי להיוָכח, מה קטנונית היא החטטנות הזאת בנפש הגאונים. ריתמוס השירה הלירית הרכיכה ביותר מעורר בו דמעות. זכורני, פעם אחת קראתי באזניו שירו של אחד ממשוֹררינו שאומרים עליו: בלתי־מוּבן, ודמעות עמדו בעיניו. לפתע נכנס מישה החדרה ושאל במה אתם עוסקים. עניתי: קוראים בשירים. בנציון נתעורר בזעם והכחיש את הדבר בכל תוקף, אף הוכיחני שאני מהתל בו במעמד אדם זר שעשוי להאמין לי הואיל ולא עמד על טיבי. עברו ימים רבים עד שנתפּייס אלי. וכל־אימת שהייתי שב ומדבר באותו מאורע היה מתקדר בזעם ומייסרני בכל לשון של תוכחה. סבורני, כדי ליישב את מצפונו התחיל להאמין במשך הזמן שלאמיתו של דבר לא היינו קוראים שירים אותו ערב.

פּחד עמוק זה מכל מה שיש בו חשש־סנטימנטים, נתבטא גם ביחסו אל אותה עלמה שחרחורת אשר מה שאומרת עליו הרכילות כבר סיפרתי תחילה. הוא לא היה מחמיץ הזדמנות לאמור בפרהסיה דברים בגנותה, ולא נרתע להוכיח לה את שאט־נפשו בכל מיני תנועות והעוַיות. קצת מנהגים שלו נזדמן לי להיות עד־ראייה להם שלא מרצוני.

ערב אחד של שמים קיציים נתאויתי פתאום לצאת החוּצה ולהשתקע בכורסה עמוקה, ואם רצונך בכך, בחיק הלילה העמוק, ולהעסיק את הוָייתי הליאה באפס־הרהורים קודר, המצפה עד שתמגמגוֹ הליאוּת כליל. כיוָן שנתייראתי להתפס למעשה שכזה שאינו מוסבר הגיונית, ואצטרך לתת דין־וחשבון על התנהגוּתי הפּיוטית, משכתי עמי את הכורסה אל מעבר לבית, תחת חלון חדרי, מקום אין עובר ושב, ונתמכרתי להרהורי. שכחתי לכבות את האור בחדרי, אולם הליאּוּת התגברה על־נקלה על “החוּש המשקי” המדוּמדם. ישבתי שעה קלה מוּטרד הרהוּרים שכאילו ציפוּ דוקא לשעה זו שאינה שעת־רצון כדי שתהיה להם תקיפות יתירה. לפתע נפתחה דלת החדר. שמעתי צעדים וקולו של בנציון:

“הוא איננו,” אמר. אוזן בוחנת היתה עשוּיה לשמוע רוָחה בקולו, כאילו היו מתכּוונים למשהו שבצנעא שרק אני עמדתי לו למכשול. על כל פנים אמוּר היה המשפט הקצר הזה במין תוקף גברי, כנותן חסוּת למעשים אשר יבואוּ.

איזו נערה תוכל לעמוד בפני דברים של קינטור העולים על לשונה. שבח אני יִקרת־נפשה של נערה כּזאת. מכל מקום אין לך דבר נוהג ומקוּבל מאשר התשובה:

“באמת, חבל מאוד.”

כלאתי את צחוקי. שנוּן כהלכה. אולם הוא תפס את הדברים טראגית־חמורה כפי שניתן לי להבין בתשובתו שלו.

“אם סבוּרה היית שנתכּוַנתי למשהו, אינך אלא טועה. ועתה מאחר שמטרת־בואך העיקרית איננה בכאן, רשאית הנך ללכת מפּה.”

היא השיבה כפי־הנראה בבת צחוק, הואיל ונשתהתה לעמוד. אולם עד־מהרה העמידה על טעותה.

“רשאית הנך ללכת מפּה, כפי שאמרתי לך. ולא, אלך אני, ואַת חכּי לך כאן עד שישוב בחיר לבך; הוא ודאי משתהה כעת בעסקיו עם אחרת. אין בכך כלוּם, יכולה הנך לעמוד בתוֹר.”

הדלת טרקה. אחר כך נפתחה ונשמע קולה:

“סבורה הייתי שנתבגרת כבר.”

שוּב טרק הדלת. למחרת הביע לפני השקפה כללית על מין הנשים, שהוא משולל כל כשרון לעניינים של בינה צרופה ואף רגש אין בהן אלא כדי להבחין במה שטוב או רע להן. וּמחמת שהן נחוּתוֹת כל כך, הריהן נוקמות בגברים נקמה אכזרית ומשפּילה. חדוַת אכזריותן מגיעה לשיאה בעת שהקרבן הוא מיפי־נפש ואניני־רגש ויקרי־רוח אשר אף הם משנים טעמם נוֹאלוֹת כשהם שרויים במחלה המבישה הזו, בחולי האהבה.

תמיה הייתי, כיצד יכול היה לחיות בקיבוצנו, כל־כך בלתי־אהוּד נעזב מן הנפש היחידה שהיתה קשורה בנפשו, ושרוף גשרים מאַחריו. אנשים מסרבים להאמין שאידיאליזם צרוף יכול לעמוד בפני משך־הזמן המייגע. יש גורסים שיגרה. אולם הוא היה היפוּכה של השיגרה, שאם היה יום אחד שאין בו טראגדיה או שמחה גדולה שסופה מפּח־נפש פילוסופי סתמי, או מאורע שיש בו מוסר־השׂכל כדי שתיים־שלוש מסקנות, יום כזה לא היה נחשב במניין שנות חייו. על כל פּנים חיכיתי למשבר.

ערב אחד בצאתי לשמירה נלוה אלי בדרכו למשק השכן. לעתים קרובות היה נוהג ללכת אל המשק השכן כדי ליצור את הרושם שיש לו שם עניינים־שבצנעא. בשעה מאוחרת בלילה היה שב, ולא היה נוהג זהירות יתירה אף לא היה דמום ביותר בלכתו על פני המדרכות הריקות מאדם. אלה שידעו כי אין לו נערה במשק השכן, ניתן להם לדעת כי יש לו שם ריעים, ריעים־בממש, כלומר, ריעוּת של אוֹמן הלבבות, ריעוּת אינטימית נאמנה, גלוּיה לגמרי, בלתי־חשדנית, שאיננה מסויגת ונבוכה עד אשר כל וידוייה, אפילו התמימים ביותר, נאלצים להיות מהתלות ריקות שמספרות רק בדרך בלתי אמצעית על יסורים שבנפש. אגב, פעם אחת נזדמן לי להכיר טיבם של “ריעים” אלו. הוּא ישב בחדר הקריאה של אותו משק ומשך תשומת־לב בחזותו הקודרת וקמוצת השפתיים, אדיש לגמרי לנערות שעוברות שם ומלחשות, חזות שהיתה מבטיחה הרבה דראמות אילמות למי שהיה בא לתהות על קנקנה. אחר־כך בא אחד ממיודעיו והזמינו אליו. כיוָן שאף אני הייתי שם, לקחוני עמם. היה זה מושב לצים מן הסוּג המקוּבל ביותר. בישלו קפה וליהגו. אחר כך שתו משקאות חריפים. הוּא, שראה את עצמו חָב לי חוב שהובטח חשאית, ניסה לדבר בלשון אחרת, אותה לשון של רוממות שאינה יפה אלא בשניים שאוהבים זה את זה מלכתחילה ומוּכנים לסלוח זה לזה כל מעשה איולת ובכללם דיבור של רוממות. הם עשו ממנו חוכא ואיטלולא. שוּב לא ניסה אליהם דבר. דכאון נפשו היה כאילו לא מעשה־תרמית שלו יצא לאור, אלא אַשליה מחוממת ובוטחת נתאַידה פתאום ונמוגה כערפל עגום. ימים רבים לאחר כך שמר לי ידידוּת כיוָן שלא פציתי פּי.

שעה שהלכנו שם היתה ערבית יפה יורדת מעבר להרים. השמש שקעה בתוך אוכף של הר והיתה נראית כמין גביע אדום של שכּרון שמגיש היום אל שפתי הלילה המסמיקות. בשום מקום שבעולם אין ערבית יפה כבמקומנו. אולי מפני שבשוּם מקום שבעולם לא יחזרו אלי קרני השמש הבשומות והחוורות מחלונות הנערה אשר אהבתי. או אוּלי מפּני שבשוּם מקום שבעולם לא אוכל להביט בהתמכרות של שלוַה בדמדומים. הוא הלך לצדי דמום. ארשת פניו נבובה לחלוּטין ומבט עיניו בוהה וקר. בדרך ההיסק־המהפך הבינותי, שוַדאי אירע משהו חמוּר מאוד אם נאלץ לעטות עליו מסיכה קהה. בזויות פיו רטט שריר בוגדני. הילוֹּכו היה בדוק מאוֹד.

לפתע ננער ופנה אלי בבת־צחוק מאונסת, עד שנשתלטה עלי מבוּכה גמוּרה.

“כלום תוכל לומר שאני סנטימנטאלי?” שאל במפגיע. שתקתי. ובזאת עשיתי כבקשתו. אולם גם לא אמרתי את ההיפך. הרגשתי שאנחנו קרובים מאוֹד לגבי עניינים כאוּבים ביותר.

“אולם למה לא אהיה סנטימנטאלי? למה לא? מה יש?” שאל כמצפּה לתשוּבה. שוּב החרשתי. לא ידעתי עדיין לכוון את דברי למצב רוחו וחושש הייתי להעליבו. יש לי סבלנות רבה לגבּי אנשים המדברים על עצמם. לעולם אינני טוֹרז הערה שכמוה כרמז שיש בתבל זו עוד מניין ברנשים שכמותו, לפחות. תכוּנה זו מַקנה לי הרבה ידידים ושונאים הקמים מתוך הידידים, הללו שסיפרו יותר מן הראוי, לדעתם. סבורני שאני מבין היטב את החולשה האנושית הזאת. מבּשׂרי חזיתי. הקשבתי רב קשב, עד שאני יכול לחזור כעת על דבריו כלשונם.

“איזה מוּג־לב אני? וכי למה לא אהיה סנטימנטאלי? אמוֹר, וכי לא אומץ־לב הוא לצפצף על כל המוּשׂגים הללוּ וההשקפות הקשוחות שכופות עלינו את הבושה מפני אומץ־הלב? וכי למה לא אתן פורקן להווייתי האמיתית ביותר? ואם הצער כוסס… ואם אתה רוצה להקיא את ממררתך?… אני אומר לך: כל השריון הזה לא בא אלא מפני שאף הללו חרדים כל כך על השלוָה, השלוָה, אלו השעווֹת הקרות של כנסת הכופרים. כל מי שאוכל קצת מעץ־הדעת מיד בא ומתפּאר בעור גס. איזו אוילות, איזו אנוכיות, איזו פחדנות. הלא־איכפּתיוּת הבדוקה, האיכרית, הנבונה יותר מדי…. אומר אני לך, אני אהיה אמיץ הפעם, אני אצא במפגיע, ואהיה סנטימנטאלי, אדבר אל בני־אדם מלב אל לב, אבכה לפעמים, לא אהיה חכם אף פעם.. קשה יהיה לי להתאפק מלומר את האימרות השנונות שמוחי מייצר מניה־וביה מחמת שהוא מתיירא לחשוב מחשבה של כובד־ראש שתוליכנו אי־לאן. הה, כמה מכוערת היא תרבות חדשה זו שלנו, אנחנו הנוער העברי, יחי אנחנו, אנו, תרבות־העור־הגס… זוהי פשוּט התבצרות שפלה כנגד עוז החיים ושלל גוניהם ותהפוכותיהם… זהו פשוּט אי אמון בזולת, שמא הוא עושה פלסתר את סודי שלי שמסרתי לו מרצוני הטוב מתוך שאני קשור בו קשרי ידידוּת נאמנה.”

הפסיק ונשם נשימות עמוּקות שנקטעו בסופן כמבקשות לייבב. אף אילו היה עושה כן לא הייתי תמיה, שאף אני נכבשתי מיד לדבריו שנאמרו בכאב עז.

“אתה שותק, קרא לי, אתה שותק! אף אַתה בכלָלָם”,

לא ידעתי, על שום־מה אני צריך לצאת מ“כלָלָם”, אולם זה היה נוהגו עם בר־שיחתו, שהיה מוציא את שניהם מכלל הציבוּר ודן עליהם ב“תנאי מַעבדה,” כפי שהערתי פעם, הערה שעלתה לי, אגב, במחיר שלושה ימים של דממת קברים.

“ראה גם ראה, המשיך, את המנהגים הכפוּיים הללו. את היחסים הרשמיים לפעמים. יודע הנך, תרבות חדשה, משהיא מופיעה ראשית־כל היא מכריזה על המגוחך בעיניה, עולם־המעשה ניצח את עולם האבירוּת בדברי מהתלות. כן, אולם כיום אתם מכריזים מגוחך על גילוּי הלב, על אהבת ריעים, על סנטימנטאַליות, על הזעם המוסרי… זוהי כפייה של תרבות ענייה, תרבוּת־הגאַסטרונומיה־האילמת.”

חולשתו להגדרות קיצוניות ושנוּנות ככל־האפשר שיככה את התרגשותו. אולם מקץ רגע המשיך כמהרהר בקול:

“פעם היה כאן אחד סטודנט. שתי ידיים שמאליות. עשיתי ממנו חוכא ואיטלולא. התעללתי בו באופן גס ביותר. אחר־כך הצטערתי, כלומר, על שום־כך שבעיני אנשי־חוּץ ערבים אנשי הקיבוץ זה לזה. מן הפּרט הם מסיקים על הכלל. כל מעשה שאנחנו עושים הריהוּ מעשה־שליחות, הואיל ואנחנו כביכול הבטחנו להם משהו, סבורים הם שהבטחנו להם להשביח את הגזע; כלומר, הם כשלעצמם רשאים בכל מעשה־נבלה הואיל ולא הבטיחו שוום דבר. ובכן, אותו סטוּדנט וַדאי יעשה ממני איזה פרוטוטיפוּס, כפי שהם אוהבים שם. אולם אנחנו יודעים עד כמה אני יוצא דופן. סטיתי מן העיקר. למה הייתי מתעלל בו כל־כך. כמדוּמני שהייתי מתענג פשוט לראות בימינו אלה אנשים מתביישים ומעלים סומק. כל פּעם הייתי מנסה אותו מחדש לראות אם לא הטעוני עיני. וסומקו שלו היה לי כמו שחר חדש… אולם אני מתחיל לפטפט דברים שאינם מעצם העניין… כלומר, בעצם מה העניין… כי איזהו אמיץ, אני יכול לומר, זהו שמתגבר על אימַת־המגוחך ששוללת מאתנו את הקניינים האנושיים היקרים ביותר אשר שוּב אינני יכול לחזור ולמנותם. מי שמתגבר על אימַת־המגוחך הריהו בן־אַלמוות, תסלח לי על הביטוּי. הואיל והכרת המגוחך היא הדבר החולף והעובר של התרבות, והאמוּנה בדברים־כשלעצמם היא הנצחי, היא הטבע האנושי. קדמונים האמינו, ילדים מאמינים… אולם מה לי הנצחי. בינתיים הפסדתי כאן את חיי, אַל תתחיל לרחם עלי, אני אומר בלב שקט ובהכרה ברורה שאני חייב להתחיל את חיי מחדש בדרך אחרת. הפסדתי את המלחמה. רציתי להדריך את הציבור, רציתי לבקע את העור הגס. סבורני שהבאתי לידי מַדרגה של אַבסורד וניוון את הכרח ההסתייגות מן הזולת, שהוא הפּחד מפני מוסר־הלב. הייתי קשיח עד גיחוך, “בסדר” עד ניווּל, וחכם־חיים עד חזירוּת. רציתי להראות להם, הי לכם טיפּוּס האדם שאַתם עלוּלים לייצר מילדיכם כדי שלא יסבלו מחמת ריבוּי הרגש. הנה הביטו בי ובחלו. אולם הללוּ ראוּני שאני מגוחך ומנווָּל וחזיר… איש לא הבין את כוָנתי, גם לא יאמינו לי.”

בעיניו נוצצו דמעות. הוא ראה את עצמו קרבן החברה. בדרך זו אפשר לסבול כל מיני בזיונות. ידעתי שאני חייב לומר משהוּ אולם השהיתי את תשובתי. דבריו נגעו אל לבי, אולם ספק היה לי אם אמנם באמת ניוול את עצמו כדי לבשׂר את החברה בשׂוֹרה חדשה. אנשים אינם רוצים להאמין, שאינם יורדים לעומק־נפשו של הזולת, ואם הוא מפתיע אותם בזרותו הריהם רואים בכך שגיון חולף ולא יודו כי אפשר שאדם יחיה בכורח מחשבתו. על כל פנים היה לי ספק באמיתות דבריו. כלומר, כנוּתם היתה מוכחת בעליל מסערת־נפשו, אולם יתכן שהיה נוהג כמנהגו מאֵין לו כוח לנהוג אחרת, ועתה משהבחין באמת כמות שהיא, שוב נתעה להאמין, כי ביסוד חייו היתה מונחת תכנית המוליכה אל מטרה נשׂגבה המבשׂרת את עצמה על דרך השלילה.

“חוששני, כי היית מהלך עקיפין יותר מדי,” הערתי לו כמי שמקבל את דבריו בוַדאות שאין עליה עוררין. ידעתי איזה נוחם יש באמון הזה שנתתי בו.

“אמנם כן, אמר בעצב לא ישוער, בפכרוֹ את כפות ידיו. יודע אני שאין דרך חזרה. לא יבינוּני. אַתה לבדך מסוגל לכך… אגב, מחר אני נוסע מכאן. אעבור לקיבוץ אחר. אַל נא תשמור לי טינה, אם יש בלבך עלי.”

גם הפעם שתקתי. יתכן כי מרבה אני להשתמש באמצעי בדוּק זה של סייג־לחכמה. אולם “לא” תפל כזה שהייתי עשוּי לאמור עתה, היה ריק ומעליב.

למחרת נסע. כשעלה על האוטובוס לחץ את ידי בכוח רב וזגוגיות משקפיו העלו אֵד.

“אולי תוכל, אמר לבסוף במאמץ גדול של התגברות על בוּשה מציקה, אולי תוכל להודיע באיזה אופן שהוא לציבור מקצת מן הדברים שסחתי לך אתמול.”

כשנסע, הרגשתי רגש־הקלה שהוא גופו הציק לי בגלל אי־מוּסריוּתוֹ. כלום אף אני להוּט אחר השלוָה האטומה, האדישה, והבוֹזה הלזו? אולם עצב עמוק ניחמני על כך. כשזז האוטובוס מן המקום הספקתי לראות כיצד נשׂתרע לו בשחצנוּת על הספסל, הצית סיגריה של אדישוּת והעלה על פּניו אחת המסיכות הבדוּחות ביותר של שויון־נפש.

זכרתי את בקשתו האחרונה אשר היתה נראית לי כצוָאתו של בּר־מינן שנפטר לחיים חדשים.

עתה ניסיתי לצאת ידי־חובתי.