לוגו
מכתבים על הספרות: מכתב ששי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ידידתי הנחמדה!

בפטרבורג היה הדבר, זה לי כעשר שנים. אז עורר אותי אחד מרעי על מנדלי מוכר־ספרים, כותב הספורים בשפה המדוברת, ואני, אודה ולא אבוש, כי השם הזה היה כמעט כמו זר לי בעת ההיא. ומה איפוא אכסה ממך ואיפּה את הדבר הזה בעיניך, יחידתי? ילדות, רק ילדות היתה בי אז לחשוב את השפה המדוברת לאי־שפה ואת ספרותה לאי־ספרות ואת סופריה לאי־סופרים. אשר לא לכבוד הוא לאיש מכבד נפשו להיות לו עסק עמהם. יצחקו־נא הנערים האלה בסוסי־עץ, אשר עשו להם, יכתבו־נא גם הם, יעשו־נא להם מין ספרות גם הם, אבל אנכי הלא דם התכלת של הספרות העברית נוזל בעורקי, אנכי מיוחס הנני, כביכול אריסטוקרט, ואיך איפוא אתחתן באנשים האלה בסתר המדרגה? ואולם פּתני רעי ואפת ואקח ואקרא – הלוא רק קרוא אקרא, ואין בזה משום חתון.

ולעולם לא אשכח את היום אשר קראתי בו את הספור “די קליאַטשע”. הוי אל אלהי ישראל, מי הוא זה מנדלי מוכר־ספרים זה?

וכאשר יספתי לקרוא כן יספתי להשתומם. הנה זאת לי הפעם הראשונה אשר אמצא בספרותנו איש שברור בעיני בתכלית הבירור, כי לו היה אוחז בידו מצבוע תחת העט ולו היה בוחר לו חתיכת בד תחת הניר, כי אז בודאי ובודאי היו יוצאים מתחת ידו ציורים שהצייר היה לוקח בשבילם איזה פרס של כבוד בהיותו עורך אותם לעיני רואים באחד משערי המערכות. ואת הדבר הזה אינני אומר בדרך השאלה כי־אם במובנו העיקרי. הנה איש לפנינו העושה לנו, לא בצבע כי־אם בדיו, ציורים קטנים ונחמדים מעין אותם הנקראים ציורי מין, “ג’נר” בלעז, כאחד מתלמידי בית־המדרש של ארץ־השפלה בימי המאה הי"ז. ועד כמה יודע מנדלי זה את טבע היהודים ואת תכונתם ואת חייהם! אין תנועה מתנועות הנוף של היהודי שתהא נסתרת מנגד עיניו, ואין מחשבה ממחשבות הלב של היהודי שתהא נעלמת ממנדלי זה, ולו גם יעלים אותה היהודי בקמט בתוך קמט שבלבו. אמת היא, כי גם הוא איננו “מספּר”, כלומר, איננו מספּר באותו מובן שיבין כל מי שמלא את כרסו במקרא ספורים בלשונות אחרות, ואולם עשרה ספורים, וגם מן הטובים, נכון אנכי לתת בכל פעם במחיר דף אחד הכתוב בידי מנדלי זה. הן רבו בקרבנו בשנים האחרונות מספּרים, ובהם גם בעלי כשרונות רבים, ואולם אחד הוא לנו מנדלי זה, שיש לו כשרון בורא, באופן שהוא כותב דבר שלא היה עוד ועד כמה מרוח השירה האמתית נמצא במספּר הזה, שהוא מוצא תמיד לעורר את רחשי לבבנו ואת רגשותינו! ועד כמה נמצא בו מן הסטירה האמתית, שסימניה המובהקים הם שחוק בשפתים ודמעה בעפעפי העין! ועד כמה מן הנעימות יש בו, שהוא יודע לשעשע אותנו ואנחנו לא ניעף ולא נלא בחברתו עד עולם! ויש אשר יספר לנו מנדלי זה, ואני אשב ואַקשיב, והוא יוסיף לספּר, ואני אוסיף לשבת ולהקשיב, ולא איעף ולא איגע בכל העת אשר גם הוא לא ייעף ולא ייגע; ויש אשר אדמה שאָבי־זקני יושב לפני, אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת ואשר לוּמד בנסיונות הרבה, ואשר דעת העולם ודעת בני־האדם הן אוצרו, והוא מאחרי התנור בין־הערבים ביום חורף משמיעני את קולו ופותח את אוצרו הטוב ומספּר לי בנעימות מעשיות אשר, אמת היא, שאין להן אותו האופן ואותו הסדר שהתרגלתי בהם בבית־הספר ושצוו אותי רבותי עליהם, ואשר בכל אלה הם לוקחים את לבי ולא תשבע נפשי לשמוע אותן.

אז שמעתי ואדע, כי מנדלי מוכר־ספרים זה איש סופר הוא מסופרי העברים הראשונים, הלא הוא שלום־יעקב אברמוביץ, אשר עוד לפני ימי דור אחד כתב לנו את ספרו “האבות והבנים”, אשר גם בו כבר מוצאים אנחנו איזו סימנים המעידים על כשרון מיוחד, אלא שהסימנים האלה רפוים עוד מאד, ואחרי־כן נעלם ולא נראה עוד בגבולות הספרות העברית.

ולעולם לא היה יכול אדם לעשות לי נחת־רוח וסיורפריז גדול יותר מזה שעשה לי מנדלי מוכר־ספרים ביום שהחל לכתוב את ספוריו גם עברית. אז קראתי את ספורו “בסתר רעם”, אשר לא בא לידי גמר, ואחרי כן קראתי גם את יתר ספוריו הקטנים, אשר כתב לנו מאז ועד עתה, “שם ויפת בעגלה”, “לא נחת ביעקב”, “בימי הרעש”, “בימים ההם”, וכן “בישיבה של מעלה”; וכל הספורים האלה, אמת היא, אינם כלל ספורים – לכתיבת “ספורים”, כפי הנראה, תחסר לאברמוביץ המידה הנפרזה של רוח דמיון – ואולם, למה זה לא אַגיד לך את משפטי מיד? ציורי המין האלה הם הטובים והנבחרים מכל הספורים הגדולים עם הקטנים אשר נכתבו לנו עד היום הזה. מנדלי מוכר־ספרים זה איננו עוד בבחינת איש צדיק תמים בדורותיו, שעליו יאָמר, כי בדורותיו היה צדיק ולא בדורות אחרים, כי הוא היחיד לנו, אשר מובטח אני בו שהיה לו איזה ערך מיוחד גם בכל ספרות וספרות.

ידידתי! שוי־נא לנגדך את תמונת מנדלי זה אשר יצר לנו אברמוביץ: הנה איש יהודי שיהדותו נכרת מתוך כל מעשיו ומחשבותיו, מתוך כל תנועותיו והליכותיו, מתוך כל דבריו שהוא מדבר וגם בהחרישו, איש יהודי שמצחו מצח מקומט וחוטמו חוטם מעוקל וזקנו זקן חד וצהוב שכבר נזרקה בו גם שיבה מעט, והוא איש מוכר־ספרים, אשר לו גם סוס ועגלה, ונוסע ממקום אל מקום ומעיר לעיר אל כל תפוצות ישראל בארצו הרחבה, ופיקח הוא ובר־אורין ותמים עם אלהים ואנשים, ויודע הוא לחווֹת דע על כל ענין וענין תחת השמש ולסדר את דבריו בנעימות ידועה ובהלצה יפה, ונפש עדינה ולב חם לבריה זו, שתהא רואה את הטבע מסביב, באופן שברגע הראשון נכיר מיד כי יש בבריה זו מעין טפּוס של משורר. זה הוא מנדלי. ואולם מנדלי זה הוא טפּוס כולל של כל היהודים ביחד – אכן גם המעשה הזה כשהוא לעצמו מראה לנו כבר חריצות וכשרון מלאכת־מחשבת במידה יתרה, שעלתה ביד אברמוביץ ליצור צורה שתהא לצורה קימת בכל ספוריו, באופן שהיהודי הזה יהיה מוכשר ועלול לכל מקום ולכל זמן שהמספּר צריך להם. אצל כל צרה שתבוא ואצל כל שמחה שתהיה, בבית ובחוץ, בברדיטשוב, ולהבדיל, באודיסה ובורשה, אצל יהודים כשרים ואצל משכילים, בבית־המדרש ובבית איזה קומיטט של ועד עברי, בכל מקום ומקום, ובכל ענין וענין – תמיד יהיה מנדלי מוכשר וראוי למלא את מקומו כהוגן. באופן כזה היה מנדלי לצורה קימת בספרות העברית, כמו שהיה “וויפּפכען”, למשל, לצורה קימת בספרות האשכנזים, או כמו שצורות אחרות היו לצורות קימות בספריות שונות; לא עוד, אלא שצורת היהודי הזה היה גם צורה כוללת לכל העם, כעין טפּוס מקובץ. מנדלי זה פיקח הוא, אלא במקום שאנחנו מוצאים את פיקחותו שם אנחנו מוצאים גם את שטותו בצידה; מנדלי זה תמים הוא, אלא במקום שאנחנו מוצאים את תמימותו שם אנחנו מוצאים גם את ערמתו בצידה; מנדלי זה ישר הוא, אלא במקום שאנחנו מוצאים את ישרו שם אנו מוצאים גם את תרמיתו בצדו; מנדלי זה יש בו צד גדול של שירה וזמרה, אלא שעם השירה והזמרה אנחנו מוצאים בו גם פרוזה יבשה ונוראה עד לחרדת־נפש – כל אלה הם סימנים מובהקים ומסויימים, סימנים כוללים, של כל יהודי בכלל. העלה על לב אברמוביץ קודם ליצירתו את הנפש הזאת, שסופה להיות לצורה קימת לכל ספוריו גם יחד? הנתן אל לבו, כי עליו יהיה להביא את הנפש הזאת פעם לתוך חברה זו ופעם לתוך חברה זו, פעם לעיר קטנה ופעם לעיר גדולה, פעם בין משכילים ופעם בין יהודים כשרים, פעם בכה ופעם בכה, הכל לפי הענין שיהיה לו צורך בו לפי כל שעה ושעה? ההיה סמוך ובטוח, כי יספיק לו מנדלי זה לצייר על פיו את כל המון היהודים לכל שנוייהם וחליפותיהם? האם לא עלה כל ספק בלבו, כי סוף־סוף יגיע איזה ענין לידו, שמנדלי זה לא יסכון לו עוד להיות לו למרכז, כזכוכית־שורפת זו שקולטת מן האור את כל הקוים? – אולי, ידידתי, אולי לא שם אברמוביץ כלל את לבו לכל הדבר הזה בראשית יצירתו את הטפּוס הזה, ואולם מובטח היה בו שמנדלי, משום שהוא יהודי, מטבע הדבר הוא שיהיה מוכשר לו גם להבא לכל ספור וספר לאותו הענין שיהיה לו צורך בו. זה הוא הכוח לאיש חרש וחושב!

ועתה, ידידתי, קחי־נא לך את הספורים הקטנים אשר נקבתי את שמותיהם למעלה וקראי אותם – מה תמצאי בהם?

יש אשר תשתוממי רגע אחד בלבך; אמת היא, כי מוצא הוא חן בעיני מאד מאד, אבל במה גדול כוח האיש הזה? אי אפוא כוחו, אשר אומר עליו ואשר אוכל להראות עליו באצבע כי הוא זה? – לא בספורי מאורעות ומעשים מסובכים ומשולבים ומרוקמים יפה יפה יקח את לבך, כי על־פי־רוב אין בספוריו כל משא ומתן, והם פשוטים כל־כך, עד שאם יבוא איש שאין לו הכשרונות המיוחדים של הסופר הזה, אז לא יעשה בהם ולא כלום! לא בטפּוסיו שהוא בוחר לו יתפוש אותנו בלבנו, כי הטפּוסים הם פשוטים בתכלית הפשטות, והם אנשים אשר תראה אותם עיננו בתחום מושב היהודים על כל פסיעה ופסיעה! וגם לא הצורה היא הנותנת את חן הסופר הזה בעיני כל קוראיו, כי גם הצורה אצל הסופר הזה פשוטה כמעט יותר מדי, כי בוחר לו תמיד בצורת “מדבר־בעדו”, שאיש אחד בשם עצמו יספּר תמיד את אשר יספר, וגם הדברים בעצמם אינם מתובלים בדמיונות וברוח שירה יתרה במובן שרוב הקוראים מדמים להם את השירה – ובכל אלה יודע אנכי נאמנה, כי רק אם קרא תקראי שתים שלש דלתות בספורים הקטנים ההם, ואמרת: רק איש חרש וחושב הוא האיש הכותב ככה!

המאורעות פשוטים כל־כך, עד שאלפי אנשים יעברו עליהם ולא יראו בהם כלום. – הנה איש יהודי הולך לתפילת ערבית במוש“ק ושב לביתו בהרחבת נפש ובהנאה משונה, כדת לכל יהודי כשר ונאמן במוש”ק, והירח יקר הולך ברקיע השמים, והיהודי הולך וחושב על־דבר פרנסתו ומזמר בלכתו את הזמר המיוחד והנחמד לנפשו, ופתאום, מדי לכתו הלוך וקרב לביתו, והנה העז גועה, החלונות שבורים, הנוצות עפות השמימה… וזה כל הספור (“בסתר רעם”). הנה שני אנשים בעלי־מלאכה, אחד יהודי ואחד פולני, נוסעים במרכבה במסילת־הברזל, והיהודי, כמובן, מטופּל באשה ובבנים ששה או ששה־עשר – מי ימנה מספּר לזרע יעקב? – ואין לו אפילו שיורים של קב חרובין לפרנסתו, ורק שהוא מן “האביונים השמחים”, והוא מספּר בבדיחות־דעת מעט מן המוצאות אותו לרגלי האנטיסמיטיסמוס במדינת גרמניה, ואיך שהורה את רעהו הרצען הפולני את האומנות הנקיה לרעוב ללחם מתוך הרחבת הנפש, היא האומנות שהיהודי יודע אותה מלידה ומבטן בלי כל לימוד והכנה – והיה גם החומר הזה לספּור (“שם ויפת בעגלה”). או: שני אנשים יהודים, שני טפּוסים אשר כל איש מקרבנו יודע אותם, אחד איש מיחידי־הסגולה, חכם־לב, מתון, יועץ שהכל פונים אליו לשמוע מפיו עצה, ואחד איש הדיוט קופץ בראש ונוטל גדולה לעצמו בעדתו; והרשע מכתיר את הצדיק, ועושה את התל שהכל פונים אליו לתל עולם – והיה גם זה לספור (“לא נחת ביעקב”). או: שני אנשים יהודים, יהודים לכל פרטיהם ודקדוקיהם, יהודים במלבושיהם ויהודים במעשיהם ובכל דבריהם, והם שמעו את שמע הקולוניות וכי פקד ה' עמו לתת להם נחלות שדה וכרם מעבר הירדן או בגבולות הרי־החשך או קצת סמוך להם, ובכן עזב המלמד את רצועתו והמוכר־ספרים את חבילות ספריו, כי פיקחים כמותם הבינו מיד שהם הם האנשים המוכשרים והמסוגלים לעבודה הזאת, ומה להם אם כבר באו מעט בימים ואם לא ראו עוד עבודה ומחרשה אפילו בחלומם, הלא יהודים הם, והנה הם באים אל הפקיד בעיר הגדולה הממונה לחלק את הנחלות לכל דורש, לקחת להם גם הם את אשר מגיע להם – ולא יותר (“בימי הרעש”). הנה סופר עברי בעל דעה צלולה והשקפות ישרות נושא דע על העניין אשר לפניו, וגם זה יהיה לאברמוביץ לחומר לעשות בו (“בימים ההם”). או: בורשה בימי הבהלות ליהודים מזדמנים לפונדק אחד – עד גבי התקרה מתחת לגג – אנשים עברים מכל פנות העם, משכיל וחסיד, בעל־הבית ועני, ליטאי ופולני, חכם ואשכנזי, ועוד ועוד, ובשעה זו נמצא אצלם רוח אחד ולב אחד (“בישיבה של מעלה”), ובלי ספק עוד יבוא המספּר להראות לנו את המטבע גם מעבר השני, בשעה שכל אלה יושבים בישיבה של מטה, והנגף חדל, אז בודאי יד איש תהיה באחיו ולשון איש ברעהו, והיתה קנאה ותחרות, מריבה ושנאה ואיבה וקטטה עד עולם.

ובכל־זאת גם המאורעות מאורעות נפלאים הם, והטיפוסים טיפוסים נפלאים, והצורה צורה נפלאה – וכל אלה רק בכוח איזה דבר, שנקל לו יותר להרגישו מאשר נוכל לגדור אותו על־פי איזה גדר מוחלט.

מנדלי מוכר־ספרים בעצמו מנסה לבאר לנפשו, מדוע לא תמצא ידו לכתוב לנו ספרים באותו סגנון שכל סופרי אומות־העולם כותבים, והרי הוא אומר: “לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, איפרכסין ואסטרטיגין ובעלי־מלחמות לא היינו; על יעלות חן כעדי־ראיה על דם אחרים במלחמת־שנים לא נסינו; וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי־ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משׁחקים ומשחקות לא באנו, ועל שרים ושרות ותענוגות בני־אדם ממוננו לא בזבזנו. קיצור הדברים, כל הפרפראות לספור המעשה, שיהא ערב וממשיך לב הקוראים – כל אלה אינם אצלנו, ובמקומם יש לנו חדר ומלמד וריש־דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות, רברביא עם זעירא, טפלא ונשיא, יבמות ועגוּנות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים, חוזרים על הפתחים לערבי שבתות ולמועדים ולראשי־חדשים ולימים נוראים, בטלנים וגבאים, מקוּבלים וקופות של צדקה, כל מיני פּורענויות וכל מיני דלות ועניות ואביונות ומיני פרנסות משונות. זו חיינו, אוי ואבוי! חיים עכורים, שאין בהם נחת וקורת־רוח, לא הוד ולא זיו ולא נוגה להם; חיים שטעמם כתבשיל תפל מבלי מלח ותבלין ומעדנים לנפש – – – אבל כנגד זה יש להם בנותן טעם מיוחד, שאין כדוגמתו. מין גבינה יש, שהוא כרום זלות לבני אדם, וחכמי־האכילה מהדרין עליה ואוכלין אותה לתאבון. מרירות זו שבחיינו היא כל שבחם –”1.

וגם בספוריו אנחנו מוצאים אותו הדבר שיש בו בנותן טעם מיוחד, שאין כדוגמתו, והטעם המיוחד הזה הוא העושה את המאורעות הפשוטים למאורעות נפלאים, ואת הטפּוסים הפשוטים לטפּוסים נפלאים, ואת הצורה הפשוטה לצורה נפלאה – מרירות זו שבחיים. כמדומה לי שסופר זה סקר סקירה עמוקה בתהום החיים, ואולי סקירה עמוקה מעט יותר מדי, ועל כן לא ינוח עוד לבו לעולם, ועל־כן פגה אמונתו לעולם, ועל־כן שגור על פיו תמיד אותו הזמר המר המלא יגון עולמים, אשר ירעיש את נפשנו עד היסוד בה. ראי, הנה הוא מצחק – אבל יש מצחק כבמדקרות חרב והצחוק יורד עד חדרי בטננוּ ואינו מניח עוד לנו לישון. “לא נחת ביעקב” קרא מנדלי שם לאחד מספוריו, ולא נחת ביעקב הוא גם־כן הקול היסודי של כל שורה ושורה שכתב מנדלי זה. היהודי הנאמן הזה רואה את הוריו ואינו בוטח בחייהם ואינו מאמין באחריתם הטובה ובגבורתם הנפלאה ובמעלותיהם הטובות של איש הרואה את העולם בכלל שחור על־גבי שחור, והוא גם את עמו יאהב וגם את האדם יאהב, ורק שהוא פטריוט המתאבל על חורבן עמו ומטיל ספקות בכוחו. אכן מוצאים אנחנו בו בפינה זו מעין מה שמצאנו אצל טורגיניב. טורגיניב ראה את העולם הגדול ואת אשר מסביבו ויתבונן אל כל המעשים הגדולים שהם עושים יום יום ואל כל ההמצאות הנפלאות שהם ממציאים כפעם בפעם ואל כל החדשות הרבות שהם מגלים מעת לעת, ויקטן בעיניו פתאום העם הגדול אשר מקרבו יצא, וגם כל הדברים הרבים היוצאים בקולי קולות מפי הלאומיים שבעמו לא עצרו כוח להשקיט את סערת לבבו. אז יתאר לנו טורגיניב במקום אחד את הרוח הנכאה אשר לבשה אותו בהיותו בא אל אחד משערי המערכות הגדולות, אשר כל עם ועם הראה שם את כוחו בחרושת־המעשה אשר עשה, והוא הרגיש פתאום מה קטן ומה דל החלק אשר הביא עמו גם הוא לאוצר ההמצאות של האדם בשדה האינדוסטריה, ובמרירות יוסיף: “ואנחנו לא המצאנו דבר זולתי את הרצועה!”; וכעין זה או מן הדומה לו אנחנו מוצאים גם אצל המספּר העברי. ויש אשר בשכב מנדלי זה על מטתו בלילה, ומאיזו סיבה שתהיה לא יראה שינה בעיניו, ולבו יחשוב מחשבות על כנסת ישראל ועל מהותה ועתידותיה ועל כל מעשיה שהיא עושה באותה שעה שכל העולם רועש ומנסר גלגל חמה ברקיע, אז מי יודע אם לא יאמר אל לבו: ואנחנו לא המצאנו דבר זולתי את ההיתר־עיסקא! ובהביטו אל היהודי המשול כחרש הנשבר, אז מי יודע אם לא במרירות יקרא: גם תינוק בן־יומו אצל אומות־העולם יש לו חיים אף באצבעו הקטנה יותר ממה שנמצא בכל רמ“ח האברים ושס”ח הגידים של כנסת־ישראל כולה! אצל כנסת־ישראל בכסלון “הילדות דבר יקר הוא. ילדי כסלון ילדים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומין על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי־זקן ואינם פרים ורבים, והילדות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן, ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנויות. ילדים בלי ילדות הוא מחזה־עצוב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל־נפש ורגשי רחמים כאחד!”2 – כמה מן המרירות שפוכה בדברים האלה! הנה הוזה חדש, אשר בכאוב לעמו יכאב גם לו, והוא מקונן, לא על הכותל המערבי אשר במרחקי ארץ־המזרח, כי־אם על הכותל המזרחי הזה, העומד באמצע ארץ המערב. או אז ישתפך מקרבו זה לעגו הנורא האוכל עד הנפש ונוקב עד התהום, והוא סורק את עמו במסרקות של ברזל!

ומנדלי זה משורר הוא, משורר ככל אשר יוכל איש יהודי להיות – ולא יותר. לא יפי־הטבע והדר־היקום מסביב יקחו את לבו, כי איזה יחס יש לו לאיש יהודי ולמראות הטבע והיקום ואי מזה ידע אותם? והיה אם יאמר לך איש, כי אברמוביץ מצייר גם את הטבע ואת הדר השדה והעיר, אל תאמיני לו. הן אמנם יש כי תמצאי בספוריו ציורי שדה וטבע, המיית קול היער, רוחות מתלחשים, צפרים אומרות שירה, נגוהות בוקר, זהב קסם בין־ערביים וכאלה. ואולם כל אלה אינם בלתי־אם פרפראות לבד, ואם ישתמש אברמוביץ בהמון צפרים ובאילנות שונים יותר מחבריו, אז אין זה אלא משום שהיה עסוק בלמודי תולדות הטבע והצומח מעט יותר מחבריו, ולכן מצוים הם גם למלאכתו יותר ממה שהם מצוים אצלם, ובהיותו איש בעל טעם, לכן יודע הוא גם־כן להטעים את הדברים באופן יפה מאד; ואולם בטבע היהודי הוא שיהיה מתחיב בנפשו בשעה שהוא אומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה! ומה שבטבע היהודי, הוא גם בטבע מנדלי, ומה שבטבע מנדלי הוא גם בטבע אברמוביץ, ולכן אי־אפשר הוא שתהא שירתו מעין זו שקורין הלועזים שירה דסקריפטיבית. אבל שירה לירית נמצא אצל מנדלי זה הלוקחת את לב כל שומע, שירה כמין השתפכות־הנפש, כמין המון לב כמין געגועים, באופן שלבו מלא תמיד הרהורים והגיונות והשקפות, וההשקפות האלה לא תהיינה השקפות של מוח, כי־אם השקפות של לב. מנדלי רואה איזה דבר, ומיד הוא נעשה תפוש במזמותיו, והלב – לא המוח – מתחיל להתפלסף ולדמות דמיונות ולהגות הגיונות ולהרהר הרהורים, וכל אלה הם פרי לב עמוק המלא שירת־עולמים. אכן זה הוא הדבר אשר בו ילכד לבבנו, כי ראה נראה לפנינו איש יהודי לכל משפטיו וחוקותיו, איש אשר שמו מנדלי, או יותר טוב, רבי מנדלי, ורבי מנדלי זה בעצם וראשונה הוא לץ גמור, ואולם נפש לו ולב לו וגעגועים לו שהם מצוים רק אצל יחידי־סגולה. אכן בהיות זה הטיפּוס המקובץ של כל היהודים יחדיו, לכן אות הוא כי עצם השירה הלירית הזאת מצויה אצל כל יהודי ויהודי.

ידידתי! במקום אחר ובלשון אחרת כבר נסיתי פעם לקבוע את רשימות פני מנדלי מוכר ספרים זה, ואחרי־כן ניסו גם אחרים לתאר את תוי הפנים האלה, ואולם הדברים היותר נאמנים והיותר קולעים אל המטרה הם הדברים אשר דבּר מנדלי בעצמו על נפשו, הלא תקראי את הדברים בספורו, בקומו הוא וחברו המלמד רבי ליב והשליכו איש איש את עסקיו בקבציאל ובאו למדינת הים לק“ק שיחור, לפתוח שם את פיהם ליונים הצלויות שתהיינה עפות מאליהן אל תוך הפה, ומנדלי יושב באכסניה ותוהה על דמיונותיו וחלומותיו הריקים. “פעמים הרבה – יאמר – הריני מרגיש בי, שבעצמי איני אלא שני מנדלים כרוכים כתאומים ביחד, כל אחד הוא בריה בפני עצמו ודר עם בן־זוגו בגויה אחת, והם משונים בדעותיהם, מנצחין ומקנטרין זה את זה תמיד; כשזה בוכה זה שכנגדו שוחק, ומה שאחד משבח חברו מקנה. מנדלי אחד – שוטה, מאמין כפתי לכל דבר, וכשרואה בני אדם מתנאים לפניו בדבּורם ונימוסם, הוא אומר שתוכם כברם. כל שיחה נאה כלפי כבודו הוא מקבל כפשוטה בנחת רוח, וסובר שהוא חביב ונחמד לבריות, ואוהביו הרבים מזומנים לעשות עמו בעת צרה טובות גדולות. וכנגדו מנדלי השני – פיקח וערום מנחש, והוא מקטני אמנה ויודע שלא כל מה שנוצץ הוא זהב ולא כל המראה טלפיו הוא כשר, בזמן שתכפו הצרות ודחקה השעה בקבציאל, היה מנדלי השוטה נוהג שררה ודן יחידי, כאחד המגבאים בחודשו. הוא נתן דעתו לעניין הקולוניות ויצר לו בדמיונו חיים חדשים לעת זקנה, ככלות כחו; הוא קפץ ומכר את סוסו ומאס בעסק הספרים, נעשה שותף לרבי ליב המלמד והפליג עמו למדינת הים, לבקש שם את מזלו, ולא היה מסופק אפילו רגע אחד שבכוח ידו של השם יתברך ובממונם של ישראל ימצא לו מנוחה. אבל עכשיו, בק”ק שיחור, עלה לגדולה מנדלי הפיקח והתחיל מטפּח על פניו של מנדלי השוטה ולפרוש לו בפרוטרוט כל פשעיו והיה מכעיס ובא עליו בקושיותיו: יהודי רצוץ ותש שכמותך, איך מלאו לבו להקנות לעצמו אפילו במחשבה דברים אלו שאינם לפי כוחו ולפי ימי חייו? וזקן אחרי בלותו, איך מילד עצמו וחוזר לימי נעורותיו? לאן אתה הולך? למה אתה נושא נפשך לקופה של צדקה ומפסיד בזה לאחרים, שהם כדאים והגונים לכך ויכולים לפעול ולהביא תועלת לעולם יותר ממך? עצל, למה תשכב בבטלה ומה לך פה באכסניה? – כל זמן שטענותיו היו מעין אלו, היה השוטה שלי שומען ומרכין ראשו, ואינו משיב דבר אלא לפעמים מפני הכבוד; אבל כיון שזה היה מטיל ספק אף ביהדותו ומוכיח בראיות, שאף בענין זה שוה הוא, גם יראתו ואהבתו, גם תמימותו וכל צדקתו אינן כלום אלא הזיה ורמאות, ואינו מתכון בהן לשם שמים, אלא למנת־שכר וטובת־הנאה – מיד נתמלא השוטה שלי חימה והתחיל מתרעם בקולי קולות: הגם לפני ולפּנים בדתי אתה בוקע ונכנס? להסתכל בחדרי בטן וקרב אתה מבקש? לגלות סוד ולקטרג שחולין היא חיבת־הקודש והאהבה אך בדבר תלוי? לא אדוני, לא אתן לך רשות לעשות מעשים כאלה! – ויתרוצצו שני המנדלים בקרבי, והיו מקרקרין ומסרטין זה את זה כתרנגולים, וקולם הולך ומזעזע את מוחי”3 – זה הוא מנדלי, זה הוא היהודי הכפול, זה הוא כמעט כל יהודי ויהודי!

אכן זה הוא כוחו של מנדלי, שהוא כל היהודים נבלעים בו ויש בכל יהודי ויהודי צ“ט חלקים של מנדלי כזה, והכל־זה כל יהודי מהיהודים אשר יש לו מגע־ומשא עמהם יש לכל אחד ואחד צביון מיוחד, שעושה אותו משונה מחברו. וכך מעביר הסופר הזה לפנינו את כל טיפוס וטיפוס של היהודים היושבים בתוך התחום. הן גם סופרים אחרים בעלי כשרונות רבים וגדולים, למשל סמולנסקין, העבירו לפנינו אנשים יהודים; ואולם אם נתבונן למשל, אל גבוריו של סמולנסקין ומצאנו, כי היו תמיד אנשים זרים ונפלאים (גדעון, שמעון, יעקב־חיים, ישעיהו ועוד, והנפשות היו אצלו נפשות שנכר בהן כעין אונס וכפיה ושנבראו מתוך איזה מבוקש, ובבואו להעביר לפנינו את הצורות הידועות ביותר לכל איש יהודי, כמו רב, מגיד, ראש־ישיבה, שדכן, מלמד, בחור מבחורי־הישיבה, היה מוכרח לכתוב דפים הרבה עד שנעשתה תמונתם בולטת מעט, ולפיכך חסרה עבודתו על־פי־רוב כל אומנות וכל מלאכת־מחשבת; מה שאין כן אצל אברמוביץ. יצוריו של אברמוביץ טבעיים כל־כך, עד שדי לו לשרטט רק שנים שלשה שרטוטים והנה פנים ידועים לפנינו. ועד כמה יודע הוא את הנפשות שהוא מצייר ואת המון כל האנשים האלה עם שיחותיהם וכל תנועותיהם בכל רמ”ח אבריהם ושס"ה גידיהם! ועד כמה הוא מבין לצייר לפנינו ציור במעט מילים.

התרשיני, ידידתי, להעביר לפניך בזה מעט מן הציורים ההם?

הנה ציור: יהודים רצים דחופים ומבוהלים אצל בית נתיבות־הברזל עם צרורות קטנים וגדולים בידיהם ועל שכמם – האם לא ראו עיניך את המראה הזה, ידידתי, בבית־נתיבות־הברזל בברדיטשוב? האם לא יעלה על לבך כרגע זכרון בית־נתיבות־הברזל הוינאי בורשה לפני מועד חג הפסח או לפני הימים הנוראים? – וביניהם נשים מתבוססות בכרים ובכסתות, גם עוללים ויונקי־שדים בוכים, וכולם דוחקים זה את זה והודפים בצד ובכתף ומטפסים ועולים במסירות־נפש על ידיהם ועל רגליהם בסולמה של העגלה ממדרגה השלישית, בשביל לכבוש שם מקומות לישיבתם ביד חזקה וכו‘, וגם מנדלי מוכר־ספרים מסובל במטלטלין וכלים מכלים שונים וגם הוא מטפס וכורע וקורס בציבור וכו’, ובספּר מנדלי את הדברים הפשוטים האלה, שכמעט אין בהם ולא כלום, והנה הטיפה המרה התלויה בעטו יורדת גם היא ונופלת על הנייר שהוא כותב עליו, והרי הוא מוסיף: “ובאותה שעה שאנחנו היהודים זריזים ונחפזים לעלות ברגזה ובדאגה, שמא ידמנו אחר חס ושלום, ומביטים בפני הממונים על העגלות בבקשה ובתחנונים, כאילו נסיעתנו שם היא חסד חינם ומידת הרחמים מצידם, – שאר הנוסעים מאומות־העולם מטיילים בעזרה לפני בית הנתיבות וממתינים עד שיצלצל הפעמון בשנית או בשלישית ויכנסו לתוך העגלות בשובה ונחת וכל איש על מקומו יבוא בשלום”4.

הנה ציור אחר: איש־יהודי נוסע עם מנדלי בקרון בימות־החמה ומזיע ומקבל הנאה משונה מזיעתו, כחוק לבן־ישראל: “הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה בצהרים, עוף לא פורח, שור באחו לא גועה, היער לא מזדעזע וחריות של עצים לא מתלחשים, אלא כל העולם שותק ומחריש והוא (הנוסע) השתטח על פניו כמותי, והזיע – זה טעם טעם של זיעה טובה בימיו”5. השורות האלה הן מן היותר לא־שכיחות אצל מנדלי, שהרי הוא בא לצייר גם את הטבע מבחוץ; אבל עיקרו של דבר הלא הוא היהודי המזיע, שמקבל הנאה משונה מזיעתו. “הזיעה היא אחת מן הסגולות של ישראל”, יאמר מנדלי במקום אחד, וכל איש מישראל טועם בזה “מעין תענוג של זיעה על האצטבה העליונה במרחץ בערבי שבתות”.

או האם ראו עיניך, ידידתי, פני יהודי פיקח ובקי במילי דעלמא ומעורב עם הבריות ומקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, אשר מעולם לא סח שיחה בטלה, ודבריו מעטים ושנונים, וכל אנשי הקהל משכימים לפתחו ובאים להתיעץ עמו בעסקיהם ובמשאם ומתנם? הראו עיניך איש כזה? ואיש כזה היה בנימין, הוא בנימין אשר “היה מכלל היהודים האלו, שפניהם מספרים כבוד מעלת רוחם הישרה ומתוך רשמי צורתם ניכר צור מחצבתם הטהורה, המאור שבתורה נוצץ בתוך עיניהם ועל מצחם הגבוה רמז יש בו, כלומר: אלה מיוחסי־עולם עתיקי־יומין שירדו מגדולתם – בני אברהם, יצחק ויעקב נכבדי־ארץ, נקובי ראשית הגויים!”6. הציור הזה לא עלה יפה ביד אברמוביץ, כי איננו בולט בשלמות, ואולם כוח נעלה לסופר הזה לצייר מעט מחיצוניותו של איזה איש, ואנחנו נבין כרגע את פנימיותו. בכל פעם אשר אקרא את הדברים האלה, אזכרה את דודך, ידידתי, הוא האיש אשר אותו כבדתי מכל איש ואשר אהבתיו עוד בהיותי נער קטן, ותמונתו נצבת לנגד עיני רוחי גם עתה בכתבי את הדברים האלה: המאור שבתורה נוצץ בתוך עיניו ועל מצחו הגבוה יש בו איזה רמז נסתר.

ועד כמה יודע מנדלי זה את יהודיו ואת הלך רוחם ומחשבותיהם! הנה ליב המלמד (“בימי הרעש”) שמע את דבר הקולוניות, ואינו יודע בבירור מה זו, והרי הוא עוזב את עסקי־חדרו והולך לכרך גדול שבמדינות־הים. “מצד ליב המלמד לא היתה שום מניעה להסתפח אל אחת הכהונות בעולם המסחר, איזו שתהיה, תהיה לה בחנות ממין פרקמטיה זו או ממין אחר, באחד מבתי חרושת־המעשה וכיוצא באלה, למאי נפקא מניה? היהודי מוכשר לכל דבר, ובלבד שיהיה לו מזל. ברצות ה' גם המטאטא יורה כחץ – אמרי אנשי”7. או: ר' ליב המלמד עובר ברחובה של עיר על פני אסם של תבואה ובני־אדם עומדים וזורים שם חטים, עמד וחפן מלוא ידו חטים ונסתכל בהן יפה היטב, כאדם שנוטל לדוגמה ומסתכל בה, כדי לשער עד כמה הוא שוֹויה. באותו רגע קפץ ובא יהודי ושאל את ר' ליב: “חטים אתה מבקש”? לקנות חטים באת? הנה אתי מקום, שאפשר לקנות שם בזול. אני סרסור. ר' ליב נענע בראשו, וחטמו נתעקם עקימה זו, שבה אתה שומא לאו. ובאמת לא הרהר ר' ליב בלבבו ולא עלה על דעתו לקנות חטים. “ולמה חפן? משום שהיה חושב עצמו לאיש־אדמה, כביכול, ותבואה הרי היא מענינו, לפיכך כשנזדמן לו כרי של חטים בדרך הלוכו לאחוזת־נחלתו, נתן עיניו בהם, בשביל שיהא לו פתחון־פה לאחר זמן לומר בחטים בקי אני, ברוך השם! הרבה חטים ראיתי בעולמי ואיני צריך לתורת אחרים”8. האם לא תראינה עיניך בזה יהודי שלם בכל גופו ונשמתו?

או: שני יהודים, ר' מנדלי ור' ליב, נכנסים לביתו של לועז אחד. הפרוזדור מלא אנשים וכו‘, זה נכנס לחדרו וזה יוצא, וכולם ראשם מגולה. אז בא הרגע הנורא גם לר’ מנדלי ור' ליב להסיר את הכובע, מי יודע אם לא בפעם הראשונה בכל ימי חייהם. “השם יתברך יודע, כמה קשה היתה לנו הסרת הכובע מעל ראשנו, שהיה מכוסה כל הימים, לרבות הלילות, משעת יציאתנו מבטן לאויר העולם; אבל אנחנו היינו אנוסים על־פּי הדבור; השמש שעמד בפתח לא התיר לנו את הכובע ואסר לנו גם הירמולקי. ובאותה שעה היינו כעומדים ערומים במרחץ, ועמידתו של רבי ליב המלמד היתה זרה ומשונה כל־כך, עד שהפכתי את פני, שלא לראותו בשעת קלקלתו”9. כמה מן התכונה היהודית יש בכל אלה!

אך הנה תמונה אחרת: בחדר באכסניה שוכב ר' ליב על מטתו פרקדן, ור' מנדלי בא החדרה ומוצא אותו “שקוע בתרדמה, משיב רוח ותוקע בחטמו הארוך והמעוקם כשופר, ואני מסתכל בו לאור הנר הדולק לפני ומודד את כל אבריו בעיני. גופו, כביכול, משול כחרש הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר” – התזכרי, ידידתי, צורה זו של איש יהודי? – “הידים, קנים דקים וצנומים וצומת גידיהן כעין התכלת, מתנפחין ובולטין, הפנים אינם אלא חורבה; לסתות נופלות, עינים משוקעות, וחוטם ארוך בעל הטוטרת מתרומם ועולה מביניהן ונראה כארובת העשן עומדת על הבית שנפלה בו דליקה ונשרף גגו, וסמוך לו מטאטא מעוך ומדובלל – הוא הזקן הקצר, שהלבינו שערותיו” – ומנדלי זה עומד ומסתכל בבריה זו, והנה נפקחו עיניו פתאום והוא רואה ומבין – “הריני מסתכל בו בשחוק של בוז על שפתי ומהרהר בלבי: כמה נאה הבריה המשונה ההיא וכמה גדול כוחו של ה”פועל" הזה! מה ראה זה, שנתרחק ממקומו ורוצה להתעסק בדבר שאינו ראוי לו? אבל מיד ראיתי חובה זו לעצמי: ואתה מנדלי מה ראית לשטות זו?10 הנה זאת תמונת העם הנבהל והנחפז שנתרחק ממקומו ורוצה לעסוק בדבר שאינו ראוי לו, וכל אחד ואחד יעיר למוסר חברו, ואינו יודע כי קורה זו תלויה גם בין עיניו.

וכך יצייר לנו מנדלי צורת איש־יהודי בתנועותיו ובהלוכו ברחובה של עיר: ר' ליב מטיל ברחוב העיר עם מטרוניתא לימינו ולועז משמאלו וכו‘, המטרוניתא, פניה פני להבים, דוחפתו מזה, והלועז דוחפו מזה, "ור’ ליב המלמד מהלך ברגש, שפתותיו רוחשות, מוליך ומניע אצבעו ודוחק את שניהם בשתי זרועותיו. שולי קפּוטתו מתבדרין ופורחין אילך ואילך, וזוג רגלים מלובשין תחתונים מפרכסין ונראין מבחוץ"11. או: היהודי רץ. “ריצת רגלים זו הליכה היא וכו', היהודי זריז הוא, חי ונושא את עצמו… הלב הוגה, הכליות יועצות, המחשבות מקשקשין, העורקים מזדעזעין, המוח דוחק – והרגלים רצות”12. ועוד פעם, אחת ניסה מנדלי לצייר לנו את היהודי בכל חושיו: “בשעה שעין אחת הולכת ורואה למעלה, השנית משוטטת ופונה למטה; זו הולכת אל דרום וזו סובבת אל צפון. אוזן אחת שומעת הדבּור כאן והשנית קולטת מן האויר מה שידובר שם. וכנגד זה החוטם, שהוא אחד, עושה שתי שליחות בבת־אחת: מלבד שהוא שואף ומריח הוא מתעקם ומתנועע בזריזות אילך ואילך, ונראה כאילו סרסור הוא לשאר החושים ומסיע להם בעבודתם, ומתוך עקימותיו אתה מכיר ומבין מה שהעין רואה והאוזן שומעת, מה שהלב הוגה והמוח חושב, ואין אתה צריך להמתין עד שישמיע לך כל זאת הפה בפירוש. די לו להפה באמירת “אי” וראש מלין, בנפיחה ושריקת־שפתים, ויצא ידי חובתו. ואלמלי נשאלה למשל שאלה על עסקי פרנסת היהודים, לא היה כוח בפה להסביר מהותם בהוגן כמו החוטם. מעקימתו האחת בנפיחה משונה היית רואה לפניך בדמיונך רחיים של רוח, חלומות והבלים הרבה”… וכן: “הידים עסקניות הן, עוברין וממשמשין בטיסה אחת בכל אברי הגוף, בין בגוף בעליהן ובין בגוף של אחרים, דוחפין אותך מפנים ומאחור ונכנסין ברשות זקנך ופאותיך ומטעימין ומפרשין לך את הדבּור ברמיזות האצבעות”13.

זה כוח למנדלי! בשרטוטים אחדים הוא מצייר לפניך תמונה ועל־פי־רוב אינו מצייר בלתי־אם את חיצוניותה, אלא שמתוך החיצוניות הזאת אדם מבין כרגע גם את הפנימיות, שהחיצוניות גוררת אחריה את הפנימיות בתוך מחשבותיו של הקורא. הקורא רואה את החיצוניות הזו וזוכר מיד, כי כך וכך היא פנימיותה של הנפש אשר לה חיצוניות כזו. – אכן רואים אנחנו, שהחיצוניות חביבה מאד על אברמוביץ, ובשעת כתיבתו הרי הוא רואה בעיני רוחו את הצורות שהוא מצייר והן עומדות לפניו. כל העולם שלו חי וקים לפניו, חי וקיים בקרבו, וצורותיו יש בהן מעין מלאכת פסל. אכן לא היה עוד כמותו בישראל איש עושה פסל ומסכה, אלא שהוא יודע גם את טעם הקורא העברי, אשר פסל וצורה בולטת תועבת נפשו, ולכן בעצם ידו יקלקל את החוטם של הצורה אשר לפניו או יעשה בה חריץ בּידיו.

ומין אוריגינליות אנחנו מוצאים בסופר הזה שקשה מעט להגדיר את מהותה. הן הענינים שהוא בוחר לו לספוריו הם ענינים שמצד עצמם אין בהם ולא כלום, וגם הנפשות נפשות פשוטות הן כמעט יותר מדי, וגם בציירו אותן לפנינו, לא יעמול לתפוש את הקורא בלבו על־ידי אמצעים ופרפראות מן החוץ, אלא שהוא שופך במעשי ידיו את כל נפשו ואת כל עצמיותו. אם תקראי שתים־שלש שורות היוצאות מתחת יד הסופר הזה, ולא תמצאי את שמו בצידן, ורק שאת יודעת את דרכו ואת תכונתו, אז תכירי כרגע למי הן. ואולי פועל אברמוביץ את פעולתו עלינו גם בזאת שמנדלי שלו הוא המתאר והוא המתואר כאחד, ואין בין היהודי בכלל ובין מנדלי בפרט ובין אברמוביץ בעצמו ולא כלום. אבל איך שיהיה, נרגיש תמיד, כי לא על־פי דוגמה יכתוב הסופר הזה ולא יחקה איש.

ובכן: לא תעלומות נפש ולא סתרי חקרי פסיכולוגיה דקה מן הדקה ישים לפנינו, ובכל־זאת פּסיכולוג הוא אלף פעמים יותר מכל אלה הכותבים ספורים על־פי פסיכולוגיה לשמה, כי הוא אינו אוהב להתחכם ולערוך בעצמו שאלות מדומות בדבר הנפש ומעמדה ובהשתלשלות כוחותיה כדי שיהיה לו לבקש פתרונים, כי־אם עושה את כל אלה כלאחר־יד, בבלי ידיעה ברורה קודמת למעשה. מנדלי אינו עוסק בכתיבת חקירות פסיכולוגיות לשמן – היודע היהודי היושב ברחוב היהודים ועוסק בפרנסה לשמה מה זו פסיכולוגיה? ומנדלי הלא יהודי הוא, ואברמוביץ בעצמו הלא מין מנדלי הוא, הכותב בשביל מנדלים שכמותו, ועל־כן לא יכתוב לנו חקירות פסיכולוגיות בנטילת ידים ובאמירת “הריני מוכן ומזומן” קודם לכתיבה, כי־אם מצייר לנו את הנפש על־פי דרכו. מנדלי אינו משגיח לחוקים ולדינים בדבר הקומפּוזיציה של ספוריו – היודע היהודי היושב ברחוב היהודים ועוסק בפרנסה מה זו קומפּוזיציה? ומנדלי הלא יהודי הוא, ואברמוביץ בעצמו הלא מין מנדלי הוא, הכותב בשביל מנדלים אחרים, ולכן לא יעשה דבר, כי־אם יספר כמו שיספּר, ובכל־זה ספורו מלא חן, והוא דבר שלם העשוי כתיקונו. מנדלי אינו לוקח לו “יסודות” לספוריו וספוריו אינם כלל ספורים – היש לו עסק ליהודי שברחוב היהודים ולהבלי אומות־העולם כאלה שהוא מבטל אותם בלבו? היהודי אינו עושה כלום, אלא מדבר בעלמא, והדברים יש להם תמיד מקור ותוכן ומטרה, ויש להם תמיד “בנותן טעם מיוחד, שאין כדוגמתו”, והיהודי ומנדלי ואברמוביץ הלא הם דבר אחד. הנוכל לשאול, כי יהודי בעל זקן חד ואדום, אשר חטמו מעוקם כשופר, ומצחו מקומט, ישים לב לפסיכולוגיה ולקומפּוזיציה ולדינים וחוקים ויסודות וכדומה? ולכן אין עוד בקרבנו מספר כמותו שיהא אוריגינלי בכל, ולכן זה הוא הדבר אשר יפליא את הסופר הזה מכל יתר המספּרים אשר לנו!

אך אם כה ואם כה, מרגישים אנחנו תמיד כי איש חכם – ולא מתחכם – אשר עינים בהירות לו החודרות לתוך העולם ואשר דעה ישרה לו ואשר לב חם לו דובר אלינו ומספּר באזנינו את אשר לא יוכל עוד לכלוא בקרבו. אכן זה הוא הדבר; מנדלי לא יספּר משום שהוא צופה לעמו, לא יספּר משום שהוא יודע את היהודים ואת חייהם יותר מחבריו, לא יספּר משום שיחפוץ להועיל, לא יספּר משום איזה מטרה שתהיה, כי־אם יספּר משום שכל העולם לא נברא בשבילו אלא כדי לספּר והרי הוא לא יכול בלתי־אם לספּר ולספּר. זה הוא החרש האמתי! מלאכת־המחשבת תהיה לו לעיקר, והצורה תבטל את החומר, והחרש לא יתן לנפשו שום דין וחשבון, כי־אם ימלא תעודתו. ולו גם יעיד לך אברמוביץ בעצמו, כי כותב הוא לאיזו תכלית – אַל נאַ תאמיני לו, ידידתי, כי רק את נפשו הוא משלה, והוא לא כן. אברמוביץ בחן ובדק הרבה, ורוחו בקרבו לא הניח לו עד אם נתן לפנינו את כל מה שנפשו מלאה ממנו, והוא מניף את שוט לעגו על כל המעשים הנעשים, ואולם בעצמו לא יאמין כי הועיל יועיל. את הדלות ברחוב היהודים ראו עיניו, דלות־הגוף ודלות־הנפש ודלות כל היקום אשר מסביב ליהודים ההם, ולבו התעורר, והטבע חנן אותו את הכשרונות הדרושים, והרי הוא בא ומספּר ולועג ושוחק ובוכה.

ואף גם זאת: כשם שנפלא הסופר הזה בכל מה שהוא כותב, כך נפלא הוא גם בלשונו ובסגנונו, שכמעט אי־אפשר הוא לחקות אותו גם במקצוע זה, כי עצמיותו של הסופר נתונה ומסורה לנו גם בסגנונו. מין בהירות ומין דיוק את מוצאת בלשונו שאין כדוגמתם; אין לו מלה יתרה או מלה חסרה בכל מה שהוא כותב, ובכל־זאת גם יופי וגם ברק ללשונו. יש אשר נראה אצלו עשירות של מלים, עד שכמעט אינו נופל בזה גם מיל"ג, ואלם בזאת הוא עולה עליו, כי המלים מכוונות תמיד אל הרעיון ומתאימות יפה יפה. אבל עם כל זאת יש בלשונו גם צעצועים ופטורי־ציצים, ואיננה יבשה וחסרת־לח, כי יש אשר ימצא הקורא איזה ניב של מקרא או של תלמוד, אשר הסופר לא ישתמש בו בהשאלה, כי־אם במובנו העיקרי, ועל־ידי זה יהיה לניב הזה כעין חידוד, כמו שנפש הקורא העברי אוהבת מטעמים כאלה. על הלשון הזאת אמר אחד המבקרים, שהיא ראויה להיות למופת למספּרי ספּורים. אבל ינסו נא אחרים לחקות את הסגנון הזה, הלא לא כל הרוצה לבוא וליטול יבוא ויטול!

זה הוא מנדלי.

ואת, ידידתי, אל־נא תבואי עמי במשפט, אם בקראך את מכתבי זה תמצאי גם בי חלק גדול ממנדלי כזה, כי איש־יהודי אנכי, ולולא יראתי כי אז אמרתי: מי יודע, אם בבקשי בתוך חגוי לבך, לא אמצא גם שם מנדלי קטן כזה, אשר לא יכולת גם את להשמידו.

האם לא כן, ידידתי?

ואני הנני עבדך המתפאר בך.

ד.פ.

קרלסבד, 1895.



  1. “פרדס”, תרנ“ד, ספר שני, דף 186, ספור ”בימים ההם".  ↩

  2. “היום”, שנה ראשונה, גליון 41; “בן עמי”, התר“ז, א', ספור ”בסתר רעם".  ↩

  3. “פרדס”, תרנ“ד, ספר שני, דף 48, ספור ”בימי הרעש".  ↩

  4. “כורת”, תר“ן, דף 45, ספור ”שם ויפת בעגלה".  ↩

  5. שם, דף 46  ↩

  6. “פרדס”, ספר ראשון, דף 38, ספור “לא נחת ביעקב”.  ↩

  7. “פרדס”, ספר שני, דף 32.  ↩

  8. “פרדס”, ספר שני, דף 38.  ↩

  9. שם דף 40.  ↩

  10. פרדס, ספר שני, דף 43.  ↩

  11. שם דף 47.  ↩

  12. שם דף 49.  ↩

  13. “אחיאסף”, לוח־עם לשנת תרנ“ה, דף 40, ספור ”בישיבה של מעלה".  ↩