ידידתי!
בשבילך הלא יהיה הדבר נכבד ביחוד: ספר עברי מונח על שולחני היום, אשר כתבה אותו אשה. הספר נקרא בשם “קובץ ספורים”, ושם הסופרת היא: אֵם כל חי. הספורים הם ספורים קטנים, בני שלשה וארבעה דפים: תאור טפּוסי נשים, ורק נשים. אמנם על הספּורים האלה בעצמם אין אני חפץ כלל לכתוב אליך. בהקדמתה אומרת הסופרת: “בכל פעם שאנו מתפעלות ומשתוממות על כשרונו הגדול של “מפליא לעשות”, של “חודר לב אשה”, הננו מרגישות יחד עם זה, כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צעדנו וגעגועינו”. ובכן: חלוקת העבודה גם במקצוע זה! – טוב. חפץ אני לעשות נחת־רוח לסופרת, ולכן אני מניח אפילו את כתיבת הבקורת של הספורים הללו לאשה, עד שתבוא זו ותכתבנה. הלא אדם מנומס אני. אין אני חפץ כלל לדחוק את עצמי לרשות שאינה שלי ולהיות שם אותו הזר, אשר ידו ממשמשת בעולם ובצער ובגעגועים, שסוף־סוף אין הוא יכול להבינם. נשב־נא זכרים בזוית זו ונקבות בזוית זו. הלא גם במקצוע ה“מודה” הונהגה חלוקה זו: חיטים־זכרים תופרים בשביל זכרים וחיטים־נקבות בשביל נקבות. מובן מעצמו, כי אין דבר זה נוגע כלל, שלפעמים יפתח לו גם חיט מן הזכרים מגזין של מודות בשביל נשים, או להפך. אם יקום לפעמים איזה שקספּיר או אפילו איזה גואי די מופּסן או מרסל מירבו, ויכתבו ויתנו לנו טפּוסי נשים עם עולמן וצערן וגעגועיהן – מהיכא תיתא! אין אנו הנשים נועלות דלת בפני שום תופש־עט. אבל העיקר הוא, שהנשים, אשר סוף־סוף רק בידן נמצא המפתח הנכון, תפתחנה לנו את דלת קודשי־הקודשים של לב האשה. “כל עוד – אומרת הסופרת בהקדמתה – לא תקחנה אלו (הנשים) חלק בה (בספרותנו), תהיה ספרותנו מדולדלת”.
בכל־זאת, ידידתי, ובכל־זאת! איזה בר־תמליון מלגלג יושב בסתר לבי ולא יתן אותי להאמין אמונה שלמה, כי זו היא הדרך הנכונה. לא שמתירא אני, כי לא תפתח לנו כלל אותה הדלת המסותרה, אלא מתירא אני, כי היא תכתוב ותכתוב, ואנחנו הגברים לא נבין לעולם דבר, משום שאין אנו מבינים את לשון האשה…
ובזה אני בא עד לעצם הענין, שעליו חפצתי לדבר היום באזניך דברים אחרים.
לשון האשה – זהו חלק מיוחד לגמרי של הפילולוגיה. חלק אשר שום פרופיסור לא עמד עוד עליו. לומדים אנו סינית, סנסקריטית, טטרית, לומדים אנו אספּרנטו, לומדים אנו אפילו אותה הלשון הזרה והקשה שמדברים וכותבים בה אחינו יושבי ארץ־ישראל וקוראים לה עברית, עם דגש בבי“ת ודגש בתי”ו, ורק את הלשון שמשתמשים בה מלאכי־השרת שלנו: אמותינו ואחיותינו ונשינו ובנותינו, אותה אין אנו לומדים. והלשון הזאת היא הלשון הנחוצה לנו מכל, כי היא לשון הנפשות החביבות לנו מכל נפש, אשר יש לנו עסק עמהן עשרים וארבע שעות בכל יום. היו אותה הפילולוגיה הנפלאה! זה לי הרבה שנים אשר יעסיקני הרעיון הזה: מי יודע, אם הצרה הגדולה אשר על סביבינו היתה גדולה כל־כך אילו עלתה המחשבה על מוחנו באיזה זמן מן הזמנים, כי באמת מדברים שני המינים בשתי לשונות שונות וכי אפשר מאד שלא היו בני־האדם סובלים כל־כך, אילו הבינו, שכשם שהם מגדלים את בניהם ונותנים ללמד אותם חשבון וגיאוגרפיה והיסטוריה וטריגונומטריה, כך חובה עליהם לתת ללמד אותם בעוד מועד, שיבינו את הלשון שבפי האשה, לטוב להם כל הימים. מובן מאליו, כי אין כונתי פה אל הלשון במובנה הלינגויסטי, אלא שנלמד, כי מלה, שיש לה בפי הגבר הוראה זו, יש לה בפי האשה לפעמים הוראה אחרת לגמרי, ופסוק, שפּרושו בפי האיש הוא כך וכך, כשהוא יוצא מפי האשה מלה במלה, כמו אצלו, נעשה פּרושו אצלה לפעמים שונה לגמרי מן הקצה אל הקצה. לכאורה מדברים שניהם בלשון אחת. הוא אומר “הן” והיא אומרת “הן”; אלא שבשעה שהאשה אומרת “הן”, אין אנו יודעים מה הוא ואם לא נתכונה ב“הן” שלה לומר לנו “לאו”, וכן אין אנו יודעים, אם פּרושו של “הן” זה לפני הצהרים הוא זה, שיש לו אחרי הצהרים, ואם, כשהיא אומרת אותו לנו בימות־החמה, יש לו אותה המשמעות, שיש לו בימות־הגשמים. את כל־זאת עלינו ללמד את בנינו בבתי־הספר, כשאנו רוצים, שהצרה הגדולה אשר על סביבינו תמעט מעט, למה לנו סנסקריטית? למה לנו יפּנית? את לשון האשה עלינו ללמוד!
יושב אני אל השולחן ומולי יושבת אשה. ומזמן לזמן היא פונה אלי באיזה דבר. פתאום אני שומע: “היטיבה־נא ברצונך ותן על־ידי את הכוס העומדת קרובה לך”. אני ממהר ונותן לה את הכוס. ואולם האשה נתרגשה פתאום. אני הייתי קאוואליר מקשיב, והיא התרגשה. ברור, כי טעיתי פה איזה טעות, ברור, כי היא לא חפצה כלל את הכוס, כי־אם איזה דבר אחר, ואני לא הבינותי, ברור, כי פרושה של כוס, ודוקא באותה מסיבה ודוקא באותו רגע, אינו כלל כוס. ואתה לך וחוד מה ביקשה! האם ביקשה, כי אענה אותה: “אבל גברתי! למה לך לשתות יין עתה, ולחייך הלא פורחות כשושנים גם בלי יין”? אם האם חפצה, כי אומר: “אבל גברתי! הלא רפת־כוח את, ולא יין יועיל לך, כי־אם עליך לנסוע קצת אל גדות הריבירה” או האם שאלה כי בהושיטה את כף ידה אגיד לה: “אבל גברתי! הלא טבעת חדשה על אצבעך, ואני לא ידעתי כלל, כי קנית לך ברילינאטים חדשים”? – לך וחוד. ברור רק זה: את הכל חפצה, ולא רק את הכוס, ואני, שנתתי לה כוס, חטאתי כנגדה ועשיתי מדחה, ולה יש אפוא הצדקה להתרעם עלי. ואם אמור אומר אליה: “מדם, דרשת מידי זה עתה את הכוס, חי אני כי דרשת!”, אז תאמר לי, כי לא דרשה כלל, חי נפשה כי לא דרשה – וגם בזה תצדק. כי הן באמת לא דרשה אותה כלל, וגם המלים אשר דברה בשפתיה לא באו כלל עד לידי ההכרה שלה ואין היא מחויבת כלל לזכור אותן. ואם עמוד אעמוד על דעתי ואחפוץ להזכיר אותה מלה במלה אשר דבּרה, אז תתן אותי למכזב ולמתעמר בה ולהולך עמה בטרוניה – וגם בזה תצדק. המלים לכשעצמן אין להן פה שום ערך, אלא הכונה, ואת הכונה לא הבינותי. בקצור, היא הצדיקה ואני החוטא; ולא עוד, אלא שאדם גם אני והולך בקטנות ודורש מלים וחצאי־מלים.
תאמרו כי מדבר אני לגנותה של האשה? – לא, את כל אלה אני אומר לשבחה של האשה, ורק לשבחה. מוצא אני בזה מעין מידה של צניעות. רגילה האשה להצניע את גופה. כל בשרה הוא אצלה סוד גדול – שלשה חלקים קטנים מן הגוף אפשר שעוד תתרצה להפקידם לעת־מצא לעין זר, אבל בשום אופן לא תתרצה להראות לזר אפילו את החלק היותר קטן של אחת ממחשבותיה האמתיות. המלה אינה לעולם התוכן האמתי של מחשבתה. האשה משתמשת במלה, כשם שהיא משתמשת במבט־עין, בשחוק על שפתיה, בטואליטה על בשרה – הכל באופן מוחלט ומדויק, אלא שהוראותיהם של כל אלו שונות ונוטות מן המובן הנהוג. האם כבר ראינו כי תשתמש אשה במצנפת, בכדי שתכסה בה את ראשה? כי תשתמש במחסה־משמש, בכדי שיסוך עליה מפני החום? כי תשתמש במורה־שעות, בכדי שתדע מה השעה? כי תשתמש בנעלים, בכדי שלא תלך יחפה? ומדוע זה דוקא בנוגע למלה נדרוש, כי תשתמש בה, בכדי להשמיע אותנו על־ידיה את מחשבתה האמתית, כמו סוחר מרחוב גנשה1 שבשעה שהוא אומר לחברו: “מוכר אני לך עשרים חתיכות קמילוט של היינצל”2, הוא אומר כך, משום שבאמת מכר לו עשרים חתיכות כאלה?…
האשה היא מין מימוזה, צמח שמתכוץ ומתקפל וגוע בשעה שתגע בו אצבע, ופעמים הרבה גם כשיגע בו רק מבט־עין לבד. כל האינסטינקט של האשה הוא, להסתתר ולהתחבא ולהתלבש מסוה על־פני מסוה. ואיך זה נוכל לדרוש ממנה, מאותה הבריאה הסנסיטיבית, מאותה מלאכת־המחשבת המתחבאה והנכלמה, כי תוציא אלינו את הנסתר שבעתים מבשרה: את מחשבותיה?
ואם בשיחה כך, על־אחת־כמה־וכמה בכתיבה. אי לנו אשה, שכתבה מעודה מכתב פרטי, כשם שכותב אותו האיש? התחשבו כי היא יושבת אל השולחן כמוהו ולוקחת לה גליון של ניר וטובלת את העט בדיו וכותבת אות אחרי אות על־פי הדיקטנדה, שיורו אותה מחשבותיה, והיא שמחה כמוהו, בשעה שהיא רואה, כי הצליחה לבטא את המחשבות האלה בדיוק, למען אשר תוכל למסרן לתעודתן? הוי על התמימות הזאת! מכתבה של האשה, בשעה שהיא כותבת אותו אל איש, אם אינו בא להיות למסוה לכל מה שהיא חושבת באמת, אז לכל־הפחות הוא בא להיות לצעיף. ואולם האיש המקבל אותו, אם רגיל הוא אצל מכתבים כאלה ואם הוא בבחינת מרגל־חרש פסיכולוגי, אז יבין לקרוא אותו. לא אל המלים ישים לב, אלא אל הטון שלו. הטון יהיה מלא חיבה, בשעה שעל האשה יהיה להסתיר איזו בגידה או נטיה לבגידה. הטון יהיה מלא איומים, בשעה שיהיה עליה להעלים איזה פחד שהיא מפחדת. הטון יהיה מלא מנוחה ורוח קר ושויון־נפש, בשעה שהכותבת תמצא לנחוץ להשביח את הקולות והסערות אשר בלבה – ואחרי כל אלה לא יועילו כל הכללים הטובים האלה ולא כלום, אם האיש המקבל את המכתב יהיה נוגע בדבר מעט יותר מדי.
ואם בכתיבת מכתבים כך, על־אחת־כמה־וכמה בכתיבת־ספרים. ספרים הכתובים ביד אשה, אפשר שבאמת יגלו את כל התעלומות אשר בסתר הלב הזה, ואולם דבר אחד ברור: אנחנו הגברים לא נראה את התעלומות ההן, יען כי לא נבין את הלשון.
אבל אם נלמד את הלשון ההיא, אם נדע, למשל, מה פּרושו של “הן” לפני הצהרים ומה פּרושו אחרי הצהרים, מה פּרושו של “תן לי את הכוס” בימות־החמה ומה פּרושו בימות־הגשמים, מה אומרת לנו האשה בהחרישה ומה היא רוצה להעלים ממנו בדברה, אז אפשר מאד, כי בכתוב לנו אשה איזה ספור, יותן לנו באמת מקום להבין אותו העולם ואותו הצער ואותם הגעגועים אשר ככה חשקנו להבין אותם.
ד.פ.
ורשה, 1908.