הדיוקנאות – שראו אור על גבי גליונות “חותם” בשנתו הראשונה – הנם רישומי־חטף ופעמים גם ביאוגראפיות מקוצרות של אישים בלי־שם. דמויות באקראי שצדה ה“מצלמה” בלי להוציאן מאלמוניותן. אחדים הם יחידים לעצמם ואחרים הם מעין דמות־מקובצת. מהם בארץ מהם בארצות אחרות. משותף לכולם – שהם פרי דמיונו של המחבר. אם מישהו יגלה את דמותו – משמע, הוא היה ברחוב, כשהבזיקה ה“מצלמה”.

השמות הקיבוציים, כגון “צעיר זועם” “בן קיבוץ” “חבר קיבוץ לשעבר” “משכיל יליד הארץ” “קצין צעיר” אין כוונתם להעיד שהיה בדעת המחבר לשרטט דמותו של נציג מהימן, פרט הבא ללמד על הכלל. “אב־טיפוס” אינו זה שהכל דומים לו, אלא מי שכמה סגולות אופייניות לרבים באו אצלו לכלל ביטוי מובהק. אין הוא תמונת־דיוקן לדרכון־קולקטיבי, אלא מי, שהפרטים הרשומים אצלו בתעודת הזהות כאילו נכתבו מתוך אשראה. כל כך הם דבוקים זה בזה, הדמות והכתובת והגיל והגובה הממוצע וכו'.

אף על פי כן אי אפשר בלי התנצלות. לעולם יש מי שלא ניחא לו בדמויות שנתפשטו מגשמיותן. נדמה לו ש“סילפו את דמותו”, משל פרצופו של אחר הוא קלסתר פניו, אבל פגום. יש בריות אשר כל חליפה מוכנה כאילו נתפרה לפי מידתם. כל כך הם בנויים לפי המתכונת הכללית, וכל כך הם נעדרים אישיות פרטית, שכל תצלום ברחוב יכול להיכנס לתעודת הזהות שלהם. צייר־הדיוקנאות לא נתכוון אליהם, וממילא הוא רואה את עצמו פטור מלשרטט את דיוקנם מתוך נאמנות־למקור.