לוגו
בן קיבוץ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מנעוריו למד לחלוק את הפת עם ריע, כלב וציפור. הוא יודע שאין אדם רשאי לחטוף מזולתו, בכוונה תחילה ובדריכות כל החושים, אלא כדור מתחת לסל. סתם ילד בעולם ראוי לשבח אם לא חמס וגזל מה שאינו שייך לו, ואילו הוא, עד שלא שיתף את חברו באוצרו הדל הריהו כמי שלא נתפתח כל צרכו. העבודה הקשה יותר נופלת בחלקו לא משום כך שזוהי מנת־גורלו של החלש, שאינו יודע לגונן על עצמו, אלא מכוחו וגבורתו, אופיו ויושרו מתגלגלת לידיו הזכות לעשות גם את מלאכתם של הנרפים, האנוכיים והלא־מחונכים שבחבורה. חריצותו והגינותו הם אתגר להם. אך עד שהוא זוכה שאלה יעצבו את אופיים כמתכונתו, הריהו מקבל לפי שעה פרס־דלים צנוע – אהבתם של חבריו ואף זו של בוגרים ממנו.

כל זמן שהוא צעיר, והאהבה היא אהובתו – היא שכרו מכל עמלו. אך כשהוא מתבגר – הריהו מבקש שתוליד לו משהו. מה?

יותר מכל הוא מכבד את היושר ואת החריצות, שכן הם לבדם ערובה לכך שאלה, אשר היו אמש ילדים נרפים, והניחו לחתול לגווע ברעב ובלבד שלא יטריחו את עצמם למלאכה שאינה חובה ברורה ומפורשת, לא יטילו בחיקו את עצלותם הבוגרת ואת יתר מידותיהם הפגומות, ויאלצוהו לבזבז עליהן את מעט הזמן הפנוי העומד לרשותו, כשהן תקועות היטב בתוך הבגרות המתעצה, במהדורתן החדשה, התיאורטית, מחופות היטב מתחת לכינוי “בעיות חברה”.

הזמן הפנוי נחוץ לו מאוד שכן הוא רוצה ללמוד דברים שמעניינים אותו ו“יביאו תועלת לחברה”.

את היושר ואת החריצות הוא מכבד, שכן אלה הם דברים שכל אדם יכול לכפות על עצמו אם הוא רוצה בכך ואם מלמדים אותו פרק סדור היטב בהילכות חיים. מה שאין כן כישרונות – שהם מקרה ואינם עניין לבחירה־מרצון. ופעמים, מתוך חשש שמא חבריו, הנתפסים להערצת בעלי־כישרונות, עלולים להתעלם מיקר־נפשם של צנועי־הגות־ועלילה – הוא מגיע לכלל מסקנה שהכישרונות כשלעצמם מדיחים את האדם מן היושר הגמור ומאותה מדריגה של צניעות־נעלה אשר בלעדיה אי־אפשר לקיים ריקמת חיים נפתלת עד כדי כך. ועל כן היה רוצה שהכל יוותרו על הכל ויהיו דומים זה לזה ככל האפשר. אך עד שהוא הולך לצבא הוא יודע שהחיים אינם פשוטים כל כך, וכי לתת טעם של רוממות לחייהם של אנשים שאינם שווים זה לזה הרי זה עניין לאנשים בעלי מדריגה גבוהה ביותר של תרבות. ואם איננה? אנשים שאינם חיים בקיבוץ די להם בשיוויון כלפי החוק וכללים של תחרות שאין עוקפים אותם ברגל גסה. ואילו הקיבוץ אין לו אפילו חוק. כולו הסכמה שבעל־פה; ואשר לתחרות, זו – להוציא מירוץ התבור ואתלטיקה קלה, – היא עניין מגונה.

את המסירות ואת הנאמנות הוא מוקיר, כשהן ללא־סייג. שכן מנעוריו לימדוהו להעריץ דברים גמורים ושלימים ובלתי־מזוייפים. וכשם שהורוהו שלא לנקוט יחס של פשרה כלפי חולשות־אנוש, כן לימדוהו, שהקיבוץ הוא מדריגה של חיים־מוסריים שאין דוגמתם בעולם. על כן, עד שבגר תומם, בעלומיו, כל סטייה ממוסריות ללא־דופי נראתה לו כמין חורבן־הבית. ביקש להאמין שאי־שם במרחקים מתרחשים דברים שבהם אפילו הרע־הכרחי הוא בגדר מוחלט. וחייהם הפשוטים של אנשים המצייתים לשלטון של בעלי אידיאות שם עושים את חייו שלו לעניין הנותן תקווה למין האנושי כולו. בפחות מזה לא נרצה קורבנו. עד שיום אחד קם בבוקר משנתו וקרא עיתון ונתערבב עליו עולמו. אף על פי שתירץ מה שתירץ על דרך העיון ההיסטורי, כפי שקיבל ממוריו, שוב לא היה בטוח אם אין בכך אי־צניעות להאמין שיש בכוחו ובכוח חבריו להציע לאחרים אורח־חיים נעלה יותר משלהם.

כיוון שחי בחברה, שבה אין מחיצה בין צעיר לזקן ואלה כן אלה דעתם נשמעת, ואין מכבדים את הסמכות אלא את כושר־הביצוע, עשה את אכזבתו שלו אבן־פינה להלכה חדשה. הוא נוהג באידיאות שמסר להן את כל נפשו מינהג של אוהב־נעלב. אין זה בטבעו אהבה־לחצאין. ואם אי־אפשר לחיות עם האידיאות ביושר גמור ונאמנות שלימה מוטב שתחזורנה לבית הוריהן. ומעתה אינו מתעסק עוד אלא בדברים שהוא יכול לעשות כהלכה. בעולם החומר הוא גיבור גדול, ומעתה עבודת־גיבורים שלו היא שם. והוא מכבד רק מי שיודע לעשות. והיטב. ולהצליח. אפשר שכל המזמוטים הללו עם ההיסטוריה יש להם שחר – אינם עסק שלו. שלו הם השדה, ההר, העמל, ההסתפקות־במועט, המכונה, האשה והילדים. הוא והנוף בזוג. כמו בעל ואשה. הוא משנה את סביבתו אך אין הסביבה יכולה לשנותו עוד. כמו הוא ואשתו. וזה הכל.

יש גם הורים. יהי להם אשר להם ולו אשר לו. מה שקיבל קיבל ומה שייתן ייתן. מה שאינו רוצה לא יקבל ולא ייתן. הם עצמם לימדוהו שאין להעריץ סמכות אלא תוכן־רוחני. ואל יבואו לטען בשם הסמכות. ואשר לתוכן־רוחני, כשהם אומרים כך אתה שומע מפיהם תורה ונביאים־בני־זמננו וכתובים־אחרונים. נקל להציע לאיש צעיר שיכניס לחדרו הצר כל אוצרות עולם אך כה קשה הדבר כשיש לקום בבוקר ולסוך את הקומבין, ולאחר כך לעבוד בקציר כל היום, וגם לפרוק את התבואה באסם, ולתקן מה שנתקלקל, ולהעמיס כלובי־עופות בלילה, וגם להקשיב להרצאה מדינית, ממנה הוא למד שמצפים ממנו למשהו והוא מכזיב, שכן הוריו ביקשו לתקן את העולם והוא די לו בכך שהוא יודע לתקן ברז.

אם תובעים ממנו שיהיה כאביו – אביו לא הלך בשביל סלול. אין הוא רוצה להיות בן־אצילים שירד מנכסי־רוח שלו. הוא מוכן להיות ראוי לאב, אשר עמד בעלומיו ליד עריסתה של ההיסטוריה ולאח הבכור, אשר תפס נשק והלך לעשות את המוטל עליו כאילו אינו יודע שעוד נותרו לנו כמה שאלות ללא מענה. אף הוא מוכן להקדים נעשה לנשמע, על פי דרכו שלו, אך אין הוא רוצה שיזכירו לו כל העת שיש דברים רבים החשובים מחייו שלו. הוא יודע זאת, אך חייו אינם רבי־הרפתקאות כדי כך שנעים לו עוד לשמוע שאינם אלא פרט קטן ממסכת גדולה. הכרה זו היא עניין להשראה גדולה ולא לדיבור יומיומי בשביל להסביר דברים של מה בכך.

בצבא היו רגעים של השראה ורגעים של שיממון גמור. ונעים לדעת שצריכים לו ולשתים שלוש שנים הוא ב“קבע”. באישור הקיבוץ. ואף אשתו “מבינה” אותו. את הזכות לתת פקודות לאחרים הוא מקבל על עצמו כעניין שהדעת צריכה להתפשר עמו. אך כדי להזכיר שהוא בנה הנאמן של חברה שאינה מכירה בסמכות־כשלעצמה לשון דיבורו אל פיקודיו רכה ובמפקדיו הוא נוהג כאילו אינו חייב בכבודם. וטעו בו, שכן היו סבורים שהוא שחצן. ובאמת לא ביקש אלא ללמד שלעולם הוא עם אלה העושים עבודה שחורה. סופו של דבר, אמר בליבו, כאן כן כאן אין לנו אלא חלוקה פשוטה זו לאנשים המקבלים על עצמם את המלאכה הקשה ואלה המבקשים להיפטר ממנה. והוא – סופו שיחזור אל המלאכה הקשה.

עד מה קל לחיות כשבידך עקרונות פשוטים וברורים שאינם צריכים פירושים. אף־על־פי־כן, חש, שהם רכוש דל בידו. החיים עשירים ביותר, ואפילו אינם נתפסים בנקל הם רבי־פנים. ועד שהוא סוגר את חייו במעגל הידוע ומוכר כל כך, וכמו נגזר מראש, יש בו יצר עז להגביה עוף ולהינתק מן הכאן ועתה ולשלוח ידו במה שאינו מזומן לו. לראות עולם אחר ופנים זרות. ולהיות במקום כלשהו אלמוני. אפשר שאין הוא יכול לקום כאביו, לעזוב בית אב ומולדת וללכת אל מחוז של חלום רחוק, לעצב לו עתיד במו ידיו. אך כאן בצבא יכול הוא לגלות את כל היכולת הזו הכמוסה בו להמריא ולנחות ואפילו לקפוץ אל תוך החלל כציפור. הוא יודע שכל הקפיצות הללו מסתיימות שם למטה, על פני האדמה, על שדה השלף, לא הרחק מן המטעים, החורשות, הבית. אין צורך לומר לו זאת. הוא רוצה לטוס ולקפוץ ולא איכפת לו לקבל באופן פרטי לגמרי, את החבטה הצפוייה מן האדמה הזאת המתרוממת לקראתו במהירות.