לוגו
קצין צעיר
מיקום ביצירה:
0%

הוא נולד מאוחר מדי והחמיץ את מלחמת השיחרור. אך גם כשעסק בציוד משוכלל מזה שהיה מצוי בידי צה“ל בימים ההם לא שיתף עצמו ביחס הזילזול של חבריו לקורס כלפי ה”תרגילים המאולתרים" ו“מעשי הנסים” של ימי־בראשית. הוא כיבד מעומק ליבו אנשים שעמדו במיבחן ממש. בזמן פעולת־התגמול למד בבית־ספר לקצינים. בזמן מלחמת־סיני הדריך בבית־ספר לקצינים. מפקד בית־הספר, שאף הוא נגזר עליו להימצא הרחק משדה הקרב, דן עמו בנושא המצער את שניהם מתוך יחס קירבה מרגש. “למלא את החובה האפורה בזמן שמתרחשים מאורעות מלהיבים הרי זה משהו, אשר…” בראש מורכן שתה כוס מיץ עד תומה ולא ערק עם כמה מחבריו לשדה־הקרב, כפי שתיכנן מלכתחילה.

אף על פי כן, כשיצא העירה וניגש לקופת בית־הקולנוע יוחסו לקומתו התמירה, לפניו האציליים ולהילוכו הגמיש כל מעשי־הגבורה שחוללו חבריו. הערצה זו שנטפלה אליו בלי משים ציערה אותו עוד יותר. שכן חש כמי שמתקשט בנוצות זרים, אך צניעות זו לא נודעה למפקד היחידה בה שרת. אף על פי שהקצין הצעיר קיבל על עצמו להורות לפיקודיו עברית בשעות הפנאי והיה ידוע כמי שאינו נמלט מתורנות משוממת, נדרש בעיני הקצין הבכיר, הממונה עליו, כמין סמל לתלישותו של דור, שלא חזה את המלחמה מבשרו והוא מצטעצע בקצינותו מתוך נפש־ריקה. בסתר ליבו התקומם הקצין הצעיר על מפקדו, שאינו יודע להבחין בטיב הבריות ונתעה לשווא בשל קומה יפה־להלל, חן־נעורים חף־מחטא וליצנות מקרית שאינה במקומה – אך רגש־הגאווה גרם שלא יבקש לתקן את הרושם הרע על ידי התנהגות שכמוה כחנופה; ורגש אחר, אשר לא ידע כנותו בשם, עיכב בעדו מלבקש מיפלט ביחידה אחרת, משל מבקש לברוח מן המערכה. אילולא כיבד מעומק ליבו אותו קצין בכיר, הטועה בו, הואי וזה לא נתכוון אלא לעקור מליבו את השובבות, קלות־הדעת, והיחס השטחי לעניינים הטעונים כובד־ראש – אפשר שהיה מגיע לכלל התנגשות ופורש מצבא־הקבע להגשים מה שהועידו לו הוריו ומחנכיו, כלומר: מפתח עד קצה גבול יכולתו את הכישרון־הטבעי למדעים המדוייקים. אך מכיוון שהוקיר את סגולות מפקדו ואף העריך עד מאד את יושרו – קיבל עליו האיש הצעיר את מנת־הבוז של הגבר הנוקשה, השרוי בטעות שאינה חוזרת בה, ומילא תפקידים פחותי־ערך בחריצות של אדם העוסק בדברים שיש לו הנאה מהם.

הנאה גמורה הפיק מחיבתם והערצתם של פיקודיו. בדאגתו להם, ובכלכלו את כל ענייניהם הפעוטים, במחנה ומחוצה לו, היה חשוב בעיניהם כסמכות הציבורית העליונה במדינה, וקיבלו עצתו אפילו בעניינים משפחתיים. ונתגלגלו הדברים כך, שיום אחד בא אליו ראש־משפחה זקן ונשוא פנים, בשביל להתייעץ בענייני בן־משפחה שסרח. “בחיי, אתה לא אשכנזי”, אמר לו אותו אדם לאחר שיחה לבבית ממושכת בין בן השבעים ושש לבין בן העשרים ושש. וכשבא לבקר מקץ זמן מה אצל הנער הסורר שחזר למוטב קיבלה אותו המשפחה בנימוסים, המוכרים לו מספרים, המתארים בלשון נמלצת מנהגי־ערב, שקרא בנעוריו. כשחזר משם לא זכר אלא מראה עיניה הבוערות של נערה אשר ישבה בפאת החדר והסמיקה מבושה, מתחת לעורה השחום, כשהחזיר לה מבט תמה.

לימים אהב בה את תום הפרא הנלבב, את בערותה הצנועה, הנכונה לקבל כאמת כל מה שיצא מפיו, את אמונתה הענווה בכל מה שבהיר וצח ונקי ושופע־רצינות, את אהבתה המשוכה אליו ביראת־כבוד, ודורשת אותו כמין סמל לכוח, גבורה, יושר, ענווה. ענווה, לפי שהוא אוהב אותה, והיא פשוטה כל כך.

כשאמר לשאתה נתקוטט עם הוריו, אף על פי שלא נתכוונו אלא לטובתו. דברים שאמרו בגנות הנערה עלבוהו עד עומק נשמתו. אף על פי שלא הכירוה התירו לעצמם להביע דיעה, שכן הם מכירים בחורות “שכמותה”. הוא יצא מן הבית בחרי־אף והוריו לא נכחו בטכס־הנישואין שלו.

אביו וידידי המשפחה ראו בו אדם צעיר שנתבזבז. קצין־זוטר, בעל משכורת של עיתונאי־מתחיל. שוב אין מדלגים מדרגה לדרגה בחיפזון כזה, כמו בימים שהיו הם צעירים. וצעיר מוכשר בזמננו שאינו מוצא לו את ה“שטח” הנכון עשוי “להיקבר חיים” במקום שאינו יאה לו ואינו פותח בפניו כל סיכוי של התקדמות. השקפות אלה, שהביעו האנשים דורשי־טובתו, עוד העמיקו את הקרע בינו לבין משפחתו, שכן לדידו כל נסיון לטפול על קציני צבא יצרי־תחרות שאינם תופסים כאן, הרי זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה. תמימותו־הנלהבת נסקלה תכופות בחוג־המשפחה במעני־לשון שנונים ומוחצים. וחבריו, שפרשו מן הצבא בעוד־מועד ועשו לביתם ואף ראו ברכה במעשיהם הועלו על נס כדמויות־מופת של בחרות־נמרצת, היודעת את רצונה.

אך גם הוא ראה עצמו כאדם שנתבזבז. לא משום שלא טעם דיו ממלח הידידות והפילפל החריף של האהבה, אלא משום שלהיטותו למעשים גדולים לא מצאה לה פורקן. הכל, כמדומה מתמעט והולך, ואם לא תהיה מלחמה… – גבורתו, כמדומה, אינה נחוצה. ורוחו הסוערת תיאלץ להסתפק במסעות מייגעים, תרגילי ירי, ושמירה על רכוש צבאי שלא יתבזבז.

יום אחד, סמוך לפתיחתו של תרגיל באש־חיה, ראה לפתע במשקפתו שי דמויות בשדה האש של יחידה סמוכה. חיש מהר עלה על הרכב הצבאי שלרשותו ונסע להזהירן. שתי הבדואיות מצאו להן מחסה במערה. הרכב לא ניזוק.

כשפקח את עיניו בבית החולים עמד אצל מיטתו רופא־צעיר, בוגר ממנו בשנים אחדות

“אני רוצה שתאמר לי את האמת” אמר הקצין הצעיר.

“לעת עתה אין אנו יודעים אלא ש… אבל אנחנו נעשה כל מה שאנו יכולים”… השיב הרופא.

“תודה לך”.

בערב, לאחר שהיו שטופים בשיחה שעה ארוכה, אמר הרופא הצעיר לקצין הצעיר: “אינני יודע, אבל משום מה, כשראיתיך, הייתי בטוח שתשא זאת, ברוח, איך לומר זאת, ברוח יותר…”

“אתה טועה, דוקטור. אני בסדר. אתם לא תסבלו ממני. אל תדאג. פשוט חבל. היו לי דרישות מרובות מעצמי. אבל לא הספקתי. לא הספקתי לעשות מאומה. ואני בעוד חודשיים ושלושה שבועות בן עשרים ושמונה…”

כעבור חודשים אחדים פרצה המלחמה.