אף על פי שעלה במעלית הגיע למעלה נושם ומתנשף. אפשר מחמת החום, ואפשר שהריצה גרמה. אכן, אין הוא נער עוד, וארבעים וחמש שנותיו טעונות היטב על כתפיו. אצל דלת הזכוכית, שעליה רשום “מחלקת הגבייה” ושמו שלו, נשתהה לכוון את שעונו על פי השעון החשמלי שבפרוזדור. לאחר כך נכנס פנימה, השליך את התיק על השולחן, אמר בוקר טוב לפקידה והרים את התריס הוונציאני. כשישב, קירב אליו את ערימת הניירות והציץ בהערות השוליים שעל גבי המיסמך העליון בכתב ידו של המנהל.
סוף סוף חדר משלו, הדור נאה, בבניין גדול וחדש – מעצמה של ביטון וברזל, עולם סגור ומיועל של שיגשוג כלכלי, פלאסטיק, מיזוג־אוויר ויחסי־אנוש מאורגנים למופת. ניתן לומר שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. לא עוד פרנסות מן היד אל הפה, התרוצצויות מעליבות, מכתבי המלצה מסוייגים וישיבה מביכה בחדרי־המתנה עשנים. עתה הוא חלק ממנגנון כביר ויושב ליד חלון גבוה. הכל חדש. התריסים הוונציאניים בגון ירקרק בהיר, שולחן הפורמיקה בגון הזית, הטלפון הצח כשלג, הדיקטאפון, האפור־מבריק, סכין הניירות השחורה, הכוננית, הכסא המסתובב על צירו, המנורות, הציור המודרני על הכותל, לוח הסניפים של החברה העשוי מלאכת מחשבת של עיטורים ומיספרים מאירי עינים. כאן יכול אדם לשבת במנוחה גמורה ולעשות את עבודתו, אילולא פקידה זו, היושבת לנגדו וצופה בו.
לא, אין בליבו שום תרעומת על הנערה. צעירה היא ונאה, שקטה, יעילה ורצינית. אפשר לומר, רצינית מדי. מה שמתרחש בחברת־המיסחר, המחזיקה כאן קומה שלימה הוא לה מקור לשמחה, צער, גאווה, התרגשות, קינאה, עלבון, התרוממות־רוח וסבל. חיים שלמים. מי שעולה כאן בדרגה זוכה להערכתה. פקידה מעולה היא, שאינה עושה את עבודתה כאילו היא רע הכרחי. ודמה שהיתה שותפת לו בדאגה וצפייה בעת שעשה את דרכו מן הדיוטה התחתונה אל החדר הזה המבהיק, הצולח, אשר רוח של חריצות שליווה נושבת מחלונותיו הסגורים תמיד.
אך כשהם מרימים את עיניהם מעל לניירות ומשקיפים מבעד לחלון הם רואים שני עולמות ואין זה דבר קל לשבת בחדר אחד עם נערה שחלונה פתוח לעולם אחר ואינה רואה מה שאתה רואה. אפשר להתעלם ממנה, אך אף זה בגדר מאמץ רוחני. מוטב היה אילולא היתה בזה. אך הוא עדיין לא הגיע למדרגה כזו שיקבל חדר לעצמו ומזכירה מעבר לכותל. ועיני הנערה, המציצות בו בחשאי, שופטות, מטעם חברת־המיסחר, את המבט הבטלני שהוא נותן בוקר בוקר בחלון הזכוכית הרחב הנשקף אל יפו והים. אילולא היתה כפופה לרצונו כי עתה היה התריס מורד בכל שעות היום.
כשהיא מביטה החוצה היא רואה רק מה שהעין רואה, וכשהיא מביטה בו היא רואה רק מה שהנו היום. פעם אחת עמד אצל החלון וסיפר לה פרשיות מן העבר, שנתרחשו כאן למטה, סמוך למקום שעתה הוקם עליו הבניין גדל־המידות, אך היא שחקה מטוב לב, שהוא מחשיב עד כדי כך, באורח ילדותי כל כך, ענינים שנתרחשו לפני זמן רב כל כך. יותר מכל בידחה את דעתה ההשקפה, שאסור היה להרוס את בית־הספר הישן, – סמל לשיבת־ציון, תחיית השפה וחינוך לאומי, – כדי להקים עליו את בית המשרדים הגדול. הכל נראה לה כה מבדח ונעדר חשיבות לצד הבניין הענק, עד כי מלכתחילה היתה סבורה שהוא מבקש להתל בה. ורגע אחד בא לכלל חולשת הדעת – שחוקה צילצל כפעמונים ההם בצווארי העיזים על מורדות הלבנון – ובגד בעצמו; העמיד פנים שבאמת לא ביקש אלא להתלוצץ. לאחר כך נמלך בדעתו ולא סיפר לה את הסיפור הדראמאטי כיצד ברח מישיבה של נטורי קרתא בשביל ללמוד בבית הספר החילוני, שכן ההכרה הלאומית בערה כאש בעצמותיו. לא סיפר לה אלא על שוד הבנק, שנטל בו חלק, מטעם לוחמי חירות ישראל, הואיל והמיספרים על המנעול הסודי של תיק המיסמכים שקנתה לו הזכירו לו את המיספרים ההם, בכספת של הבאנק. אך גם הסיפור הזה לא זכה לאוזן הראוייה לו. היא החזירה לו הלצה כנגד הלצה:
“עכשיו אני מבינה מה אתה עושה במחלקת הגבייה.”
כשערק מן האוניה הדנית באלכסנדריה, נזכר, כדי להתנקש בנפשו של פקיד בריטי שהועבר לשם מירושלים, נטפלה אליו ברחוב מגדת עתידות זקנה, שריח חריף של עאראק נודף מפיה, וביקשה לנחש את עתידו. בשביל שלא לעורר חשד שדעתו מוטרדת עליו והוא נחפז לאיזה מקום, הניח לה לעשות את רצונה. הוא צייר לה עיגולים ומרובעים וסתם קישקושים שהציב לפניה בתור “כתב ידו בלשון אמו” והיא אמרה שהיא רואה אותו בעיני רוחה יושב במשרד גדול ליד חלון זכוכית ולנגדו נערה צעירה מתקתקת במכונת כתיבה. כמעט שגעה בצחוק לשמע דבריה אלה. הוא במשרד גדול ליד חלון זכוכית! ידו ליטפה באהבה את רימון היד החבוי מתחת למעילו והוא אמר לה בעברית צחה: “יפתי, כשאת תהיי מלכת־מצרים אני אשב במשרד גדול ליד חלון זכוכית”… תמה, מה נתרחש בחייה של אותה זקנה. ולפתע היה הדבר חשוב לו מאוד לדעת זאת.
והנה נתקיימה נבואתה. אף על פי כן לא יטוש את הגישה השכלתנית לחיים ולא יאמין באמונות תפלות. לא בגלל נבואתה של אותה אשה הגיע להיכן שהגיע. אילולא הצורך לקיים אשה וילדים קרוב לוודאי שהיה מקיים את עצמו בדרך מלהיבה יותר. איזו?
אילו היה נוטה להאמין באמונות תפלות מן הסתם היה נגרף לכך בשל הקמיע, שנתנה לו הנערה היהודיה מג’אקארטה. כשנתרסקה אותה ספינה נורבגית ליד חופי יפאן הוא לבדו ניצל מכל אנשי הצוות ולא נותר לו מכל חפציו אלא הקמיע. היכן הוא עתה? ימים רבים לא נזדמן לו באקראי, בין החפצים הישנים. האפשר שאבד בשעת ההעברה לדירה החדשה? ביקש לצלצל לאשתו ולבקש ממנה שתחפש את הקמיע תיכף ומיד בשביל שלא יהיה מוטרד במשך כל היום, אך בוש בפני הנערה. אדם בא לעבודה, והדבר הראשון שהוא הוגה בו בבוקר הוא חפץ ישן וחסר ערך שקיבל במתנה לפני שנים רבות כל כך.
אכן, צודקים הפקידים הצעירים. פקיד ראוי לשמו הוא זה היודע לנתק בבת אחת את הקורים המקשרים אותו אל ליל־אמש ולגשת לעבודתו מתוך רעננות גמורה. ואדם בריא ברוחו הוא זה המסוגל לשכוח מי היה אמש; ואינו תובע מכל אחד לכבדו בשל מה שעשה שלשום ולפני שלשום, אלא יודע להסתגל לנסיבות החדשות ולהוציא מתוק מעז. ממש כך אמר לנפשו בשעה שנסגרו עליו כתלי בית הכלא בקאהיר, לאחר שנדון למאסר עולם, ופתח בלימוד היסטוריה, פילוסופיה ופסיכולוגיה. ניתנה האמת להיאמר, גם שם לא זכה להישגים של ממש, שכן חבריו הבריחוהו מבית הסוהר לפני שהשלים חוק לימודיו, ולאחר כך פרצה מלחמת השיחרור, והפגיעה בראשו טישטשה את דעתו לחודשים רבים, ולאחר כך חשש לגשת לבחינות – זה היה הדבר היחיד שממש נתיירא מפניו, שמא ייכשל. ומשום כך לא זכה בתואר אקדמאי. ומכיוון שחובבנות לא אהודה עליו פנה למסחר. כאן ההצלחה היא כתב־הסמיכות שלך, ואינך צריך לקבל אישור מאיש שאתה יודע מה שאתה יודע. והנה הוא כאן, באחת הקומות העליונות. אדם מהימן ליד חלון גבוה. והפרנסה מצוייה. ויש עבודה. וצריך לגשת לעניין. בעלי־החוב רבים עד מאוד, ויש לשלוח להם תזכורות.
“המנהל צילצל אליך,” אמרה הנערה.
“מתי?” נחרד.
“לפני שבאת.”
“מזמן?”
“לא. כמה רגעים…”
“מה הוא אמר?”
“שום דבר. רצה לדבר אתך.”
“תני לי את המנהל.”
“הוא ביקש שלא יפריעו לו. הוא יצלצל אליך שנית, יותר מאוחר.”
הוא קם מכסאו וניצב אצל החלון. ידע, שהמנהל לא יצלצל שנית. אין זו אלא דרך שפלה לבחון אם הוא בא בזמן. סבור היה שאדם במדריגתו אין מקפידים עמו על קוצו של יוד. אבל המנהל קבע כללים ואינו מסכים שיפרו אותם. אין הוא סר־טעם עד כדי כך, שינזוף בו בשל האיחור, אבל צילצולי הטלפון האלה בבוקר, שלוש דקות לאחר שמונה הנם רמז גס למדי. אך הוא לא יהיה שרוי בצפייה מגוחכת לצילצול השני! גיבור זה, המעמיד פני אדון גדול ומוציא צווים כמצביא, הוא בסך הכל אדם, אשר אילו עמד בפני סכנה ממשית… אך זהו בדיוק אורח המחשבה שחובה עליו להיפטר ממנו! הן לפני רגעים אחדים אמר בנפשו שחייב אדם לסגל את עצמו לחיים שנפלו בחלקו, כאותו מלח יפאני, שנטע גן, כשעלתה ספינתם על שירטון בחוף האוסטראלי והיו צריכים להמתין עד שתוקנה.
לא היה צריך להביע דיעה נחרצת כל כך בעניין מס־ההכנסה. מאותו יום נשתבשו היחסים שבינו לבין המנהל. בכל חברה יש דברים שהם בגדר טאבו, אסורים בדיבור. יש מי שמנהל את מדיניות המסים של החברה והרי זה עניין של חוסר טעם לבוא אליו בטענות עקרוניות.
לפנים היה מוכן להקריב את נפשו בשביל המולדת והיום איננו יכול לערער אפילו על האופן שבו משלמים בשבילו מס־הכנסה. מס הכנסה, זה כל מה שהמולדת מבקשת ממנו כיום, ואף זאת הוא נותן לה בדרך שאינה מעוררת כבוד לעצמו.
הטלפון בכל זאת צילצל שנית.
“צילצלתי אליך קודם,” אמר המנהל, “תמהני איך ניהלתם שם את הענינים במחתרת שלכם כשהדיוק איננו הצד החזק שלך.”
“המכונית שלי…” גימגם.
“אין דבר. רציתי רק לומר לך שתשים לב להערות שבעט הירוק. אלה הערות מאוחרות יותר.”
בלב מורתח חזר וניצב אצל החלון. חש שהזעם מעבירו על דעתו. למטה השגיח במכונית הישנה שלו, העומדת על המדרכה לצד המכונית ההדורה של המנהל הניצבת ליד שלט שהועד לשמור לה מקום־חניה. שוטר תנועה עמד אצל מכוניתו והדביק פיסת נייר אל זגוגיתה. אפילו המכונית העלובה שלו היא נטל מיותר על משק הארץ. ועתה אין הוא יכול להושיע את המדינה הזאת, הזקוקה למסירותו, אומץ־רוחו והתלהבותו אלא על ידי תשלום קנס במועדו…
הוא חייך לעצמו במר. אך לפני שישב סקר את סימטאות יפו. מגובה זה יכול היה לעקוב צעד צעד אחרי דרך מנוסתו מן המשטרה הבריטית בתוך החצרות העלובות, לנגד עיניהם הנדהמות של האנשים המבוהלים, עד שקפץ לתוך חנות הדגים בה הכיר את מי שהיתה לאשתו.
לפתע צלחה עליו רוח גבורה.
“אם הוא יצלצל גם מחר בבוקר אמרי לו בשמי…”
מבט־הפליאה בעיני הנערה פגע בו כמכת סכין.
“תמיד תבוא באיחור?” שאלה, כאילו נטרפה עליו דעתו.