לוגו
אשה בכסא־נוח על שפת הים
מיקום ביצירה:
0%

היא מסירה את הסוכך, מניחה אותו לצידה אצל התיק הקלוע, סנדלי הים ומזרון הגומי המקופל, ומפקירה לשמש את גופה, המשוח בשמן־ריחני. עיניה, מבעד למשקפי־ שמש מלוכסנות, שלוחות אל מישור המים, הנפתח לפניה מעבר לכיברת החול הנוצץ אשר בו היא נועצת את ציפורני־רגליה הסמוקות. נשימה שליווה מתרחשת בחזה ­– גאות ושפל והצצות חטופות של הלבן הלבן הענוג המסתתר מאחורי ביצורי־התכלת. מבעד לרחש הגלים ­– אשר בו היא טובלת לבדה ­– מבקיעים אליה, כמין התערבות לא צפוייה בעניין אינטימי שבינה לבין הים ­– קולות זרים: התנצחות שבין אם לילדה, פיטפוט של נאהבים, ודו־שיח של גברים העוסק סמוך סמוך לים בענינים השייכים ליבשה. היא לבדה על שפת הים, לגמרי לבדה, אך אין בכוחה לעצור מסיגי גבול. אף הם כאן. אך אפשר לאטום את האוזנים ולהקשיב רק לרחש־הגלים, המגיע כאילו ממרחקים ומביא עמו בשורה לא־מובנת. בגיל ארבעים ועוד אין היא יודעת אם מה שלפניה מרובה ממה שמאחוריה. בחברת־מכריה היא חשה, שאין היא זכאית עוד לשאת עינים עורגות אל מה שמפציע וזורח לקראתה. אך כאן, על שפת־הים, בגופה העירום־למחצה, המנושק בקרני־שמש לוהטות, אצל הסער העז והמלוח, החותר אל כפות רגליה, היא יכולה לדמות, לרגע, שלפנים אינסוף ומאחור מעט־מזעיר, כעניינים הפעוטים המתנצחים מאחורי גבה ואין היא רוצה לשמוע. אך בהשפילה את עיניה אל רגליה המבהיקות, אשר גון הנחושת־קלל שלהן אין בו כדי להעניק להן קשיות, היא חוזרת לסקור את עצמה בעיני־זולתה, ויודעת כי מה שלפניה עתיד להיסגר יותר ויותר בתחומה, בעוד שלפנים היה גופה־בשמש מאורע שנתרחש גם אצל האחרים ונישא עמם הרחק מעבר לחייה, אל בתים זרים וחלומות רחוקים, כגל שיצא לדרכו בלב האוקינוס.

למראה כפל־הברק במיפתח חזה היא חשה, שבגופה ההדור נאה מתנצח יופיה הפוחז מאמש עם הדרת־הפנים, אשר הגיל, כרגש האחריות, כופים עליה. על שפת הים היא מניחה להם להשתעשע בעצלתים. היא סוקרת את הנערות הצעירות, המציגות לראווה עלומים־פגיעים ויראי־חיים וזוכרת את עצמה יפה מהן שבעתים ושרוייה בביטחה אדירת־כוח הנאצלת עליה מתוך מבוכתם של גברים יהירים־לכאורה, אשר נגעו בה באקראי, או הסיחו באוזניה, הסקרניות ולא־משתתפות, סוד שהיו מבקשים לשמור לעצמם. היא שואלת את נפשה, אם היפות שבנערות הללו, בעליצות־העיזים שלהן, במשחקי האהבה החדגוניים, המועתקים אל־נקי, הלמודים בעל־פה, מסוגלות כמותה לרדת לסוף מהותה של האחריות המוטלת על האשה היפה. שכן בכוח יופין לשבש ערכים, אשר אי אפשר לחיים בלעדיהם. כלום מסוגלת היא לומר להן: נשק זה שהעניק לכן האלוהים אסור בשימוש; ואף על פי שכוחכן במותניכן וכלי נשקכן ערוכים, בקשנה שלום? כלום תבוא ותאמר להן: צאנה לקראת העמוק, החופשי, הפתוח למרחקים?

אין בכוחה להעניק להן את נסיונה. עצם המישאלה להסיר את הגלימה הפירחונית מעל המיסתורין־הבדוי של יופין הנשי חשוב בעיני הבריות כסימן־היכר של ההזדקנות. מי יאמין שדווקא כאן, במקום שהכל מעורטל וגלוי לעין כל, ואף הפגמים נסקרים בעין בוחנת, אין מקום בנפשה אפילו לגרגיר אחד של קינאה? קפיצות־הפרא של העלומים המתרחשות מאחורי גבה דעתה מוסחת מהן לחלוטין. ים גדול משתרע לפניה ובו טעם עתיק של מליחות, ועומק, וזרמי־מעמקים, ואופקים רחוקים. מי יאמין לה? מכל מקום לא יאמינו לה אם תאמר כן, לפי שהכל סבורים כי הזדקנותה של אשה יפה היא טראגדיה גדולה מזו של חברותיה. שכן כאן האבידה, כמדומה, גדולה יותר. הזדקנותה?

היא עוצמת את עיניה ומהרהרת באדם ההוגה לה אהבה. לשעבר היה מבקש את קרבתה ולא נענתה לו. ומן הסתם, קצת מפעולותיו, שהוציאו לו מוניטין, נועדו לקעקע את בירתה. היא, שלא היתה לה טביעת עין משלה בשביל להכיר בערכו, תקבל שיעור טוב מבעלי ראייה חדה משלה, היודעים לכבד את סגולותיו. עתה, שילדיה גדלו והלכו להם, היא אומרת הן לאהבתה. ואין היא מבקשת מאומה אלא שלא יהיה שוטה. אך הוא, בגאוותו הנואלת, סבור ששלט הגיבורים שלו הוא שסינוור את עיניה; ומאחר ששוב אין חומתה בצורה כשהיתה, ואף המיגדלות אינם זקופים כאז, הניפה דגל לבן על יצועה. חיוך דק מרחף על שפתיה. לעולם אין גברים אנוכיים אלה מסוגלים להבין שלא הכל מהם ובם. בה בעצמה נתרחש הדבר. לשעבר היתה סבורה כי מה שמעניקים לה מגדיל את קיסמה. היום היא אוהבת לתת. כמי שנתעשר לפתע, היא חשה, שהנותן מאושר מן המקבל. היא נקסמה מכך, שמתת־מועט זה, שהיא יכולה להפקיר בשלווה גמורה חשוב בעיני אחרים כאושר שלם. עתה היא כים, המגלגל אל החוף גלים, קונכיות, שברי־ספינות ואוצרות־שדודים. לא להרהר בכך, מבקשות העינים הנפקחות אל הים. שכן האהבה תובענית, גלית־גלית, ואינה מסתפקת במתנות־חינם. לפנים היה די לו לאיש במה שהוא מקבל. היום הוא מבקש לחוש שהיא נפרדת בייסורים מן האושר הזה, שהיא מעניקה לו.

אדם צעיר עובר לנגד עיניה ונועץ מבטים חצופים בגלוי־ונסתר. לרגע היא נקסמת מן החידה שהיא חדה ואין הוא פותר. אילו ניחש את גילה! אך בעוד רגע היא נכעסת. שכן היא רואה בעיניו אותו ברק־נאפופים קר ורע, שיש בו יותר משמינית של מקח ומימכר. כנגד יופיה שלמעלה ממשג־ידו הוא מציג לראווה את העלומים שאין בכוחה להחזיר לעצמה. היא מסלקת עיניה משריריו העשויים, מן החזה המתנפח יהירית והירכיים המתוחות כקשת־דרוכה, ומחזירה את מבטה אל הים. לחטפנים ולתגרנים אין היא מעניקה מאומה, אפילו לא רגע של מבוכה מענגת או מתת־של־התנגדות. הים הוא ידידה הגדול, הקולט אותה אל חיקו ברחמים, ומחתל אותה באהבתו המלוחה והשמשית.

אילו פתייה היתה, כאותן נערות־לקחניות, ציידניות, שאין בליבן חלום של שמש וים, כי עתה היתה אומרת שכל הגברים נהירים לה, כתרנגול מתנפח זה, והיא קוראת בהם כספר הפתוח. שכן, הכל, כמדומה, מבקשים לצוד אותה ציפור עצמה. אף על פי כן היא יודעת, שהאדם אין לו שיעור, כים; וגם כשהוא מתגלגל לרגליה כגל חוף רדוד, כעוצמה שהובסה, הוא שליח ממרחקים. יום אחד תהא מאושרת במה שהיא יודעת. ובינתיים צריך להפעיל את הגוף הזה, המיוגע מלהט השמש. ואף השומן המיותר שהעלתה יפה לו שחייה ותנועה. סופה שתירדם לה בכיסאה ותחמיץ את הרחצה בים. היא קמה מכיסאה ומעלה על ראשה, בזהירות רבה, כדי שלא לשבש תסרוקת חדשה, כובע־ים הדומה לקינרס־מהופך. אמש היתה אצל הספר וחפפה את ראשה שכן היתה סבורה שלא תלך עוד לשפת הים. העונה הגיע לסיומה. אך הבוקר, לפתע נתחשק לה ללכת עוד פעם אחת. והנה היא כאן, בכובע־ים חדש, לפי שהישן כבר נמסר לעוזרת־הבית. אך כשכפות רגליה נוגעות בחול הלח וקריר הסמוך מאוד אל הקצף הדליל השוקע במקום חיבורם של ים ויבשה, היא נעמדת לרגע וידיה על ראשה. לפתע, כמדומה, לא נוח לה בכובע־הים החדש, משל היא חשה, שהיופי הוא, בכל זאת, הרפתקה, שזהירות רבה אינה יפה לה. דאגנות זו לענינים לא־נחשבים אינה יאה למי שהולך לצלוח גלים סוערים. אין היא רוצה באהבה המכוונת לתכלית אחרת. אין היא רוצה לשבת בשמש בשביל להיות שחומה ונאה. אין היא רוצה לרחוץ בים בשביל לרזות. היא רוצה לאהוב את השמש ואת הים מטעם עצמם. היא חוזרת אל כיסאה ומטילה את כובע־הים החדש לתוכו. פרועת־שיער היא צולחת את כיברת־החול שבינה לבין המים במעין ריצה מבויישת, בירכים רועדות, ומטילה את עצמה לתוך הגלים בזרועות פתוחות.