הפנס בידו, הוא מטפס בגרם המעלות לאיטו. מקומת הקרקע אל הקומה הראשונה ברוח־צעירה ובחיוך של מי שמקבל עליו גזירה ואינו מתלונן. מן הקומה הראשונה אל הקומה השנייה בכבדות ובנשימה נעצרת. במחצית הדרך בין הקומה השנייה לשלישית הוא משתהה, מכבה את הפנס, ומקונֵן על קללתה של הזיקנה. עד השלישית יגיע ולא עוד. אין סיכוי לכך שיגיע לדירתו, בקומה השביעית. לרגע הוא שוכח שליבו עם השובתים. מעולם ולעולם. אומנם, הוא בעליו של מלון־פאר בחוף התכלת אך ליבו עם השובתים. כביכול ליבו במרתף אף־על־פי שהוא דר בקומה העליונה. אך שביתה כזו, המשביתה את כל השירותים, משתקת את התחבורה, ומאפילה ארץ שלימה, אפשר שיהא יפה בשביל לחולל מהפכה, ­– אך היא בגדר ביזבוז אם כל תכליתה להעלות את השכר בכמה פרנקים עלובים! הוא עומד בחושך ונזכר בימיו נעוריו. בפחות ממיגור־השילטון לא היה ניחא להם, לו ולחבריו. ואם הניחו כלי מלאכתם מידיהם לא טובת עצמם עמדה לנגד עיניהם. ואלה! לא איכפת להם שהכל שרויים בחשיכה, ודירות מוסקות בחשמל מצטננות והולכות בעצם ימי הקור הגדול ­– ובלבד שיעלו את שכרם… תגרנים־זעירים, בלי נשמה־גדולה באפם, בלי חזון־מדריך, בלי התלהבות כל־גורפת… כמעט שהיה מוכן לומר שהם ראויים למנת־גורלם אילולא נזכר לפתע שאין הדבר מתיישב עם העיקרים שקידש לעצמו בנעוריו. אכן, הכל מתמעט והולך. ומהפכנותו של הדור החדש היא מין סחר־מכר, אנוכיות־מקובצת, מרוץ־מכשולים של קבוצות לחץ במעגל קטן, בלי חתירה אל נקודה רחוקה. והוא עצמו לא יגיע אפילו עד הקומה הרביעית.

בפרוזדור של הקומה השלישית הוא מטלפן אל פקיד־הקבלה ושואל אם יש חדרים פנויים בה. עד מהרה רץ לקראתו נער־מעלית, בטל ממלאכתו, ומביא לו מפתח ורדיו־של כיס והוא שוכר לעצמו אצל עצמו חדר במלונו. אין בכוחו להגיע אל דירתו בקומה העליונה. הנה פרק זעיר בדיאלקטיקה־שימושית: המעלית משרתת אותו אך הוא משועבד לה. בלעדיה הריהו שבר כלי. אכן, בו השכילו לפגוע השובתים. בו, שהוא ידיד־נפש להם. ומתבקש שיצדיק את הדין ויטול לעצמו ברצון מנה זעירה מן הסבל הכללי, אך אינו יכול, שכן הקטנות אינה לרוחו. אילו לפחות נתכוונה השביתה אל עניין גדול, כאותם עניינים שעיצבו את ימי נעוריו ועשאוהו למה שהינו: אדם, שאפילו בגילגולו זה נשמרת בו אש־התמיד של ההתלהבות לעניין־הצרוף, הנבגד מכל, שנאמנותו לו לא נתמעטה במאומה עם כל גילגולי המאורעות ­– המהפכה העולמית. בעוד רגע הוא נזכר שבאותה קומה עצמה גר נוכרי אחד, שענייני הפרולטריון אינם זרים לרוחו. אין טוב מן החשיכה, הכפוייה על הכל, כדי לגלגל שיחה מדור אל דור. הוא מזמין את שכנו לארוחה “על חשבון הבית”. עתה ידבר. לאור הנר דברים מתקשרים אל עברם. ולפתע נעשה נחוץ מאוד שיהיה ידוע לנוכרי, האוכל צדפות במזלג, שבנעוריו גם הוא לא היה מגיש את לחיו לנשיקה, בנוסח הצרפתי, וכי החמיצה רוסית היא הטעם שזוכר חיכו עם התקוות הראשונות והאכזבות הראשונות; וכי נרות־למאור לא שימשוהו לעוגות של יום הולדת בלבד (עתה, שבעים וחמישה במיספר) אלא לפנים הם לבדם האירו את שולחנו הדל כשקרא בחרדת קודש את “התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע”. עתה הוא בכורסה, בגבו אל החלון, ופניו בחשיכה. אור הנרות אינו מעלה בברק־קלוש אלא את הלובן החיוור של שערו, כרסו של גביע קוניאק מתמעט והולך ושארית הניצנוץ של אש־התמיד הבוערת בעיניים הצעירות־לנצח. כיום הוא מתיירא ממחלות כבד ומסרטן הריאות (מצית גז נדלק בחשיכה ועינה האדומה של סיגריה בוערת שטה לפניו) ­– אבל בפטרבורג הלך בשורה הראשונה. ולאחר כך ­– במלחמת האזרחים היה ידוע כאדם ללא חת. אך כל אלה שידעו זאת אינם עוד בין החיים. הוא זוכר את לנין, טרוצקי, סטאלין, ואחרים ששמותיהם נשתכחו. הביוגראפיה ההיא מסתיימת בסיפור כיצד הזהיר את חבריו מפני מה שעתיד להתחולל אם יטשו את העקרונות הצרופים. הם לא הקשיבו לו והנהו כאן, שרוי באכזבה עמוקה הממלאה את הנפש, כגון מוסיקה של אבל בהיכל־רם. אכזבה המטהרת את הנשמה מצערה. איזה עומק של אכזבה! ובשולי האכזבה הקוסמית, כמין אבק מאחורי הרכב גם קצת אכזבה יומיומית, ארצית, בת המקום: הנה הסטריפטיז שוב אינו כשהיה בשנים הקודמות, ואורחי־החורף שוב אינם עליזים כשהיו, ואפילו שתיינים, כמדומה, נועצים ברופאיהם לפני שמשתכרים; רק אהבת־גברים שאין דעתו תופסת מתרבה והולכת… בקיץ אפשר לראות כאן את הנעורים בביקיני, מתחדשים תמיד, אך אין זה ענין לאדם זקן להיות שרוי בציפיה אליו. לעתים רחוקות מזדמן למלון אדם שאפשר לקשור עמו שיחה על ענייינים בעלי ערך, שכן הרבים שקועים בתוך השפע כבתוך מדמנה. מה שהם קוראים חיים־נוחים אינו אלא חוסר־ישע הנשען על זריזותם של אחרים… אף על פי שהוא זקן הוא משתדל שלא להיזקק לאחרים. הוא חבר למשרתיו והם חוגגים מדי שנה בשנה את יום הולדתו בשמחה גדולה ובזיקוקין די־נור (שבעים־וחמישה נרות כיבה בנשיפה אחת ממושכת, אך כמעט שהתעלף לאחר כך). לאור הנרות נראה לו הניצנוץ התם בעיני בר־שיחתו מרושע במקצת. לא, אין הוא מתעלם מכך שהונו מעמיד אותו בחוגם של אלה שאין בינו לבינם אלא משא ומתן ארצי בלבד. ומה בכך? כספו ביושר עשה. והוא מקדיש חלק גדול ממנו לעניינים מועילים. אפילו הכסף שעשה במשחקי מזל לא המקרה העיוור גילגלו לידיו. הרבה מחשבה הקדיש לעניין ואף פיתח שיטה מדעית משלו, המיוסדת על רישום מדוקדק של תנועות הגלגל, בשביל לזכות. לא, אין הוא מוכן ללמד את השיטה לאחרים. היא סודו שלו.

האין הוא מתנגד למונופולין על השיגי המדע?! כלום אין הישגי־המדע נכס כלל־אנושי? הוא קם ממקומו, נפגע. הוא בלב תם ובנפש־חפצה וכאן באים עליו בליצנות. מה לעקרונות מקודשים ולמשחקי־מזל. בנימוס ובנועם הוא נפרד מן האדם הצעיר ממנו. דומה, ארציותו של הדור השני, נוקדנותו וקרירותו מבודדים אותו עוד יותר. בפרוזדור חש צורך לטפס אל דירתו. משהו נשתבש וטעון תיקון. רצון טוב, שיצא לבטלה על אדם שמראה פניו הטעהו לחשוד בו שיש בו תבונת־לב, עתה נתגלגל לכוח־ממשי, משל חובה עליו להוכיח שעוד כוחו במתניו. הברק המלגלג (ושמא היה זה המשקה, לאור הנרות) בעיני בר שיחתו הכאיבהו; והוא חייב להחזיר לו מנה אחת־אפים בטפסו עד הקומה השביעית, חרף כל היסורים הפוקדים אותו בדרך. בהגיעו לדירתו צנח בכורסא הניצבת אצל החלון הנשקף אל מול חוף התכלת, מעל צמרות הדקלים המתרוממות עד לגובה הקומה השישית. הרחוב היה שרוי בחשיכה גמורה, שאורי מכונית צולחים במהירות. אך לפני שנרדם ראה בים, לא הרחק מהחוף אוניית־מלחמה של הצי האמריקני, המוליכה חיילים לחופשה חורפית בחוף התכלת. אלפי נורות צבעוניות האירו את סיפונה ותרניה בזוהר חוגג לנגד הנמל הדומם, השרוי בעלטה אינסופית. ולרגע ביקש להיות כמותה, מנותק מן החוף, מרשת החשמל הכללית, טעון אור פנימי משלו, שאינו משתבש לעולם. אוניית־מלחמה בעיר נופש.