לוגו
צעיר לא זועם הולך לאפריקה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

את היום האחרון לפני נסיעתו עשה בהרים במחיצת חברתו. וזו היתה שגיאה. שכן היא לא הבינה שאין הוא רוצה לגלגל באותו עניין. לא נתאווה אלא להיפרד מן השלג הצח, הנקי, העמוק, אשר יחסר לו מן הסתם בשנה הבאה. ביקש להלך עמה ביער האשוחים, ליהנות מאווירה של מותרות, המצוייה כאן לכל, בתוך השפע הלבן, הצונח לו בדממה ומצטבר אצל הגזעים. התענג על הגלישה המסחררת במסלול העילי ועל הקפיצה הנועזת, האתגר היחיד לאומץ־לב ממשי אשר ידע מעודו. רצה לחוש עוד פעם אחת את הצינה היבשה הדוהרת מול פניו ואת הגמישות של גופו, המציית לו כמכשיר מדוייק היטב. אך היא ביקשה לדבר ולדבר, ולא הניחה לו לשתות שיכר אגסים בשתיקה ולחוש איך החום זורם בתוך איבריו הקפואים כמו גור חתולים מפונק וסקרני. היא היתה חייבת לקבל הסבר למה הוא עושה זאת. והוא אפילו לא הצליח להסביר לה, שהצורך להסביר את המניעים הוא עניין שנתיישן. הוא הולך לאפריקה וחסל. ולשנה אחת בסך הכל. אין זה עניין להטריח עליו דיבורים יתרים. לכשיחזור ישא אותה לאשה ותשמע מפיו נימוקים למעשיו כדי שובעה. שנה אחת. בעוד שלג אחד יהיה כאן שנית, המחליקיים על השכם וכובע הצמר על ראשו. אביב אחד, קיץ אחד, סתיו אחד, ושוב חורף. שנה אחת אינה ראוייה שיקדישו לה מחשבה רבה. הוא הולך לאפריקה לא מפני שנגה עליו אור ממרום אלא מפני שקרא מודעה בעיתון. לפני שהוא ממשיך בלימוד הרפואה יכול הוא להקדיש שנה אחת לעבודה מעשית. כל שנה הוא נוסע לארץ אחרת ועתה יסע לאפריקה. אין הוא קדוש הנושק למצורעים בשביל להתקרב לאלוהים. אין הוא מאמין באלוהים ואין הוא מאמין שנשיקות מרפאות צרעת. הוא סטודנט לרפואה המפסיק את לימודיו לשנה אחת ונוסע לאפריקה, למקום שעזרתו נדרשת. הצרעת אינה מידבקת ושנה אחת היא פרק זמן קצר ביותר ועל כן אין צורך לגרד את עורו בשביל לגלות בו רוח־קודש. הוא נוסע לשם בלי עיניים בוערות ובלי תקווה לגילוי־שכינה. בלי מוסיקה קלאסית ובלי תנ"ך. בלי בשורה של גאולה ובלי ברכת כמרים. אין לו הרגשה שהוא חייב לכפר על פשעי האדם הלבן, ממש כשם שאין הוא תובע מן הכושי לכפר על פשעי אבי סבו שאכל כומר לבן לסעודת הצהרים. זרים לרוחו רגשי אשם שמנוניים־גרמניים, גילגול עיניים למרום וצידקות־יתר. הוא נוסע לאפריקה כי ליבו אומר לו שהדבר נחוץ. אין הוא נוסע לשם מפני שהחיים במקומו איכזבו אותו. להיפך. הוא מרוצה ממה שיש לו. יש לו נערה נאה ובריאה ממשפחה טובה, מכונית מרוץ, הורים עשירים המבינים לרוחו ויש בהם דקות־הבחנה בשיעור מספיק כדי שלא להטרידו בשאלה: מה לך ולמצורעים באפריקה? הם מאמינים שהם יודעים את התשובה. אביו סבור שהוא מבקש להוכיח כי הוא מסוגל לעצמאות ולא הוריו עשאוהו למה שהינו. וזו שגיאה, שכן כלל לא איכפת לו ללמוד על חשבון אביו. זה לא ירק דם בשביל למלא את קופת המשפחה והוא אינו מרוקן אותה. וכלל לא איכפת לו אילו היו חושבים שאין הוא מסוגל לעמוד ברשות עצמו. אין לו כל צורך להוכיח מאומה וגם לא היה נוסע עד אפריקה אילו ביקש זאת. אמו סבורה שאין הוא אוהב את הנערה ועל כן הוא מבקש לברוח. ואף זו שגיאה. אין הוא בורח, שכן אפריקה אינה רחוקה. לא בגלל המטוסים המביאים אותך לשם מקץ שעה או שעתיים אלא מחמת אותו דבר עצמו אשר בגללו הוא נוסע לשם ואינו ראוי לדיבורים מיותרים. בערב, במועדון הלילה ­– אחת ידו על חזה הנערה שלו והשניה מרימה גביע של שמפן בברכת־אחווה לנערה הרקדנית הסוקרת את תלתליו הזהובים בחוצפה, ­– קצת בגילופין, הפקיר לידידתו מחשבות מגומגמות. המלה “אנושיות” אינה נשמעת באוזניו כמין בשורה של אחווה לכל הגזעים, אלא יש בה איזה צליל מפחיד, כמו המלה “אחריות” כשהיא נשמעת מפיו של שוטר. העולם קטן והכל כה קרוב, גם מה מתרחש מעבר להרים הגבוהים ומעבר לים. ויש לכלכל ולהלביש ולחנך ולרפא את העדר הנורא הזה המתרבה במהירות רבה כל כך ומאיים עלינו לכלותנו. ולא יזיק אם כל אחד יעשה משהו מועיל מפעם לפעם, כשם שמסלקים ענף שהסערה הטילה לכביש בשביל שלא יחבל במכוניתו של אלמוני. ונחוץ לעשות זאת בלי להתלהב מעצמך ובלי לטפוח לעצמך על הכתף. עודנו ילד, כבר חש שבתתו לקבצן בעל־מום את הפרוטה שקיבל מאמו בשביל לקנות ערמונים, אין הוא ראוי לכל כך הרבה נשיקות של התפעלות, שכן בסתר ליבו ידע שהנדבה נעמה לו מן הערמונים, וכי הנתינה היא תענוג גדול כשלעצמו. וכשם שאין הוא ראוי לאות הצטיינות מן המשטרה כשהוא נשמע לשלטי האזהרה בכביש כך אינו רואה שום צורך להלביש לעצמו בגדי כהונה כשהוא מציית לתמרורים הכתובים על הדרך המוליכה מאירופה לאפריקה ולאסיה. האנשים הרעבים בסין ובהודו אוכלים את לחמו של האדם המשכיל בן זמננו אפילו כשהם נמצאים במרחק רב מאוד ממנו, היינו מסע שש שעות במטוס. שום בר־דעת לא יסכים לקבל ציון־לשבח רק משום כך שהוא מבין כי שנים כפול שנים הם ארבע… למחרת טס לאפריקה. ידיד שבא להיפרד ממנו אמר לו: “אני מקנא בך”. “על מה?” “לכשתשוב, לא יחמירו בבחינות… אתה יודע, הזקנים הם רגשנים. בעיניהם אין המקצוע שלנו משלח־יד אלא… אתה יודע…” באיגרת שכתב לאחר חודשים אחדים סיפר לידידתו: “בלילה, אם אינך רוצה להקשיב לצווחת הקופים, אפשר לשמוע מוסיקה. הרופא הזקן שקדם לי כאן השאיר פטפון של יד ותקליטים. רק באך. ובערב איני עושה מאומה אלא מקשיב למוסיקה של באך. אף פעם לא שיערתי שאוכל להאזין למוסיקה הזאת. אבל האמיני לי, כאן זה אחרת. איזו מוסיקה נפלאה ועמוקה, כיער, ודומה, שהבדידות מתמלאת במשהו שאין אנו יכולים להגדיר במלים…” הנערה שחקה. וכעבור זמן מה קיבל ממנה מכתב ובו תמונתו, כשהוא מחליק בשלג. הגוף כפוף לפנים, המבט דרוך, עטיפת הצוואר מתנפנפת מאחורי ראשו, והילה מצויירת בעיפרון מעל ראשו.