אותה שעה שסח לי חברי את הדברים הללו היו פניו שקועים בארשת הרהורים עמוקה שנדמית עלינו כעצבות. חן היה שפוך על עיניו כמין אור שהוא נוגה־נגדם של דברים כנים, הנותן להם מפרעה של חסד רך.

רבות דוּבר על המקרים שעושים בנו היסטים מפליאים ומוליכים אותנו בדרך הקצרה ביותר אל הבלתי צפוי, – אמר לי. – אתה, שאַתה אמון על סיבתיות שרשית, אַתה הולך ונועץ לך סיבה כבודה אי־שם במרחקי הטרוּם־זמן, ומתיר לעצמך להתעלם באופן זידוני מן “הזעזועים הקלים” של המקרים. אולם סבורני ששגגה היא מלפני הבריות הסבורים שבמקרה הוא מאורע בלתי־צפוי. וכי יש משהו בלתי־צפוי מדעת בכל קורותינו? וכי איננו יודעים מוות? ואפילו אינך יודע על הרוב מה יתחולל אצלך, אי־אַתה מופתע ממה שמתחולל אצלך, אם כך ואם כך, אולם אם מאורע כל שהוא, בין שיש לו חשיבות ובין שאין לו, מתחולל אחרת מטבעו המקובל עלינו, הרי אתה שרוי בהפתעה. יש אצלנו רושם משוער לגבי כל מה שעלול להתרחש, איך יקרה. וכל מה שחורג מגדרו יוצא אל תחומי ההפתעה או האכזבה. מה שקורה – הרי יש לזה חשיבות ממדרגה שנייה.

פעם אחת עמדתי בכיכר בתוך המונות דחוקים ולחוצים, ולפתע נשמע קול נפץ עז וזעקות מחרידות ויללות מקפיאות דם. אנשים החלו לנוס לכל עבר כצפרים נפחדות. אף אני נסתי משם ובלבי אֵימה. אולם עד שאני נס משם הייתי כבר נכון לחזות בתמונת אימים, כזו שתעלה רק בדמיוננו, הייתי כל כך נכון לראותה עד שהייתי כבר מצפה לה. הייתי נכון לראות שדה גוויות מרוטשות, דם, יסורים וזוָעה ומוות. אולם לאחר שנתפזרו כל האנשים נותרו באמצע הכיכר רק שתי גוויות מוטלות בתוך שלולית של דם; והללו אפילו מתים לא היו. בכוָנה אמרתי רק ואפילו. איני זוכר בדיוק מה אירע בי אותה שעה, אולם עלתה בי אז הרגשה חדשה מוזרה מאוד ומפתיעה, שסילקה מעמי כל רגש של אימה או רחמים. היתה זו הרגשה בלתי אנושית עד להדהים. – אכזבה. משהו נקרע בלבי. כלום מצטער הייתי על נפשי שהסכינה עם הזוָעה לשוא? כלום חס הייתי על כך שנתקשחתי והבגרתי להַזְוִיע בגלל מאורע אשר לא אירע? אינני יודע. בבת־אחת נעשיתי אדם אחר. ועל לא־דבר. סבורני שעיני היו קרועות זוָעה וחַיתיוּת.

בעצם, רוצה אני לספר לך מאורע של אהבה שאירע בי. בסמוך למעוננו גרה נערה אחת נאה. יופיה שלה היה חסר לחלוטין את הערמומיות הנשית המובהקת. אתה עומד לפניה תמיד תם וחסר ישע ושוטה בעיניך. אין לך במה להתמודד מפני שאין לפניך יריב ערוך למערכה, וכל להטיך נסוגים מפני הנוגה הקר של שלוָתה הטהורה והבטוחה. לראשונה ראיתיה בחברת רעותה. היו עומדות שתיהן מתחת לחלוני ומשוחחות בעליצות, ומדי פעם בפעם מפריחות שתיהן זינוקי צחוק כבשורת צפרים אל מול חלוני. עמדתי בחלון והסתכלתי בהן לא כדרך שאנשים צעירים מביטים בעלמות צעירות. תשומת־לבי נמשכה אל השוֹני הבולט של שׂחוקיהן. שעה שרעותה מרטיטה כולה בשחוק מתמכר וקולני, שחוֹקה שלה עצור ודק־ביטוי, כמין אדיבות. שתיהן שוחקות על אותם הדברים שקרובים וַדאי לשתיהן במידה שוָה. פליאָה היתה בעיני שהן מסוגלות לצחוק צחוקים שונים כאלה, האחת מול השנייה, כמין אספקלריות נוגדות לתבנית אחת, ואינן באות לכלל מבוכה. אותה שעה, נדמה לי, קרוב הייתי לעמוד על השוֹני הטראגי שברגשותינו שלנו, אלה המתכנים בשמות כוללים, על ההבדל התהומי שבמתח, בריתמוס, במניעים, במקורות, בשיעור ההתמכרות, בשיווי־המשקל הגורלי שבין כאב לחדוָה שנכנסים בהרכב הרגש. אולם לא הרבה זמן נפתיתי אז להרהורי־כוללוּת, לפי שעיני נשבתה כבר לאותה נערה בבקשהּ פתרונים אצל המבע העז של גאוָה שהבריק בעיניה, ברום מצחה ובחיתוך הפה הצר והחשוק, ובקמרון־הגבות החד. וַדאי כבר שמתם לב, שכל הנערות האהובות עלי יש להן עין של גאוָה, במידה זו, או אחרת. כשאני רואה ארשת של גאוָה אצל נערה, אני סולח לה את היהירות ואת השטיינות שבכך. אף כי תמוה בעיני, גאוָה זו מהיכן היא שואבת את כוחה, האומנם רק מן התודעה של עוצמת הגוף הנחשק? (דבר שיכול רק להעלות את חמתי ולהנביט אצלי כמה וכמה הרהורים שיש להם חשבונות ארוכים עם הזמן והמקום, והם רואים את הרקבון הסמוי בבשר החלק והרך). אולם יותר מדי אני מכיר את מקורות ההגוּת החשיכה הזאת מכדי שאתיר לעצמי להתמכר אליה כמין נחמה. נחמה? על מה. כלום הייתי כבר מאוהב בה? לא אדע. צדק מסתמא מי שאמר שאין אנחנו יכולים להתאהב במה שהוא מעֵבר להישג־ידנו. אולם בדרך כלל כשאני רואה נערה יפה מאוד יורדת עלי מין שמחה מהולה בתוגה מוזרה, על שום שהרבה סגולות־יקר בחיינו הולכות לאיבוד רק משום שתאבוננו עולה על כוח־עיכולנו. אשרי רפי הרצון ומעוטי התיאבון.

עוד כמה פעמים פגשתיה עד שנחקק צלמה בלבי. פעם אחת ראיתיה בשמלנית לבנה וצחורה ולידה בולדוג גדול ומכוער. שמלנית צחורה זו, וִידַעתני במקורב יותר אל חמודות גוָה, אף אל השדיים הבתוליים, הבלתי־נוקשים, הגאוניים הללו הנשקפים לעיניך כשתי פסגות טובלות בערפל, נאדרות חוסן ועוטות שלגים, פסגות בלתי־מושגות… והצואר הגבוה והחלק, צואר־אילות כמיה וסקרני, וחמוקי הרגליים, הגמישים, הנכנעים לטפיפה רכה. נפלא לראות כיצד בולדוג גדול ומכוער משרבב בכניעה אילמת את גופו האָלים בפני תנועות החן של ידה החיוורית והרכה. הרי זה מופת־חותך לכניעת הכיעור בפני היופי. אותה שעה היו כל הרהורי הבודדים והקודרים שגייסתי כנגד חינה אצל הפילוסופים העכורים, מחשש צער אין־השיג, משולים אצלי לבולדוג זה שמלקק את כף־ידה.

יתכן שלא הייתי בא לכלל התאהבות אילמלא נח עלי פעם אחת מבטה, כשעברתי לידה והתנפלתי ישר אל תוך התכלת העמוקה שבעיניה. יש נערות שעיניהן טובות כל־כך שאפילו נח עליך מבטן באקראי, נדמה לך שליבובן עליך. אותו מבט היה פורח בלבי ימים הרבה לאחר־מכן. לא החמצתי כל הזדמנות לזמן עצמי אצלה. מוזר עד גיחוך הייתי בעיני עצמי באמתלאותי לשאוף קרבתה. דומה שהייתי אורב לה ברחוב. משך שבועיים היו כל עתותיה בידי. ידעתי אימתי היא יוצאת ואימתי היא עשויה להופיע בחלון הפתוח מול חלוני. שעה שהיתה פורטת את לקחה על הפסנתר, כל היקום אומר הס. מנגינות היוצאות מתחת ידה היו דורכות בעקבי ומשעשעות את פעמי. סונטה שהיתה מנגנת, לובטת בה ושוגרת לתוכה טעות אחת בתוך הפרסטו שלה, כך נתלבב עלי ניגונה עד כי בשמעי פעם סונטה זו בביצוע אמן גדול שאינו טורז לפרסטו שלה טעות, דומה היה עלי כאילו ניטל הטעם מנגינתו. סבון שמתקרא כשמה לא היה מש ניחוחו מאצל ידי. לימים נתערבבו עלי מושגי הריח והשם והיו באים עלי בנשימה אחת.

יום אחד נודע לי מפי־שמועה, שהוריה עומדים להעתיק את דירתם מאצלנו. אותו יום ירדה עלי הרגשה עמומה וקודרת כמין לאוּת. עומד הייתי ומנחם לעצמי בנימוקים של הבל. וכי מה אַתה מאַבד – מה שלא היה לך. אולם מרוב תנחומים העמיק הכאב, משל למחטט בנקרה שחפר לו קוץ, ומרוב חיטוט מעמיק הקוץ בבשרו.

אחר צהריים שמעתי אותה משוחחת עם רעוּתה. שחק לי מזלי והיתה רקועה כַרְזָה פּוליטית על הכותל שממול. עמדתי והקשבתי לשיחתן. נתברר לי ששוב לא אראנה אלא אם כן אַזמן עצמי אל אוטובוס, שבו היתה עתידה לנסוע למחרת פגישתן. כשנפרדו נפניתי לאחורי ושוב נלבבתי בארשת־עיניים טובה ויפה להפליא. דומה היה עלי כאילו לבי עומד במרכזו של חלל גדול שבקרבי, כמין כוכב בשמי מרום, וצנח פתאום. אותה צניחה פתתה גם את ברכי אולם הצליחה למשוך עמה רק את עפעפי. לכשהורמו, היתה כבר מעבר לפינת הרחוב, בהניחה אחריה שובל של ניחוחות בדוּיים.

הלב, כדרך כל המלאכים, איננו יכול לבצע ברגע אחד אלא מלאכה אחת. עד שאני שרוי בצפייה לשעה החמישית ביממה, שהיתה עשויה לצאת מביתה לפי חשבוני, לא יכולתי לפעול כלום. השרוי בצפייה הריהו כמי שאיבד־עצמו־לדעת באופן חלקי. אדם שעיקר־חייו ממנו־והלאה, וכל קיומו בצפייה לדברים שיתחוללו מעבר לכברות־זמן ממושכות, הריהו בר־מינן למחצה. מכאן אתה למד, על שום־מה מועטים כל־כך ההולכים בגדולות, ומשום מה זונחים בני־הנעורים את הזיות הנעורים שלהם – לא משום שתיאבונם פג אלא משום שמתייגעים מן הצפייה. ולפיכך נוטים הבריות להעמיד את נושא הצפייה שלהם בשיעור־זמן קרוב ככל האפשר. ורוב־רובם מצפים רק למַה שיתחולל ללא שום ספק למועד לא־ארוך. אף מתמכרים לקטנוֹת ומתייראים מן ההזיות והאידיאלים, שיש להם חשבונות ארוכים עם הזמן עד שהם באים להפגש עמנו בשנית: האהבה, שמַשׂגבת עלינו זוּטות ונקלוֹת, עושה אף בזמן משחק גדישוּת. מעמיד אני את כוֹח־הצפּייה בשורה אחת עם כוח־הרצון. שניהם ממקור אחד באו לנו, מאי־ההשלמה עם כל מה שמצוי לנו כמובן מאליו.

בשעות המוקדמות של אחר־הצהריים כבר הייתי מצפה לה ליד תחנת האוטובוסים מספר 4. כל אותה העת הייתי עושה בשעוני תמרונים של העלמת־עין. וכששבתי והתבוננתי בו במפורש שחקו על משבתי שלוש דקות בלבד. מועד־בואה היה קרוב והופיע פתאום ריעי. מחמת קוצר־רוח ליויתי אותו כברת־דרך. כששבתי דמיתי לראות עלמה עולה על האוטובוס. הריצותי לשם את כל ישותי, אולם יש מין אדישות באוטובוסים גם כשהם נחפזים. רציתי לדלוק אחריו, התבוננתי בשעוני וראיתי שלא הגיעה העת. אף־על־פּי־כן דלקתי אחריה באוטובוס השני. נתמלא האוטובוס ועמדו נשים קשישות ולא קמתי ממקומי. נתעורר אחד לתבוע את עלבונן ולא נעניתי. לכשגָבר הלחץ שיקרתי ואמרתי שאני חולה. ודי בושה וזעם. כלום לא חולה הייתי? חולה אהבה. עמדנו בתחנה. עלתה אשה אחת ומלתחותיה ודחקתני ממקומי. עבר אוטובוס ולא בדקתי את קרביו. התחלתי חושש שהיתה בו. עמדה שורת אוטובוסים ליד מחסום הרכבת, קפצתי ורצתי לאורך השורה. נתכוַנתי לעבור רחוב ושעטה לקראתי מכונית קטנה, הייתי מספיק לעבור אילמלא קרא מישהו בשמי. עד שהפניתי ראשי ענה מישהו אחר ונשטם עלי מניה־וביה. עד שהגעתי למחסום הרכבת כבר עבר בו אותו האוטובוס, ומרחוק ראיתי בחלון את תבנית ראשה כששערותיה מניפות לי ברכת־שלום בלתי־מודעת לנצח נצחים…

כסבור אתה שנגמר סיפורי. אילו השגתי אותו אוטובוס… אולם יתכן כי טוב שלא השגתיו. לא עברו רגעים מועטים ואותו אוטובוס נמחץ בתאונת דרכים.

“והיא?” שאלתי בחרדה. חושש הייתי לשמוע סיפור תוגה.

היא? לא אירע לה כלום. ואולי לא היתה כלל באותו אוטובוס. רוצה אַתה לשמוע סופו של דבר? מהלך הייתי אחר־כך ברחובה של עיר, משומם ומדוכדך, ובמערבולת שנסתחפה במוחי לא ניצנצה שום מחשבה ברורה. הלכתי עד שהגעתי לקרבת קולנוע. הרגשתי שמן הראוי לי לטמטם את עצבוני. קניתי כרטיס. אף־על־פּי־כן נתביישתי להיכנס לשם לבדי ולצפות להתחלת התמונה. ההולך יחידי לקונצרט חזקה עליו שהוא חובב מוזיקה, אולם ההולך לקולנוע לבדו, ודאי שאין לו חבר או חברה לילך עמם. לפיכך עמדתי ליד הקופה ושמתי עצמי כמי שמצפה למישהו. עתים אני מתבונן בקוצר־רוח בשעוני, ועתים הנני נועץ עיניים בוהות לתוך המונו של רחוב. תמיה אני, למי הייתי עורך מחזה עלוב זה של הונאה? כל־כך הייתי נתון לתרמית זו עד שהייתי באמת מצפה למשהו שיתחולל.

לפתע הוכיתי בתדהמה. היא הלכה והישירה לכת כנגדי. דומה היה כאילו נתרחש נס. תאר לך שפתאום מתחילה השמש נעה בחוג השמים ונכנסת לתוך חדרך ומאירה לך מן התקרה. חייכתי לעומתה בבלי־דעת והייתי נכון כבר לשלב את זרועי בזרועה, אם כי תמיה אני אם לא היתה מגיבה בשאט נפש על חוצפה זו, אילמלא אמרה לי פתאום: “אפשר יש אצלך עוד ארבעה כרטיסים?”

נדהמתי. היה לי, משמע, משהו של סתר־פנים וחשבון בכל חזותי המערימה על עצמה, ואף בשהוּתי הממושכת ליד חלון הקוּפה, עד שהייתי נראה בעיניה סרסור לכרטיסים.

סיום עגום מזה לא הייתי מוכשר לדמיין לאהבתי האומללה. כך אהבתיה שלא יכולתי לגרום לה מבוכה זו שהיתה יורדת עליה אילו העמדתיה על טעותה; אמרתי לה: הריני מצטער מאוד, אולם אין לי יותר. הנידה ראשה בצער והלכה לה. פני לא היו מודעים לה כל־עיקר.

אותו רגע נתחוור לי משהו מפתיע ביותר. כל אותו היום שרדפתי אחריה במכונית נשתכח מזכרוני פרט אחד חשוב. שכחתי שאינה מכירה אותי כל־עיקר ושאפילו אני מזַמֵן עצמי לידה באוטובוס ומתראה לפניה איני משיג בכך ולא־כלום. מרדף הייתי צל רפאים, כסבור הייתי שאני מחפש אחריה לשם מטרה של־ממש, אלא שהמקרה העיוור במכונית גזל אותה ממני. שיכחה זו היא שגרמה לי תדהמה רבה וריגשת־נפש עזה ומדכאה.

כל שאר המקרים באוטובוס ובמכונית ובמחסום הרכבת ובתאונת דרכים ובבית הקולנוע היו יכולים להתארע או לא להתארע ומעצם טבעם של הדברים לא היה משתנה כלום. אולם שיכחה זו, שהיא בעצם “אבדן הקשב לגבי המציאות”, הריהי המאורע היחידי שיש בו משום הפתעה.

כך סח לי חברי. הסתכלתי בו ונתחוור לי, על שום־מה אהבתיו. יתכן מאוד כי דברים שמתחוללים אחרת מכפי טבעם המקובל, הם־הם המאורעות הגדולים והיפים שבחיינו, בין גדולים ובין קטנים; אולם אני לא הופתעתי כל־עיקר. ידעתי שלא במקרה התחוללו הדברים הללו כך דוקא אצל פלוני, ואי־אפשר להם שיזדווגו לאחר. הגורל בא על מי שמזומן לו. דברים שאין להם מובן האופי מסבירם. ליבבתי את חברי ונקלותי בעיני, שאפילו בדמיוני אינני מסוגל להיות נתון לחסדם של מקרים מעין אלו.

לאחר כך ניצנץ בי רעיון. יתכן שכל אותו מאורע בדוּי מתחילתו ועד סופו. יתכן שכל אותה עירנות גרויה לגבי המקרים וההפתעות, היא רק תכסיס עקמני של השכל לכסות על הצורך הפשוט לבוא ולדבר מחצית השעה על נושא טורדני, על האהבה. יתכן מאוד. אף־על־פּי־כן לא איכפּת לי. אף האמת, אף הנשמה, אינה תמיד משהו שהתחולל אי־בזה. יתכן כי מעולם לא התחוללה או שטרם התחוללה. ואם בדוה? כלום אין היא יקרה לנו אף־על־פּי־כן?