לוגו
הרקע הבין־לאומי של בעייתנו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בכינוס הישובי של הועד הלאומי, ירושלים, 12 בדצמבר 1938

– – – לא נבין את מצבנו הפוליטי אם לא נראה את הרקע העולמי ומסגרת התנאים הבין־לאומיים, שבהם נתונה היאבקותנו הפוליטית.


 

השפעת המצב המדיני בעולם על המזרח הקרוב    🔗

רק לפני חודשים אחדים היינו עדים לכישלון איום ומעציב של אנגליה ובעלת־ בריתה צרפת – כישלון מדיני וגם מוסרי. אם היה הכרח צבאי או אחר לאנגליה ולצרפת להיכנע להיטלר ולהקריב את צ’כוסלובקיה, אם לא – לא אנחנו נהיה השופטים. אולם לא נוכל להתעלם מהעובדה המרה הזאת ומכל השתמעויותיה. ראינו שתי ממלכות אדירות, העומדות בראש הדימוקרטיה האירופית, נכנעות לאלמות הגסה של מדינת הנאצים, ואומה קטנה, אולי ההגונה באומות שקמו לתחיה אחרי מלחמת־העולם, הוקרבה קרבן לרפיונם, פחדם או בגידתם של בעלי־בריתה וידידיה החזקים; צ’כוסלובקיה ניתנה טרף לגרמניה. מאורע מחריד זה לא היה מאורע מקומי, אף לא אירופי בלבד. הוא נתן אותותיו בכל מערכת היחסים והכוחות הפוליטיים בעולם; הוא לא יכול שלא להשפיע על הפינה הזאת בעולם, על המזרח הקרוב, שאנחנו רק חלק ממנו. האימפּריה העולמית של בריטניה, המשמשת עד עכשיו גורם מכריע בחלק זה של העולם, נתגלתה לעמי־המזרח בכשלונה ובחולשתה, ואולי גם בחרפתה. האינטריגות של שלטון הנאצים ובן־בריתו ברומא, שרִשתן פרושֹה על־פני כל כדור הארץ – ואין זו מליצה בפי – נעשו עכשיו נמרצות ואפקטיביות יותר לאחר הסגרת צ’כוסלובקיה. נימוקי הנאצים נשמעים עכשיו יותר ממה שנשמעו קודם. אינטריגות אילו נותנות תוקף גדול יותר לעולם הערבי, המקיף את ארצנו הקטנה מכל העברים. עולם ערבי זה, המתפשט מן המפרץ הפרסי באוקינוס ההודי ועד מיצר גיברלטר באוקינוס האטלנטי, הכולל חצי־האי ערב, עיראק, סוריה, מצרים, תוניס, אלג’יר, מרוקו, עמד עד עכשיו תחת השפעתן של שתי הדימוקרטיות המערביות הגדולות, של האימפּריה הבריטית והצרפתית, עכשיו הוא הולך ונתפס יותר ויותר ברשת האינטריגה הנאצית והפאשיסטית, הנארגת בברלין וברומא. הערבים יודעים עכשיו, שבהתנגדותם לשתי אימפּריות אלו יש להם עוזרים נועזים, מחוצפים ומצליחים. העוזרים הללו אולי מסוכנים הרבה יותר לקיומם, לחופשתם ולעתידם מן השליטים הנוכחים. אבל בריב עם השלטון הקיים אין בודקים באמצעים וגם מתעלמים מן הסכנה של האלטרנטיבה השניה. ראינו זאת לא פעם גם בתוכנו. מנהיגים מרחיקי־ראות שביניהם יודעים היטב, שאם יש סכנה חמורה לעתידן של מצרים, של עיראק ושל כל הארצות הדוברות ערבית – הרי זוהי סכנת ההשתלטות והדיכוי של שתי המדינות הטוטליטריות. אולם סכנת שתי מדינות אלו היא סכנה בעתיד וסמויה מן העין בשביל הערבים. מה שבולט ומורגש בהווה זהו השלטון הזר של צרפת ואנגליה. ההתגברות והנצחונות של שתי ארצות הדיקטטורה בשנים האחרונות, קודם בחבש ואחר־כך באוסטריה וצ’כוסלובקיה, גרמו לאורינטציה חדשה בעולם הערבי ונתנו לעמי־ערב אחיזה חדשה במלחמתם נגד אנגליה וצרפת. ואורינטציה זו ונסיבות בין־לאומיות אלו אינן יכולות להישאר בלי השפעה ניכרת ומתגברת על מצבנו אנו. וכשאנו עומדים בהיאבקות קשה כל־כך עם אותה מדינה גדולה, אשר היתה הראשונה להכיר בנו כאומה, אישרה זכותנו למולדת וסייעה – אם כי בהיסוסים והפרעות לא־מעטים – לעלייתנו ולהתישבוּתנו בארץ; כשאנו עומדים בהיאבקות עם המדינה האנגלית, שהיא הידידה הטובה, כמעט היחידה, חוץ מאמריקה, שנשארה בעולם המטורף ורווּי־המשטמה לאומה היהודית – אין אנו יכולים להתעלם מהרקע העולמי הזה ומהגורמים הבין־לאומיים הפועלים בעולם כולו, ובאופן מיוחד במזרח הקרוב.


 

לאחר שלוש שנות־מאורעות    🔗

בארץ גופה אנו עדים לפרדוקס משונה. עוד מעט תימלאנה שלוש שנים למהומות. נקרא לדבר בשמו האמיתי: זה השנה השלישית אנו עומדים במלחמה. מה שמתרחש בארץ זה שלושים ושנים חודש – זוהי מלחמה נגדנו. ואינני יודע, אם רבים בתוכנו היו מאמינים, שהישוב מסוגל לעמוד במלחמה זו חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, שלוש שנים תמימות. עמדנו במלחמה זו ונעמוד בה. נפלו קרבנות, ומי יודע, כמה קרבנות עוד יפלו. במלחמת־העולם הקריב העם היהודי קרבנות פי־אלף, וזו היתה מלחמה לא־לנו. נלחמנו מתוך אונס, ואיש באחיו נלחמנו, בתוך מחנות זרים, זה מול זה. הפעם אנו נלחמים את מלחמתנו. לא אנו התגרינו ואין אנו רוצים במלחמה – זו הוטלה עלינו על־ידי אויבינו בארץ. אבל אנו נלחמים כאן את מלחמתנו־אנו. אין תשלומים לחיי יהודי הנופל בקרב זה. אבל אל נרַפּה את ידינו, ואל נדַכּא את רוחנו. נראה את המציאות כמות שהיא – מציאות מלחמה – ונהיה מוכנים לכל מה שידָרש מאתנו, למען נעמוד בשער. מי יודע, אם מלחמה זו תיגמר כל־כך מהר, מי יודע אם אין היא עתידה להתגבר. מי יודע, אם כל מה שקרה עד עכשיו אינו אלא הקדמה. אבל מבחינת מעמדנו בארץ אין כל יסוד ליאוש ולרפיון־רוח. במשך שלוש שנות־המלחמה לא נהרסנו, לא נכנענו, ולא עוד – אלא שהתבצרנו. התבצרנו בכל המובנים, גם במובן הצבאי וגם במובן המשקי וגם במובן הציבורי.


 

מגמת החיסול של מפעלנו    🔗

אולם לא הסכנות הבלתי־אמצעיות של המלחמה שהוכרזה נגדנו בארץ, לא סכנת אבדן החיים והרכוש הצפויה לנו ממצב־מלחמה ממושך, לא המהומות כשהן לעצמן מדאיגות אותנו כל־כך הרבה. הדבר המאיים עלינו הוא – מגמת החיסול של הבית־הלאומי, המתגברת בתוך ממשלת־המנדט בעקבות המהומות, בעקבות הלחץ הערבי ובעקבות הנסיבות הבין־לאומיות, שרמזתי עליהן בתחילת דברי. מגמה זו לא אתמול החלה, ואינה פרי קפּריסה מקרית. היא נעוצה בגורמים עולמיים, שאין לנו שליטה עליהם, ואל נפחד לראות את האמת המרה כמות שהיא, אל נזלזל בחומר המצב, אל נקטין את גודל הסכנה, אל נרגיל את עצמנו באשליות קלות. נראה את האמת המרה בכל מוראה, למען נתכונן במלוא יכולתנו למלחמה הגדולה והקשה, העומדת לפנינו בחזית הפוליטית. נגייס מלוא־יכולתנו – והיא לא קטנה גם בארץ וגם בגולה – למען נעמוד בשער במלוא זיננו ונגן על תוחלת העם היהודי במולדתו, כי המולדת בסכנה.


משטר האלמות והרשע בגרמניה מתנשא לשלוט בעולם כולו, ואחת ממטרותיו של משטר זה היא השמדה פיסית גמורה של העם היהודי, ולא בגרמניה בלבד אלא בעולם כולו. מה שהיטלר עושה בגרמניה הוא זומם לעשות גם בארץ־ישראל. וסוכניו מסיתים את הערבים לא רק להילחם על הפסקת העליה היהודית וחיסול הבית־הלאומי – אלא לגרש את היהודים מן הארץ. הנאצים מבטיחים לשליטי־ערב עזרת גרמניה בהשמדת הישוב היהודי בארץ. והחוצפה של כמה משליטי־ערב גדלה והולכת, הלחץ על אנגליה מתגבר, הגורם הערבי נעזר בכוחות־האַלָמות המתגברים בעולם – ובתוקף נסיבות בין־לאומיות אלה מתגברת בממשלה האנגלית מגמת החיסול של הבית־הלאומי. בויכוח האחרון בפרלמנט נעשה נסיון לתת פירוש חדש להצהרת־ בלפור. אומרים עכשיו, שהצהרת־בלפור לא נתכוונה לעליה המונית, לא צפתה מראש תגבורת האנטישמיות בעולם – ואין להסיק ממנה את החובה לסייע לקליטת המוני הפליטים היהודים, המהוָה כביכול בעיה חדשה בלתי־צפויה. כאילו בקונגרסים הציונים לפני המלחמה לא היה הציר המרכזי של הדיון קינות־ירמיהו של נורדוי על צרת ישראל; כאילו בשעת מתן ההצהרה לא היתה כוונה מפורשת לאפשר ליהודים לא רק לשוב לביתם היהודי אלא ליהפך לרוב ולהקים קהיליה יהודית בארץ־ישראל ההיסטורית, ולא זו המקוצצת של עכשיו; כאילו לא היו שחיטות המוניות באוקראינה עוד בטרם שנחתם המנדט ואושרה הצהרת־בלפור בסן־רימו; כאילו לא הסכים אפילו בא־כוח עמי־ערב בועידת השלום, בחוזה פייסל־וייצמן ל“עליה יהודית בקנה מידה רחב”; וכאילו כל עיקרה ונשמתה ומטרתה של הציונות, שהצהרת־בלפור באה לחייב, לא היה פתרון שאלת העם היהודי, על ידי הפיכת העם מחוסר־המולדת לעם עצמאי בארצו. עכשיו מנסים לשכוח ולהשכיח את העובדות ההיסטוריות האלה ונותנים פירוש חדש, כדברי ה“טיימס”, “פירוש בריטי ולא פירוש ציוני”, כאילו הצהרת־בלפור לא התכוונה אלא למרכז רוחני בארץ־ישראל.


 

הכוונות של “השולחן העגול”    🔗

אומרים לנו עכשיו, שהתרבותנו בארץ והמשכת מפעלנו בה יותנו בהסכמת הערבים: במידה שיסכימו הערבים נוכל לעלות ולהתישב; בלי הסכמה זו לא תיתכן הרחבת עבודתנו. מנסים עכשיו לערער את היסוד המוסרי והמשפטי העיקרי של מעמדנו בארץ – שאנו כאן “בזכות ולא בחסד”. בפה מודים בנוסח זה, וגם חזרו עליו בפרלמנט בויכוח האחרון. למעשה כופרים בו; ואת העליה החדשה – אפילו עלית ילדים מגרמניה – תולים בחסדם של הערבים. ולא של ערבי ארץ ישראל בלבד, אלא גם של הארצות השכנות.

ועכשיו מכַנסים את כל מלכי־ערב לדון בשאלת ארץ־ישראל. לכתחילה היתה מחשבה על “שולחן עגול” – כלומר על דיון משולש: אנגלים, יהודים וערבים יחד. עמדו להזמין מצד אחד את עיראק, סעודיה, מצרים, עבר הירדן, תימן, סוריה, לבנון, וערבי ארץ־ישראל; מצד שני – את הסוכנות היהודית ואת שועי ישראל, כלומר סמואל ודומיו. סוריה והלבנון לא הוזמנו – מפני שצרפת עיכבה. תימן לא קיבלה עדיין את ההזמנה, וספק הוא, אם תקבל; כנראה איטליה מעכבת.

התנגדנו להזמנת מלכי־ערב ולא הכרנו בזכותם לדון יחד אתנו בבעיה הארצישראלית. אין צורך להסביר כאן את נימוקינו. הממשלה החליטה לבסוף לא לכנס “שולחן עגול” – אלא להזמין את הערבים לדון אתם לחוד, ולהזמין את היהודים לדון אתם לחוד, ורק אם במשך “שיחות” אלה יתברר שיש מצע אפשרי להסכם, יפגישו את היהודים והערבים יחד.

התנגדנו להזמנת יהודים מחוץ לסוכנות. עמדנו על זכותנו שבמנדט, שיש רק נציגות אחת, של ארץ־ישראל – הסוכנות היהודית.

מחשבות אלו לא צצו במקרה בלב הממשלה. היא כנראה אמרה לעצמה, שהלחץ הגדול שלחץ כל הזמן עליה בסתר ועבר עד היום רק דרך המשרדים של לונדון, קהיר, ג’ידה, בגדד, רבת־עמון וירושלים – רצוי להוציאו החוצה, להראותו לעולם כולו, להבליטו, לבל יתלו את האשמה של חיסול הבית־הלאומי רק ברצון הרע של ממשלת־המנדט. וכנראה רצתה גם להראות שכאילו מצד היהודים יש לחץ לצמצם את העליה ולמעט את דמותו של הבית־הלאומי, ולפיכך אמרה להביא לשולחן את שועי־ישראל המתכחשים לעם. לפני שנה, לאחר פרסום הדין־וחשבון של הועדה המלכותית, התקיים ויכוח בפרלמנט, ולורד סמואל, המתנגד לתכנית המדינה העברית, יצא כבר אז בהצעתו לקצץ את העליה ולצרף את ארץ־ישראל לפדרציה ערבית. אז ענה לו מיניסטר אנגלי, לורד סוינטון, ששימש קודם כמזכיר המושבות, שאף יהודי אחד לא יסכים לתכנית זו. ובויכוח האחרון בפרלמנט נשען כבר בא־כח הממשלה על תכנית סמואל וכמעט שעשה אותו לתכניתו־הוא.

רעיון “השולחן העגול” נתבטל. אין בידי לקבוע מה גרם לכך: התנגדותנו־ אנו או התנגדותם של מלכי־ערב. כשם שאנו טוענים: מה לעיראק ולסעודיה בקביעת עתידה של ארץ־ישראל – כך טוענים הערבים: מה ליהודי אמריקה ופולין בקביעת מעמדה של ארץ־ישראל? גם הם אינם רוצים לשבת אתנו יחד, – כי ישיבה זו פירושה הודיה בזכותנו, בזכות העם העברי כולו, על ארץ ישראל. ואין זה מן הנמנע, שלרגל התנגדות הערבים, ואולי בגלל התנגדותנו המשותפת, הסתלקה הממשלה ממחשבתה הראשונה, ובהצהרתה, שנתפרסמה עם הדין־וחשבון של וועדת ווּדהד1, הודיעה על הזמנת הערבים לחוד ואת היהודים לחוד.

עלה בידינו גם להביא את הממשלה לידי כך, שתתחייב בהכרזתה בדבר “השיחות” על שמירת האופי הבין־לאומי של המנדט וההתחייבויות הכרוכות בו, וגם שתודיע בפרלמנט, שהצהרת־בלפור והמנדט עומדים בתקפם.

היתה סכנה, שהממשלה תבוא לשיחות אלו כצד “ניטרלי” וחפשי, שאין עליו כל חובה ואינו קשור בשום עמדה. עם הכרזת הממשלה בפרלמנט לא עברה הסכנה – אך העדר הכרזה היה מגדיל אותה פי־כמה.

אתם יודעים, שהממשלה הכריזה בפומבי – וכך הודיעה לנו קודם ההכרזה הפומבית – שאם בשיחות הנפרדות עם הערבים והיהודים לא ימָצא בסיס משותף למדיניות מוסמכת, לא תהיה לממשלה ברירה אלא לגזור מדיניותה על שני הצדדים. אין בידי לומר עכשיו, מה הן המחשבות של הממשלה במקרה זה. אולם אין לנו כל יסוד לקוות לבשורות טובות מצידה.


 

מסע־ההשמד בגרמניה    🔗

כל זה היה עד שבאה הפורענות החדשה. – חודש נובמבר 1938 משמש תאריך חדש, או פרק חדש, שלא היה כמותו בתולדות המרטירולוגיה היהודית.

לא רדיפות, לא גירושים – זוהי השמדה מאורגנת, השמדה פיסית, מלוּוה התעללות סדיסטית, של קיבוץ יהודי שלם, של 600,000 יהודי גרמניה ואוסטריה. אולם לא זה בלבד. הפוגרום הנאצי בנובמבר שנה זו הוא אות נתון להשמדת עם היהודים בעולם כולו. הלואי שאתבדה. עד עכשיו לא העז אפילו השטן לבצע תעלולים אלה. עכשיו הותרה הרצועה. דמנו, כבודנו, רכושנו – הפקר, ואין גבול, אין גבול לרע, שזוממים לעשות לנו.


כל זה העמיד אותנו – את העם היהודי, את הישוב הארץ־ישראלי, את הציונות – בפני מצב חדש. איש מאתנו אין לו רשות להיות מה שהיה לפני חדש ימים. אחרי אות־ההשמד, שניתן בחודש האחרון בגרמניה, אנו מחויבים לחשב את חשבונותינו, עם עצמנו ועם אחרים, מחדש. עלינו לראות בעיניים פקוחות בפני מה אנו עומדים. הפוגרום הנאצי שינה בתנופת־יד אחת כל מעמדה של הציונות בתוך העם היהודי ומחוצה לו. בשעה זו לא אטפל בהגדרת מהותה של הציונות. לציונות יש הרבה מקורות והרבה שרשים, והיא מתגלה בפנים מרובים ושונים. זוהי מסורת־קדומים, זוהי האהבה לארץ־המכוֹרה, זוהי מצוה דתית, זוהי מרידה בתלות ובנכר, זוהי בריחה ממצוקה ורדיפות, זוהי שאיפה לקוממיות, זוהי ערגת מהפכה – ועוד ועוד. לכל אחד מהגורמים והמניעים האלה אפשר לתת כמה וכמה הגדרות – ואין ההגדרות השונות סותרות אלא משלימות זו את זו. בשבילנו זוהי גאולת העם היהודי, גאולה מלאה ושלמה של העם היהודי כולו, גאולה גופנית ורוחנית, משקית ופוליטית – וגאולה יחידה. אין אנו רואים קיום לעם ישראל שלא בארץ־ישראל. – כליון צפוי לעם אם לא יקבץ גלויותיו בארץ. הציונות זוהי קיבוץ גלויות. ידענו, שדבר ביצוע הציונות אינו תפקיד בן־יומו, שזהו ענין לדורות, ואנו למודי סבל וסבלנות – לא של שנים ויובלות אלא של מאות בשנים, של שנות אלפיים. ובמשך עשרות שנים עשינו עבודה קטנה, הנחנו לבנה על גבי לבנה ואריח על גבי אריח – בהתמדה, באמונה, בסבלנות. ידענו: הקטנות האלה תצטרפנה לגדולות, ולא טעינו. אלמלא העבודה הקטנה בששים השנים האחרונות, היינו בשעה טרופה וקטסטרופלית זו עומדים כריקים, חדלי־אונים ומחוסרי־ישע.

אולם הועמדנו עכשיו בפני מצב חדש, ולא מתוך שינוי השקפה ואידיאולוגיה עלינו להיות עכשיו דוחקי־הקץ. גזירת גורל, גזירת ההשמד, שהוטלה מטעם משטר־האלמות המתפשט בעולם, ואפשרות הפסדה של ארץ זו בשביל עתידנו – מצַוה עלינו עכשיו תנופה אחרת, קצב אחר, מאמצים אחרים ודרכי מלחמה ופעולה חדשות. במליצות לא נעמוד בפני נחשולי המציאות האיומה, העומדים לטרוף אותנו בגולה ובארץ. הציונות כאידיאולוגיה בלבד לא תעמוד ולא תתקיים נוכח הנחשולים האלה.

העם היהודי ואומות העולם הוצגו בפני בעיה בוערת ואיומה של מאות אלפים פליטים – ומי יודע, אם מחר לא יגיע מספרם למיליונים. ומן ההכרח שיצופו תכניות ואידיאולוגיות טריטוריאליסטיות – גם בקרב היהודים וגם בקרב הגויים.


 

סכנת הטריטוריאליזם    🔗

בימי אוגנדה היה הטריטוריאליזם צמח קיקיוני, אפּיזודה חולפת, גם מגוחכת וגם טראגית; והוא היה מצומצם בחוג יהודי קטן, שנאחז בחלום־שוא. כרגע צפויה סכנת הטריטוריאליזם לא רק ממיואשי־ישראל, אלא גם ממדינות כבירות. ממשלת אנגליה נעשתה טריטוריאליסטית, אמריקה נוטה לטריטוריאליזם. הכול יודעים, שאת האסון הגדול לא ירפאו בהעברת אילו מאות או אלפים פליטים לאנגליה, הולנד, שוייץ, וארץ אחרת. ישנה שאלה של מאות אלפים, והיא דוחקת, בוערת, ואינה סובלת כל דיחוי. מאות אלפים יהודים נדרסים ונשמדים – אנשים, נשים, זקנים וילדים. ועם כל הטמטום המוסרי שהתפשט בעולם, עם כל האלמות שנשתלטה בארצות גדולות, יש עוד מצפון אנושי, והמצפון אינו שקט. ודוקא משום כך – צפויה סכנה לארץ־ישראל. ממשלת אנגליה רוצה, מפחד הערבים, להתחמק מהתחייבותה הגדולה, הממלכתית, שנתכוונה לה בהצהרת בלפור: להחזיר לנו את ארץ־ישראל ולהחזיר אותנו לארץ־ישראל – והיא ממטירה עלינו הצעות טריטוריאליסטיות. מציעים לנו מקום בטנגניקה, גויאַנה, אַנגולה, ועוד כמה ארצות. אני מציין זאת לא בלגלוג ולא בכפִיַת טובה אלא בצער וחרדה. כי הצעות אלו יתבדו, מוכרחות להתבדות – אבל בינתיים יאחזו בהן כל אלה הרוצים מטעם זה או אחר להוציא את ארץ־ישראל מחשבון פתרונה של הבעיה היהודית. והללו אומרים: ארץ קטנה זו, השטופה בטירור של שלוש שנים, המיושבת ערבים ומוקפת מדינות ערביות – וכל אלה עומדים מגויסים ומזוינים נגד שיבת היהודים לציון – ארץ קטנה, דלה, מסוכסכת זו אין בכוחה לפתור את שאלת הפליטים, ויש הכרח לחפש ארצות אחרות. ואל נפחד לראות דברים כהוויתם: הציונות בסכנה.


 

אל ניתן נשק בידי אויבים    🔗

וברגע זה יזדמנו שני העמים, העם היהודי והעם הערבי, בבירה של אימפּריה גדולה בעולם, בלונדון, לשיחה עם ממשלת־המנדט. אנחנו יודעים את כל הסכנות הצפויות לנו משיחות אלו. ואנחנו הולכים לשיחות בלי כל אשליות. אנו הולכים – משום שאי־הליכתנו תתן חרב מסוכנת לאויבינו, תסלף דמות תנועתנו ותזיק למעמדנו בעם היהודי ובעולם, אם לא תערערוֹ. הסיכויים מהפגישה עם הממשלה, והסיכויים מהפגישה האפשרית עם הערבים הם קלושים, כמעט אַפסיים. עלינו להתכונן לגזירות קשות, שהממשלה תטיל עלינו, לאחר שלא ימָצא בסיס לסידור מוסכם בינינו ובין הערבים. ועלינו להתגייס למלחמה בגזירות אלו. אם הגזירות תבואנה – ברור, שנצטרך להילחם כאשר עוד לא נלחמנו אף פעם. ודוקא מפני שצפויה לנו מלחמה חדשה וקשה – אין אנו רשאים לערער מראש את מעמדנו האסטרטגי ולא ניתן בידי אויבינו וידידינו המסופקים את האפשרות לומר: אנגליה עשתה נסיון להביא לידי הסכם יהודי־ערבי; שלוש שנים עמדה ממשלת־המנדט במערכה, נלחמה בטירור הערבי, הקימה תליות בארץ, עוררה נגדה חמת העולם הערבי והמוסלמי – וכל זה מתוך אי־רצון להפסיק את העליה היהודית. וכשרצתה פעם לנסות כוחה בעשית שלום, כשהוזמנו היהודים והערבים יחד, למען חפש פתרון משותף ומוסכם, סירבו היהודים לבוא – לאחר שהכריזו כל השנים על רצונם לשלום, להבנה הדדית ולהסכם עם הערבים.

אין אנו רשאים לתת בידי אויבינו נשק מסוכן זה – ואנו הולכים לשיחות אלו. אבל אנחנו הולכים מתוך ידיעה, שזוהי עקדה, עקדה לעם היהודי ולתקוות ישראל.

איני יודע, אם נשיג בלונדון את מבוקשנו, אבל נלך שמה, למען ידע העם האנגלי והעם הערבי, מהו מבוקשנו. ואם לא נשיג – נודיע, שנילחם על מבוקשנו זה, נילחם כפי שלא נלחמנו עד כה, כי הנסיבות והזמנים נשתנו.


 

במה נבוא לועידת לונדון    🔗

בשיחות המוקדמות, שהתקיימו בלונדון בינינו לבין הממשלה, אמרנו: אתם מספרים לנו על הקשיים שלכם; אין אנו מתעלמים מהם, ואין אנו אומרים שהם מדומים לגמרי, אם־כי אתם מגזימים ומפריזים על משקלם; אתם בעצמכם גרמתם להם במידה לא־מעטה; ויש רק דרך אחת לסילוקם: תביאו מהר מיליון יהודים לארץ. כשיעמדו הערבים בפני עובדה, לא בפני ויכוח, ישלימו עם העובדה כאשר השלימו עם סיפוח אלכסנדרתה לתורכיה, ויבינו ויכירו בברכה הרבה הצפונה במפעל היהודי הגדול לכל העם הערבי, ויחדלו הנסיונות העֲקָרים והמטרידים להשבית את מפעלנו וגידולנו – ותיפטרו מהקשיים.

ובזה נלך עכשיו גם לשיחות לונדון. הסכם יהודי־ערבי – כן! פתרון טריטוריאלי לשאלת עם היהודי – כן, אולם פתרון טריטוריאלי יתכן רק בארץ אחת – בארץ ישראל, והסכם יהודי־ערבי יתכן רק על בסיס אחד: על בסיס פתרון שאלת היהודים בארץ־ישראל.

ההכרה הטריטוריאליסטית המתפשטת בעולם היא הישג ציוני, אבל הכרה זו משתבשת ומסתרסת – ועלינו להעמיד אותה על יסודה האפשרי היחיד: היסוד הארצישראלי. טריטוריאליזם מחוץ לארץ־ישראל הוא מקסם־שוא. ארץ־ישראל בלי טריטוריאליזם היא מלה ריקה. ובלונדון נעמוד על פתרון טריטוריאלי בארץ־ישראל. לא פחות מזה ולא יותר מזה: גם בשיחות עם הממשלה, וגם בשיחות עם הערבים.

בחיים הפוליטיים יש הכרח בפשרות, ביחסי עמים יש הכרח בפשרות, גם ביחסים פנימיים שבתוך עם יש הכרח בפשרות; אך יש נקודה, שאין כל פשרה חלה עליה עכשיו: העליה היהודית לארץ־ישראל. נדון בכל פשרה באיזה שטח שהוא – חוץ מפשרה בענייני העליה. נוכח המצב בעולם, נוכח גזירת השמד שנגזרה עלינו מטעם היטלר ובני־בריתו – אין לנו בארץ־ישראל אלא צורך אחד, בוער, דחוף, מוכרח קטגורי: עליה מהירה של מאות אלפים יהודים צעירים, לא במשך דורות, אלא בימינו אלה, בעגלא ובזמן קריב.

מיד אחרי הפוגרום בגרמניה הודענו לממשלה ולעם האנגלי, שארץ־ישראל מוכנה לקלוט מיד מאה אלף יהודים, ועוד כמה מאות אלפים, אם תינתן עזרה כספית גדולה של העם היהודי ושל ממשלות אנגליה ואמריקה; ציונות בשעה זו – פירושה עליה גדולה, המונית, עליה של מאות אלפים; ציונות אחרת לא תוכל עכשיו להתקיים. גם הגויים וגם היהודים יורידו מעל הפרק כל ציונות שאינה עליה גדולה; ואם הציונות תילחם עכשיו על כך – תעמוד, תתקיים, ואני מאמין: גם תנצח!


 

גיוס העם למלחמת תנופה    🔗

– – – המאורעות בעולם מחייבים אותנו למלחמה חדשה. לא למלחמת־דברים בלבד; אין אנו שטופי תאוַת־מלחמה; אנו מלאים יצירה ובנין. אולם מה שמתרחש בעולם, בארץ ובאנגליה, מחייב אותנו לעבור ממלחמת־מגן, שעמדנו בה בשנים אלו, למלחמת תנופה למען עליה המונית לארץ, עד כמה שאפשר מתוך הסכם יהודי־אנגלי; ואם אי אפשר – גם בלעדי זה.

ישבתי ארבעת החדשים האחרונים בלונדון. איני יודע, אם החברים העומדים בחפירות ובחזית האש – ואני יודע קצת את הטעם הזה – מרגישים, מה טעם העמידה בשער בלונדון, כשנציגי עם עני צריכים להגן בכוח דיבור ונימוקים מוסריים – עד עכשיו לא היה לנו כוח – על תקות שנות אלפיים של אומה מחוסרת־ישע וצפויה לכישלון וחורבן בפני אומה אדירה. הרגילה ללשון של ציים ותותחים ובלוקדה.

היש מושג מהצער והעלבון של יהודי, המחויב להוכיח את צדקתו ולהגן על תוחלת גאולתו – בשעה שהעולם הבלתי־יהודי היה צריך לכרוע על ברכיו בפני עמנו ולבקש את סליחתו?..

ואף־על־פי־כן אני רוצה להזהיר אתכם מפני פסימיות ויאוש. יש לנו עוד ידידים באנגליה, באמריקה ובארצות אחרות; יש עדיין מצפון אנושי, ומה שחשוב עוד יותר: יש עם יהודי בעולם ויש ישוב יהודי בארץ, וכוחם לא קטן הוא ויכלתם אינה זעומה – ואם נדע לגייס את הישוב ואת העם ונדע לעזור לעצמנו – נמצא עזרה גם מצד אחרים.


  1. היא ועדת־החלוקה. הדין־וחשבון שלה והצהרת הממשלה נתפרסמו ב־9 לנובמבר 1938.

    – המע'.  ↩