אִם אֱמֶת הַדָּבָר
עוֹד בֵּין הָרוּחוֹת הָאַהֲבָה שׁוֹכֶנֶת,
כִּי אֵין שָׁם אָסוֹן, אֵין דִּמְעוֹת עֵינָיִם,
אֵין לֵב מִתְעַצֵּב, נָפֶשׁ מִתְאוֹנֶנֶת –
אָז שָׁלוֹם לָכֶם, עוֹלָמוֹת אֵין חֵקֶר.
וּבָרוּךְ בֹּאָךָ, רָגַע הַמָּוֶת,
עֵת מֵאוֹר נֵצַח מִיִּפְעַת הַבֹּקֶר
יָנוּס לֵיל עָמָל, תָּפוּג כָּל עַצֶּבֶת.
אֱמֶת הַדָּבָר! וּמַה-טּוֹב חֶלְקֵנוּ!
תִּקְוָה זֹאת תָּסִיר מִלִּבֵּנוּ אֵבֶל
בַּעֲמֹד עַל יַרְכְּתֵי בּוֹר שַׁחַת רַגְלֵנוּ
וּשְׁנוֹתֵינוּ נִרְאֶה גָּזוּ כַּהֶבֶל.
כָּל יוֹרְדֵי בּוֹר! זִכְרוּ זֹאת הִתְאֹשָׁשׁוּ;
שָׁם, בִּמְקוֹם כָּל הָרוּחוֹת יִתְאָחָדוּ,
שָׁם אֵין עוֹד אֵיבָה, הַלְבָבוֹת נִצְמָדוּ
קִרְבוּ לִפְנַי אֲדֹנָי וַיִקְדָּשׁוּ.