לונדון, ארמון סנט ג’יימס, 11 במרס 1939 (בישיבה עם המשלחת הבריטית)

אני מודה למזכיר־הממלכה, מר מ. מקדולנלד, על הבהירו את המצב. המשלחת היהודית רואה חובה לעצמה לדחות הצעות המשלחת הבריטית לא רק בפרטיהן אלא ביסודן, ואני רוצה להסביר בבהירות האפשרית, מדוע לא יוכלו היהודים לקחת חלק בהגשמתן. אין זאת מפני חוסר־רצון לעזור לממשלה. לא פעם היינו בלתי־מרוצים ממדיניותה של הממשלה, בכל־זאת קיימנו את הקואופּרציה במשך עשרים השנים האחרונות. אולם לא נוכל לתת יד לשום מוסד המכוּון להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, אם מדינה זו תקום בתנאים הדנים את היהודים להישאר מיעוט בארץ או המטילים עליהם מעמד של מיעוט. לא נוכל לבטוח בשום ערבות של נייר, ולוּ גם הערובות הנמרצות ביותר. העובדות העקשניות הן הקובעות; ואם במדינה העצמאית יהיה רוב ערבי, הרי פירוש הדבר, שזוהי מדינה ערבית. המדיניות החדשה של הממשלה לצמצם בתחילה ולהפסיק אחר־כך לגמרי את העליה היהודית, מכוּונת כנראה למטרה זו. בית־לאומי יהודי אל יכּון במדינה ערבית. אפילו המעט שנוצר כבר לא יהיה לו קיום בטוח במדינה ערבית. אי־אפשר יהיה לקיים במדינה כזו את התרבות החדשה, שיצרו היהודים בששים השנים האחרונות בארץ. וּוַדאי שהגידול הנוסף של הבית הלאומי יוּשבת – וכך תפקע הזכות היסודית של העם העברי בארצו.

בארץ –ישראל יש לנו ליהודים שני אינטרסים: א. האינטרס של היהודים הנמצאים כבר בארץ – קיומם, מפעלם עתידם; ב. האינטרס של העם היהודי כולו, גם של היהודים שאינם עדיין בארץ, אלא שלפי הצהרת־בלפור והמנדט יש להם הזכות לשוב לארץ במשפט. בועידה זו אנו מעונינים בעיקר בדבר השני, בזכות העם היהודי בשלמותו. לכך נתכוונתי באמרי, שהזכות היסודית של העם היהודי תפקע במדינה ערבית.

אין היהודים חוזרים לפלשתינה הערבית. בהגשמת זכותם לשוב לציון הם יוצרים “ארץ־ישראל” חדשה – משק חדש, חקלאות חדשה, תעשיה חדשה. הם מקימים כנסת יהודית חדשה, הנושאת עצמה ואינה תלוי בערבים וגם אינה נוטלת מהם דבר. היהודים אינם מתישבים בכפרים ערבים – הם בונים כפרים חדשים; אינם משתכנים בערים ערביות – הם מקימים ערים חדשות. הם חורשים וזורעים שדותיהם במו ידיהם; וכך הם נוטעים את עציהם, בונים את בתיהם ומייסדים בתי־חרשתם – ואנו תובעים את הזכות לעם היהודי להמשיך מפעל זה. אפשר לגזול מאתנו זכות זו בכוח פיסי – אבל בשום תנאי ואופן אי־אפשר לעם היהודי להסתלק ממנה. ארץ־ישראל היא מולדתנו בזכות ובמשפט, ואין אנו מכירים בבעלות היחידה של הערבים.

עלי לעמוד באופן מיוחד על שאלת הקרקע. לפי דברי המשלחת הערבית – ואני נשען על ההצהרה הרשמית, נתפרסמה מטעם הערבים לפני ימים אחדים בעתונות – יש בארץ־ישראל רק 1.700.000 אקר של אדמה ראויה לעיבוד. זהו בערך 7.000.000 דונם. הממשלה, כנראה, מקבלת את ההגדרה הערבית של אדמה ראויה ובלתי־ראויה לעיבוד. אם־כי אנו לא הסכמנו אף פעם להגדרה זו, אין בדעתי כאן עכשיו לעמוד על כך. לפי זה יוצא, שבארץ־ישראל, התופסת שטח של למעלה מ־26.000.000 דונם, יש לדברי הערבים עצמם 19.000.000 דונם שאינם ראויים לעיבוד, כלומר יש כתשעה־עשר מיליון דונם, למעלה משני־שלישי הארץ שאין הערבים מעבדים ואין הם מוכשרים לעבד. אנו היהודים תובעים לעצמנו את הזכות להפריח ולעבד אדמות אלו. אדמה זו אינה מעובדת. לפי הודאת הערבים עצמם אין היא ראויה לעיבוד – על ידם. אנו רוצים לנסות את כוחנו ולעבד אדמות אלו. לא פעם כבר הפכנו “אדמות בלתי־ראויות לעיבוד” לאדמות פורחות. לכך התכוונתי באמרי, שאנו יוצרים “ארץ־ישראל” חדשה. ואין לערבים, לפי דעתנו, הצדקה לשלול מאתנו את הזכות לאדמה, שאין הם משתמשים בה ואין הם מסוגלים ויכולים להשתמש בה.

הממשלה מתכוננת לקבוע אזורים, שבהם תיאסר כל התישבות יהודית. אין אף אזור אחד בארץ שאין בו שטחים רחבים של אדמות המכונות “בלתי ראויות לעיבוד”. מהי ההצדקה המוסרית והכלכלית לגזירה זו על אדמות ארץ־ישראל שתעמודנה בשממותן? אם תוקם מדינה ערבית – ותקראו לה באיזה שם שהוא – ברור הדבר, שימנעו מהיהודים את הזכות והאפשרות לקומם הריסות הארץ והמפעל היהודי יחָנק באבּו.

המשלחת היהודית סבורה, שהקמת מדינה כזו אינה מתישבת עם ההתחייבויות של ממשלת הוד מלכותו לפי המנדט. – – –