בכינוס באי־כוח הסניפים של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ב' ניסן תש"ג
נציגות ערבית על בסיס “הספר הלבן” 🔗
תקופת החדשים האלה שאנו חיים בהם היא תקופה של פעילות מדינית ערבית גדולה ובמרכזה עומדת ארץ־ישראל. פעילות זו היא במקצת פרי התחרות בין ההשפעה האנגלית ובין ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון. כמה נציגים אנגלים קולוניאליים מודאגים אולי קצת מן הכבוד והאֵמון שארצות רבות ועמים רבים רוחשים לאמריקה, והם סבורים כי בחידוש ההסתה נגד היהודים והציונים – יגבירו את הידידות לאנגלים. אם יוקיעו את אמריקה כפּרוֹ־ציונית בארצות כמו עיראק וסוריה, או בין אנשי המופתי, עלול הדבר להוריד קצת את הפּרסטיז’ה האמריקאית.
אולם נחטיא את האמת אם נייחס את כל האקטיביות שבקרב הערבים בארץ ומסביבה אך ורק לגורמים מן החוץ. הערבים הם גורם עצמי, אם לא תמיד עצמאי. כאן בארץ הפעולה מכוונת בעיקר לקראת הקמת נציגות ערבית מוסמכת. ולא רק שמעודדים להקמת נציגות, אלא גם מנסים להקנות לה תכנית פוליטית, את תכנית “הספר הלבן”. פעולה זו אולי לא הצליחה עדיין לגמרי, כי אותם החוגים שאליהם מופנים המאמצים האלה של הממשלה, החוגים המוּפתיים, סבורים שאין צורך בנציגות חדשה; הנציג שלהם הוא חג' אמין אל חוסייני, ויש רק להחזירו לארץ, אז ממילא תהיה נציגות מוסמכת. ואם־כי שמענו הודעות ברורות, שאין להעלות על הדעת את שובו של חג' אמין אל חוסייני, אין בטחון שלא יתנו לו אף פעם לשוב. ואם עדיין אי־אפשר להשיב אותו, אפשר להשיב את ג’מל אל חוסייני הנמצא לא בברלין אלא ברודסיה שהיא תחת השלטון האנגלי. בכל אופן, בצורה זו או אחרת, יתכן שנתבשר כי הוקמה שוב נציגות מוסמכת של הערבים, מוסמכת לכל־הפחות בעיני השלטון, אם לא בעיני כל הערבים בארץ, והיא־היא שתילחם את מלחמת “הספר הלבן” והיא תילחם נגד היהודים בארץ.
פעילות זו גדולה עוד יותר בארצות השכנות. בסוריה הודיע לפני זמן־מה השליט הצרפתי קטרוֹ, שניגשים לחַדש את החיים הקונסטיטוציוניים בסוריה ובלבנון. אמנם, הדברים שם אינם פשוטים וחלקים כל־כך. קודם־כל יש סוריה ויש לבנון, ובלבנון יש התרוצצות גדולה, התרוצצות היסטורית של מאות בשנים. העדה המרוניטית, זו העדה הנוצרית המרוכזת במקום אחד בהרי הלבנון, אינה רוצה להיבלע בנקל בתוך המדינה הערבית־מוסלמית; וגם בסוריה יש מיעוטים שלא בנקל נכונים הם להיות כפופים לשלטון בדמשק.
ענין סוריה מסובך עוד יותר, כי בניגוד לכל שאר הארצות השכנות הערביות היא נמצאת לא תחת ספירת ההשפעה האנגלית, אלא תחת מנדט צרפתי. עוד לפני המלחמה האחרונה היתה אסכולה בריטית שהטיפה לתקן יוצא־דופן זה, ולשם דחיקת רגלי הצרפתים ועיגול ההשפעה והשלטון הבריטי בכל המזרח התיכון – יש ליצור פדרציה של סוריה, לבנון, ארץ־ישראל ועבר־הירדן, פדרציה כאילו עצמאית, שתימצא למעשה תחת השפעה בריטית. והקוראים הבקיאים יזכרו אולי שכל פעם שנתעוררה שאלת ארץ־ישראל בפרלמנט האנגלי, היו תמיד מופיעים מאמרים ב“טיימס” שהפתרון האמיתי הקיים לבעיית ארץ־ישראל היא יצירת פדרציה של ארץ־ישראל וסוריה. בחוגים האנגליים, שלא רק השפעתם אלא גם שלטונם בסוריה חזק, רעיון הפדרציה של סוריה וארץ־ישראל קיבל עכשיו תוקף משנה.
אחדות ערבית נוסח עיראק 🔗
המדינה העיראקית לא זו בלבד שלא הצליחה במשך עשרים שנות קיומה לפתור אף אחת מהשאלות הגדולות הפנימיות שלה, אלא אפילו לא התחילה ולא ניסתה בכך. בכלל, אין השלטון הנוכחי בעיראק פּוֹפּוּלרי כל־כך. ואילו היו עורכים משאל בעיראק, מסופקני אם אחוז אחד היה מצביע בעד הממשלה של נורי סעיד. זו קיימת באמת בחסדי הכידונים הבריטיים.
התנועה הלאומית הערבית היא רק פוליטית ואינה מבינה שעצמאות, מדינה ושלטון הם רק אמצעים ליצירת משק, חברה ותרבות, להעלאת החיים – ואינם יכולים להיות מטרה לעצמם. אצלם הם מטרה לעצמה, ללא כל מטרה אחרת, וברגע שהם השיגו את המטרה, עמדו ליד שוֹקת שבורה ולא יכלו ולא ניסו אפילו לתקן אותה. שלטונות כאלה יחפשו להם תמיד סיסמאות פוליטיות חדשות, למען כסות על מערומיהם, למען הסתיר את כל האפסות של שלטונם ועצמאותם. בא הקב"ה וזימן להם את ענין הציונות ובמידה ידועה את האידיאה הפּאן־ערבית. עצמאות בעיראק בלבד אינה מספיקה, והם רוצים שהיא תקיף שטח גדול יותר ושלטונם יתפשט על הרבה ארצות. ענין הפדרציה והמלחמה בציונות הוא, איפוא, כמעט צורך חיוני בשביל השלטון הנפסָד, שאין לו שום מטרה חיובית, ובשביל התנועה הלאומית הזאת, שאין לה שום מטרה אנושית או משקית.
נורי סעיד פשה, שאינו יודע וגם אינו מוכשר לפתור אף אחת מהשאלות הגדולות, הקשות והמרות של עיראק, לא שאלת הישוב הבדואי, לא שאלת המיעוט הכורדי הגדול בצפון, לא שאלת הניגוד בין המיעוט הסוני השליט והרוב השיעי שיש לו קירבת־דת לפרס, – רוצה להיות הארכיטקט של האחדות הערבית הגדולה ושל הפדרציה הערבית. יש לו תכנית לכך שהיא מורכבת משלושה סעיפים:
א) איחוד סוריה. פירוש הדבר, שסוריה והלבנון, ארץ־ישראל המערבית ועבר־הירדן יהַווּ מדינה אחת. למרוֹניטים הוא מוכן להבטיח את הזכויות שהיו להם תחת הממשל התורכי, מעין אבטונומיה לוֹקאַלית. אשר ליהודי ארץ־ישראל, מוכן הוא להנחיל להם בסוריה מאוחדת זו את כל הזכויות… של “הספר הלבן”. אתם אינכם יודעים, אולי, כי ב“ספר הלבן” מבטיחים לנו זכויות – הגנה על הסטטוס של “הבית הלאומי” היהודי. מה טיבם של אלו, אינני יודע, זכויות אלו הוא מוכן לתת ליהודי פלשתינה המערבית בתוך המדינה הסורית המאוחדת…
ב) תהיה ברית פדרלית, לא כל־כך הדוקה בתחילה, בין סוריה המאוחדת לבין עיראק וסעודיה.
ג) אם המדינות הערביות האחרות – מצרים, תימן ואולי גם לוב – ירצו להתאחד עם קונפדרציה זו, יוכלו לעשות זאת.
לא נחטיא בהרבה את האמת, אם נשַער שמאחורי התכנית הזאת עומד לא רק נורי, אלא מדינאים דוברי אנגלית, אם־כי אין זאת אומרת שיש גושפנקא בריטית רשמית לתכנית זאת.
אולם בדרומה של עיראק יש ארץ עוד יותר גדולה: סעודיה, והשליט של הארץ הזאת, אולי השליט הערבי היחידי העצמאי בימינו, אבן־סעוד, איננו רואה בעין יפה את התערבותה של עיראק ושל נורי בענינים ערביים כלליים. הוא מתנגד לתכניות הללו, שיעלו את מתנגדיו, שגירשם מחג’אז לאחר המלחמה הקודמת, למעלת גורם בין־ערבי. לעמדתו יש משקל מוסרי וגם פוליטי לא־מעט בעולם הערבי ובעולם המוסלמי, ולכן גם בפוליטיקה האנגלית. הוא מתנגד לתכניות הללו. קשה להעלות על הדעת, משום כך בלבד – ויש גם נימוקים אחרים – שהאיניציאטיבה של עיראק ושל נורי תצליח.
אחדות ערבית נוסח מצרים 🔗
משום כך – נוסף על סיבות אחרות – מניות מצרים והשלטון המצרי עולות בענין זה. המצרים רואים עצמם כחלק של העולם המוסלמי הערבי. אולם אין שם קנאות בדומה לעיראק וסוריה. בכלל אין המצרים אנשי־מלחמה. מלבד זאת יש גם שם סכסוכים פנימיים וקשיים גדולים מאוד. ואם־כי הממשלה המצרית הנוכחית היא פּוֹפּוּלרית, הרי כשרונה לטַפּל בשאלות פנימיות של העם, לגלות איניציאטיבה כלכלית, חברתית, סוציאלית – קטן מאוד, כמעט אַפסי, ותמיד יש אצלה מפלט קלאַסי מקשיים פנימיים לתוך איזה ענין חיצוני. גם זה דוחף את נחאס־פשה להתעסק בפרובלימות ערביות כלליות, ביחוד כשלידו נמצאים יועצים – ידידנו סיר מילס למפסון, מזכירו סמארט ואחרים. אבל למצרים יש תפיסה אחרת בעניני הערבים מאשר לעיראק ולנורי פשה, וגם הם מתנגדים לענין הפדרציה. הם מדברים לפי־שעה על תכנית צנועה יותר, על ברית בין המדינות הערביות העצמאיות, על ברית חוקתית (עד כמה שאפשר להשווֹת את החוקים), על ברית תרבותית, לשונית וכדומה. הם גם מתחשבים יותר עם הקשיים שיש בענין הפדרציה וביחוד עם הקשיים בלבנון (ענין המרוניטים) ובארץ־ישראל (ענין היהודים). אפשר, כמובן, להשפיע גם עליהם, שיקבלו את “הספר הלבן” בתור בסיס לסידור עניני היהודים בארץ־ישראל, אך הם אינם מושבעים כל־כך על “הספר הלבן” כמו ממשלתו של נורי סעיד פשה.
יש כרגע התחרות בין שתי תכניות של ועידה ערבית: העיראקים רוצים לכַנס ועידה פּאן־ערבית של כל המפלגות הערביות ולא רק של הממשלות, באופן כזה ישתתפו בה גם ערבי ארץ־ישראל ויוכלו להשתתף בה גם הסורים והלבנונים עוד לפני שתוקם שם ממשלה נבחרת. ואילו נחאס־פשה המצרי הוא בעד ועידה של המדינות הערביות העצמאיות. קודם־כל יש לו נימוק פנימי: אין הוא רוצה שהמפלגות הקיקיוניות במצרים, שכל משענן הוא בחצר המלך או בשלטון הזר, ירימו שוב ראש ויהווּ גורם. הוא סבור שערבי ארץ־ישראל יוכלו לשלוח צירים שידברו עם אנשי הממשלות, והוא יְיַצג את ערבי ארץ־ישראל. יש מעין נסיון בארץ להביא לכך שבמקום יצירת נציגות חדשה – ימָסר יפוי־כוח לואפד המצרי, לנחאס פשה שהוא יהיה מייצגם של ערבי ארץ־ישראל.
מול כוחות עוינים 🔗
כל זה חשוב לנו לדעת, כדי שלא נשתעשע באשליה, כי הענינים המדיניים שלנו הם לפי־שעה במקרר וששעתם תבוא רק לאחר המלחמה. הם אינם במקרר. מדובר נכבדות בארץ־ישראל וביהודים שבה. אנו גם צריכים לראות את המציאות: שאנו עומדים בפני קשיים עצומים, לא רק בפני מדיניות רשמית אנגלית אנטי־ציונית אלא גם בפני כוחות גדולים – בפני מדינות עצמאיות, אשר, בצורה זו או אחרת, על אף כל הניגודים הפנימים שביניהן, הן מוכנות להתאחד בנקודה אחת: נגד העליה היהודית, נגד תהליך זה, שהפך עד עכשיו לאט־לאט את ארץ־ישראל לארץ יהודית. אלה הם כוחות שאין לזלזל בהם. מאחוריהם עומדים כוחות אדירים בתוך האימפריה הבריטית: השלטונות בארץ, הנציגות הבריטית במזרח, משרד־החוץ, משרד־המושבות, אם־כי יש גם בממשלה אנשים בעלי דעות אחרות – גם ראש הממשלה האנגלית1 נמנע מלהשתמש, עד עכשיו בכל אופן, בפוֹרמוּלה שיש בה כדי לחייב באופן אישי את “הספר הלבן”, אם־כי פּעמים אחדות היתה לו הזדמנות והיו גם נסיונות להביא אותו לידי כך. פעם נשאל באופן ישר בפרלמנט, אם הצהרת־בלפור קיימת והוא נתן תשובה בעקיפין, שהיא קיימת. אז קפץ אחד ממתנגדינו ושאל אם “הספר הלבן” קיים. וגם הפעם השיב תשובה לא־ישרה, ואמר: הרבה פעמים נתפרשה הפוליטיקה שלנו. אכן, אין לייחס חשיבות יתירה לעובדה זו, אם־כי יש בזה דבר־מה. יש כוחות אדירים באנגליה ובמזרח שהם נגדנו, ואנו צריכים לראות את המציאות כמו שהיא, גם כשהיא איומה.
מקומה של יהדות המזרח 🔗
יש כרגע גורם חדש במדיניות הציונית, שהוא עלול להיות גורם מסייע והוא עלול, חלילה, להיות גורם מכשיל במידה רבה מאוד, והוא – יהדות ארצות־ערב. נוּרי סעיד פשה רוצה להסתייע ביהודי עיראק נגד הציונות. אמנם, יש לו מדינה, יש לו צבא, יש “הספר הלבן”, אבל הוא מדינאי והוא יודע שאין לזלזל בשום כוח והוא אינו סבור כפציפיסטים שלנו. הוא סבור שגם ליהודי עיראק יש ערך והוא רוצה לרתום אותם במרכבתו האנטי־ציונית. יהודי עיראק, שאין להם מסורת ציונית ועל אף מה שעבר עליהם לפני שנתיים2 נמנעו בכל־זאת, בלי שים לב ללחץ הגדול של ראש־הממשלה, מלעזור לו ומלהתחייב לפניו על פוליטיקה אנטי־ציונית. ואולי לא פחות מיהודי עיראק, עשויים יהודי מצרים למלא תפקיד חשוב חיובי או שלילי.
מהרבה בחינות ענין יהדות ארצות המזרח עלה עכשיו על הפרק הציוני: א) מפני האסון שקרה באירופה – ואין אנו יודעים מה יהיה על יהודי אירופה; ב) מפני האסון הצפוי ליהודים בארצות־המזרח בגלל הציונות. זוהי היהדות היחידה בעולם העלולה להיות קרבן לציונות, – לכן יש לנו אחריות מיוחדת כלפיה. גם מבחינה פוליטית עלולה יהדות זו לשמש גורם פוליטי במשחק הכוחות במזרח. ולא רק השליטים הערביים אלא גם השליטים האירופיים עלולים לנצל את חולשתם של קיבוצי־יהודים אלה, את ריחוקם ממרכזי־יהדות גדולים, נטיותיהם המתבוללות ועוד. את כל הדברים האלה עלול שלטון “הספר הלבן” לנצל במלחמתו נגד הציונות. אין אנו מפחדים מפני מאורעות בארץ. – ערבי ארץ־ישראל, ואפילו בסיועו הפעיל של נורי פשה אינם יכולים לשחוט אותנו, אבל יכולים הערבים לשחוט את יהודי עיראק. ואם יקרה כדבר הזה הרי אלה יהיו קרבנותינו־אנו – בגללנו. ענין הפעולה בקרב קיבוצי־יהודים גדולים אלה שההיסטוריה שמה אותם באחד המקומות המסוכנים ביותר – הולך ונעשה עכשיו ענין פוליטי. אם נורי פשה אינו מזלזל ב־150־100 אלף יהודי עיראק, אנו ודאי שאיננו יכולים לזלזל בהם. הוא הדין ביהודי מצרים. והמדיניות הציונית, לא רק מדיניות העליה ולא רק מדיניות החלוציות שלנו, אלא גם הציונות המדינית – מחייבת לפעול עכשיו בקרב יהודים אלה. והפעולה המדינית העיקרית היא פעולה חינוכית – כיבוש הלבבות של היהודים, וקודם־כל של הנוער בעיראק, מצרים וסוריה. בעוד שנים־שלושה חדשים תהיה אולי גם סוריה מדינה “עצמאית” ויש שם קיבוצי־יהודים, לא כל־כך גדולים במספר, אך אין לזלזל גם בקיבוץ קטן. אנו יודעים כמה נעזרנו בימי המאורעות ובשנות המלחמה ע“י יהודים בודדים, ע”י משפחה חלוצית אחת בדמשק; כמה נעזרנו במאמץ המלחמתי שלנו; כמה נעזר בהם המאמץ המלחמתי של בני בריתנו.
שליחות פוליטית זו יכולה להתמלא אך ורק ע"י תנועתנו, כי זוהי שליחות חלוצית, שליחות לנוער. יש להצטער על זה שהחבר ב. נקרא לשוב בחזרה למחנה אי־שם באפריקה ואיננו יכול להשתתף בכינוס זה: הוא יכול היה לספר לכם מה הערך היהודי, האנושי, החלוצי שיש לפגישת חיילינו בטריפולי ובּנגזי, עם יהדות המקומות האלה בשביל הילדים, הנשים, הזקנים המעונים. איזו בשורת־גאולה היתה בשבילם פגישה זו עם הצבא היהודי מארץ־ישראל. אבל לא לכל הארצות האלה נותנים לחיילינו לחדור. לא לכל הארצות האלה נותנים בכלל ליהודים לבוא. מלאכתנו לא תהיה קלה. אבל זהו אחד הסעיפים החיוניים, שהמצב הפוליטי מטיל עלינו בשעה זו. וההתחלה המצערה שעשתה המפלגה בהוצאת “אִגרת לאחינו בגולה” בערבית, היא רק סמל של התחלה. נצטרך להכשיר הרבה חברים בארצות אלו, לא רק בלימוד שפה, או יותר נכון שפות, אלא גם לזיין אותם בדבר העיקרי הדרוש לפעולה זו – באהבה רבה ליהודים נידחים.
מרכז מלחמתנו הפוליטית הוא בארץ 🔗
אבל אם־כי ציבורי־יהודים אלה יכולים להיות גורם מסייע חשוב או, חלילה, מפריע ומכשיל, – מרכז המלחמה הפוליטית שלנו הוא כאן. והיות שאצלי השפה העברית היא שפתי הפנימית, ואינני משתמש במליצות – הרי מלחמה פירושה מלחמה ממש. יתכן שלא ניזקק למלחמה על עתידנו, אם נצליח להדריך את היהדות בגולה, ובשורה ראשונה את יהדות אמריקה, לגייס אותה לשם הפעלה בכיוון הדרוש ולהטיל את מלוא משקלה המוסרי והפוליטי על כף־המאזנים. אבל הדבר איננו מובטח. יתכן שאין לנו די כוחות בשביל התפקיד הגדול הזה. במצב הנוכחי אינני רואה כי יהדות אמריקה ממלאה את התפקיד שהיא צריכה למלא, ואנו מוכרחים לקחת בחשבון גם את האמצעי האחרון. הנה בכל התכניות השונות בארץ, בעיראק, במצרים, – והכל לא בלי ידיעת השלטונות, – הגורם היהודי כמעט שאיננו מובא בחשבון, והדבר כך משום שנראה להם שהוא כאילו איננו קיים: השלטונות בארץ מאמינים והם מנסים לשכנע עד כמה שהם יכולים – ויכלתם בענין זה גדולה מיכלתנו – את הממשלה בלונדון, שאין גורם יהודי בארץ, ושהיהודים אמנם מוחים, מקבלים החלטות, אבל אינם מהַוים גורם פוליטי באותו מובן שהם מבינים גורם פוליטי. אלמלא כך לא היו בקלות כזאת דנים על תכניות של פדרציה עם ארץ־ישראל. לא כל־כך קל היו מניחים שהזכויות שיניחו ליהודים יהיו זכויות המובטחות להם ע“י מלקולם מקדונלד ב”ספר הלבן".
תפקיד המדיניות שלנו הוא לא רק ענין לקרָב המכריע בבוא הרגע האחרון. אין קרב מכריע ואין רגע אחרון, אלא עכשיו היא השעה. בשעה שהענינים “מתבשלים” במטבח הפוליטי – ידעו וירגישו שיש גורם יהודי. דברים כאלה יודעים לא ע"י כך שמקבלים כרטיס־דואר המודיע: ידידי אהובי, אנו פה, אנו כך וכך, – אלא בדרך שיודעים ומרגישים גורם פוליטי. והדרך זוהי:
א) הדרך שאנו הולכים בה מראשית המלחמה בהתגייסותנו. אך אין זה מספיק; גילוי זה של כוחנו מוּסוֶה, לא על־מנת לרַמות, כי אם מוּסוֶה בטבעו, – כי הוא מכוּון למלחמה בהיטלר. יודעים, כי יהודים נאמנים על כך שלא יעזרו להיטלר, ועד כמה שיוכלו – יתנגדו לו. מלחמתנו בהיטלר אינה מוכיחה עדיין שאנו גורם; כי גם היהודים באמריקה ובארצות אחרות, ואף יהודי עיראק אויבים הם להיטלר. גם כשערבי עיראק היו בעד היטלר, מסופקני אם היו יהודים בעדו, אם־כי הם מתבוללים. לכן דבר זה כשהוא לבדו איננו עדיין רגיסטרציה של מציאות גורם יהודי בארץ, אם־כי בלי זה לא יתכן הדבר. את מציאות הגורם היהודי צריכים להרגיש בכל צעד ובכל תכונה לקראת ביצוע התכניות השונות. והדבר הראשון הוא לדעת, שלא הקרב האחרון יכריע, אלא אולי הקרבות הראשונים על ענינים לא־מכריעים, על עניני יום־יום. את “הספר הלבן” יתחילו לבצע לא ביצירת ממשלה ערבית, אלא בערעור כוחנו המִשקי, בכבילת ידינו, בנישולנו מהתחבורה ומההובלה. והשלמתנו עם תהליך של נישול, אפילו זעיר שבזעיר, היא ראשית כניעה למשטר “הספר הלבן” ולכל התכניות, בין של נחאס פשה ובין של נורי סעיד.
ב) בעמדה ברורה נגד כל מיני תכניות הדומות או המהווֹת מוֹדיפיקציה של “הספר הלבן”. לא רק שליחים ביודעים, אלא גם אנשים שבכנוּת ובתמים מתנגדים ל“ספר הלבן”, עושים לעתים בלא־יודעים את שליחותו, אם זה מגנס או מרדכי בן־טוב, המפיצים ברבים תכניות המיוסדות על שלילת זכות העם היהודי לעצמאות ועל הגבלה פוליטית של העליה, אם־כי הם באים בהצעותיהם מתוך התנגדות ל“ספר הלבן”, הרי למעשה יש בזה משום סיוע יהודי ל“ספר הלבן”. ולא רק בתכניותיהם, אלא גם בהחלשת כוחנו היהודי למעשה הנגרמת בפעולותיהם. אם רוצים אתם לדעת, למָה אנו צריכים להתנגד, אין טוב מלשים לב למַה שונאינו מסייעים. ממשלת ארץ־ישראל, למשל, איננה חשודה, על אף הנאומים החגיגיים על־דבר גדולת הצבא האדום – לא רק ליגה V משבחת את הצבא האדום, גם הוד מעלתו הנציב העליון עושה זאת, – על אהבה גדולה לקומוניסטים, אולם התנועה הקומוניסטית עכשיו היא כמעט ילד־שעשועיה של האדמיניסטרציה הבריטית. יש עוד תנועה, שאיננה אהובה כשהיא לעצמה על הממשלה, – התנועה הריביזיוניסטית – ובכל זאת היא נתמכת ע“י הממשלה. יש גוף שלישי, שבוַדאי הממשלה אינה חשודה שהיא רוחשת לו אהדה מיוחדת – השומר הצעיר, – ובכל זאת גוף זה זוכה לפרוטקציה מיוחדת אצל הממשלה. הממשלה רואה ולא בלי יסוד את מרכז ההתנגדות ל”ספר הלבן" בשני כוחות בארץ: הסוכנות היהודית ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. הממשלה יודעת, שכל כוח יהודי שהוא מסוגל ורוצה להחליש את שני הכוחות האלה, יש בו ברכה למטרותיה, אם־כי אלה הרוצים להכשיל את שני הכוחות האלה, יש להם כוונות אחרות. לממשלה אין ענין בכוונות, לה יש גישה פוליטית לדברים. והיא מעריכה את הדברים לפי תוצאותיהם.
מפלגת־פועלים מלוכדת – תנאי ראשון למלחמתנו המדינית 🔗
מתוך בחינת מצבנו המדיני ובחינת הכוחות הפועלים בעולם ובעם ביחס לקיומנו – לכליוננו או להצלתנו – באירופה, בדומיניונים הבריטיים, באמריקה, בארצות המזרח ובארץ; מבחינת המצב בישוב היהודי בארץ והמצב בתנועת־הפועלים העברית בארץ – הגעתי לידי מסקנה, כי יש תנאי־קודֵם אחד, מרכזי וראשי, למלחמתנו המדינית ולסיכוי נצחון במלחמה זו, והוא – מפלגה מדינית מלוכדת, היודעת את דרכה, הדרוכה לקראת תפקידה, המעוררת כבוד בציבור הפועלים, בישוב ובארץ, המסוגלת לרכז סביבה את רבבות הפועלים בארץ, המסוגלת לשַמש עמוד־אש לכל העם בין באמריקה החפשית ובין על הגרדום הנאצי בפולין. יש גם כלים עיקריים, שבלעדיהם לא נעשה את המלחמה הזאת, והם: הגיוס לצבא, הגיוס ללא־מַדים, הכוח המשקי שלנו, האדמה שמתחת לרגלינו, בתי־החרושת, הארגון שלנו, המגע שלנו עם הגולה, הכשרון למצוא מסילות ללב הקיבוצים הנידחים בארצות המזרח והמערב. אך קודם־כל הכלי העיקרי – כבריח מרכזי המבריח את כל זה – מפלגה פוליטית דרוכה. אולי לא היינו עד היום מפלגה במובן פוליטי; בעצם היינו סיעה בהסתדרות. אין זה דבר נטול־ערך, אבל לא היינו מפלגה פוליטית. לא היה מקום לכך. חָיינו ללא שלטון יהודי וללא היאבקות על השלטון. היו לנו נפתולים פוליטיים, אבל לא ראינו בהם את המרכז, אלא בסדן־היצירה שלנו. ואילו לא ראינו את המרכז בסדן־היצירה שלנו ובעבודה שלנו ולא הקימונו את הישוב הזה, את המשק החקלאי והחרושת, – כי אז לא היה לנו כיום במה להילחם.
אולם נשתנו הזמנים. אנו חיים בתקופה אכזרית. אנו חיים בשעת התגוששות שמעטות כמותה בהיסטוריה העולמית, והתגוששות זו לא תיפסק עם גמר המלחמה. דבר זה אנו חייבים לשַנן לעצמנו יום ולילה. כי גם ההיאבקות שלנו תתחיל רק לאחר המלחמה, ואיש איננו יודע, בפני מה ובפני מי נעמוד. אפשר שנעמוד בפני הדברים הנוראים ביותר. נוכל אולי להימלט מהם אם יהדות אמריקה תעשה מה שהיא מסוגלת לעשות, אבל מי יודע. והיאבקות פוליטית היא בלתי־אפשרית בלי מפלגה פוליטית. לא מפלגה ככל המפלגות, אלא עם חזון היסטורי גדול, המסוגלת להגיע עד נבכי המעמקים של כל הכוח והמסירות הגנוזים בתוכנו ובתוך כל היהודים. וזו מלאכה גדולה; כי איש איננו יודע מה הוא ומה גנוז בתוכו. אדם שחי כל ימיו בתקופת שלום ובארץ שקטה ושלֵוה, איננו יכול להעלות על לבו שבתוכו צפונים כוחות הירואיים כאלה, שגילו הטייסים האנגלים לאחר תבוסת צרפת, או מגיני רוסיה. אילו היה ניתן לבחור אחד ששמו י. טרומפלדור לבלות כל ימיו כעורך־דין בפּטרבורג, לא הוא ולא אחרים לא היו יודעים מה כוחות־הגבורה הגנוזים בתוכו, עד אשר נתגלגל לארץ־ישראל ובאו ימי תל־חי. והדבר כך לא רק אצל יחידים־בודדים, אלא אצל כל איש ואשה, ודרושה אמנות מיוחדת להגיע לכוחות הגנוזים הללו.
לקראת מאבק של כוחות לא־שוים 🔗
ההיאבקות העומדת לפנינו לא תהיה היאבקות של אדם אחד ולא של קבוצות־אנשים. זו תהיה היאבקות של עם, ודרוש כשרון לגלות את הכוחות הגנוזים בעם לרתום אותם במאבק של כוחות לא־שוים. הכוחות שיעמדו נגדנו יהיו כוחות אדירים, גם בקרב האנגלים, וגם בקרב הערבים. דרוש כוח קולקטיבי לנהל את המלחמה הזאת, כוח שבטהרתו ובשלמותו יעורר אֵמון, כוח שאין בו פגם פנימי. לא סתם מפלגה כמפלגות אחרות, לשם בחירות; נחוצה לנו מפלגה פוליטית לגיוס העם בהיאבקות האחרונה שלו, בתנאים אשר אולי אין דוגמתם בהיסטוריה האנושית.
המבחן שנעמוד בו יהיה נורא. אנו נצטרך לכוח שירַכז סביבנו גם אנשים המתנגדים לנו, כי אין העם היהודי עם של שוים. יש ניגודים בעם היהודי ובישוב היהודי, וכשיש ניגודים יש שנאה, אך זוהי מלחמת יהודים על קיומם. אנו מוכרחים לרתום מכסימום של יהודים ונחוצה מפלגה כזאת, שהיא יכולה לעורר כבוד והערצה גם בקרב המתנגדים. צריכה להיות מפלגה שתוכל קודם־כל לרכז את ציבור הפועלים, שתוכל להתגבר על יצרי הפירוד, הרפיון, האוכלים אותנו. עוד אנו נושאים לשוא את כל הדבּרות של סוציאליזם ואחדות־פועלים, אנו מוכרחים ללַכּד את הציבור מחדש. צריך קודם־כל שבתוכנו לא יהיו פגימות, והן ישנן והן מרובות. אני בוש במציאות חברים3 שלא נאה להם לבוא הנה למסיבה זו ולדומות לה. לא שהם אומרים כי אינם חברים לנו. להיפך, הם מכריזים ותובעים בקולי־קולות זכות־חבר במפלגה. ואין זו רק אשמתם־הם; זוהי אשמת כולנו. אנו צריכים למפלגה של שוים, ומפלגה של שוים יש בה לא רק זכויות אלא חובות, ושויון בזכויות ושויון בחובות הוא כשאני נשמע לרוב גם כשהוא מצביע נגדי, ואין מיוחסים, ואין זכות ויטוֹ למישהו, גם אם יש לו הזכויות הגדולות ביותר. מי יודע למי בתוכנו יש זכויות גדולות; מי יודע את החלוץ האלמוני, האִלם, שאף פעם לא בא שמו לא בעתון ולא בקובץ – מה הן הזכויות שלו?
בשעת מלחמה – ומי יודע איזו מלחמות תהיינה לנו, – נחוץ שיהיה אֵמון. זה אולי תנאי עיקרי. אך זה בלבד אינו מספיק – אם לא יהיה לנו משק, אם לא יהיה לנו גיוס, אם לא יהיה לנו ארגון, אם לא תהיה לנו ספרות, אם לא תהיה לנו דרך. אבל אם גם כל הדברים האלה יהיו ולא תהיה מפלגה מדריכה ומחנכת, מנהלת ומלכדת, לא יועילו כל הדברים האלה. מפלגה כזאת צבת ראשונה היא. אני רוצה, שהחברים הנאספים כאן ושאינם כאן, יביאו לכל פינות הארץ, לתוך ציבורנו ולתוך כל הישוב, את הכרת המצב החמוּר שבו אנו עומדים, ראִיַת הכוחות האדירים העומדים נגדנו, ההכרח שלנו להיות דרוכים עד הסוף, ההכרח שלנו להיות מגויסים בכל הצורות במלוא יכלתנו, ולפני הכל ולשם הכל – ההכרח של מפלגה נאמנה, מדריכה, מלוּכדת ומאוּחדת.