לוגו
עולה צעיר משנת תרמ"ו: מושגיו והגיוניו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לחברַיי מאז, יַקִּירַי וּמכֻבָּדַי,

מר גרשון הורביץ ומר מיכל פוחצ’בסקי


 

א. אחד מן החבורה    🔗

בן לובאן, עיירה בפלך מינסק שברוסיה, אני; שם בליתי את שלש עשרה שנותי הראשונות. עולמי הצטמצם בבית הורי, ב“חדר” ובבית הכנסת, ביחוד בחוצות שבין הבנינים האלה. אך לעתים רחוקות יצאתי חוצה ל״ארצי״ והגעתי עד היער הסמוך או לשפת הנהר. אבל אף בגבולות אלה התהלכתי כנטוּל חושים ותנועה. את הגן המשתרע מאחורי ביתנו עבדו אחיותי ואמי, עדרו וזרעו, נִכשו ואספו את היבול; ואני… עומד מרחוק. הן טִפלו בפרה, חֲלַבוּהָ והתקינו כל מעשי החלב; גִדלו עופות, בִשלו ואפו, סיידו, כִּבסו ותפרו! ואני צַרְכָּן נאמן לכל תוצרתן. אף פעם לא הוצאתי את הפרה אל העדר ולא הכנסתיה בשובה מן המרעה. זר הייתי אפילו לחתול שבתוך הבית ועל אחת כמה רחקתי מן הכלבים, את החזירים – הבאים משכונת ה"גויים״ אל בין משכנות ישראל – תעבתי עד לגֹעל. כאורח נטה ללון טיילתי שנים רבות על פגי האדמה וכמעט לא נגעתי באשר עליה. ואין להצדיק את בטלנותי בשקידה על הספרים: קִרְבה יתרה לא נהגתי בהם.

בשנתי הארבע־עשרה עברנו לאודיסה, הבירה שעל שפת הים השחור. שם נכנסתי לבית־הספר הריאלי. אבל גם מוסד זה, בו הֵמַרְתי את ספרַי העברים ברוסים, לא קֵרְבָני אל הטבע. לכאורה למדתי תורת המחצב, הצמח והחי, אפס על הנייר בלבד. אף המתימטיקה שחבבתי מאד היתה לי אך כענין לחדודי השכל ולפִלְאֵי ההגיון, כמקצוע לשמו. סְביבֵי העיר הגדולה רחקו ממני ת"ק פרסה. לנגדי היו תמיד אבני־החוצות הקבועות, בצורת מַלְבנות ורִבועים, בכבישים ובמדרכות; אולם את פני האדמה לא ראיתי ולא נשאר בזכרוני אף דמות גווניהם השונים.

כגמרי את בית הספר התיכוני – ואני אז בן עשרים ואחת – חפצתי להכנס לבית מדרש עליון לחקלאות, ברם מתוך התשובה ל״בקשתי״ הבנתי כי אין היהודים רצויים שם. ובעת ההיא נֵאות הברון הנדיב להצעת חובבי ציון כי יקבל למושבותיו בא״י ששה צעירים מרוסיה כדי לחנכם בחקלאות ולהכשירם כמדריכים למתישבים בעתיד. ויהי בהגיע הבשורה לחוגים הלאומיים באודיסה, התיצבתי לפני מזכיר הועד לחובבי ציון, רבי משה ליב ליליינבלום ז״ל, כמועמד לתפקיד האמור ומקץ שבועות אחדים הודיעני כי עלי להִכון לדרך.

יתר חמשת הצעירים נבחרו בערים האלה: גרשון הורביץ – חניך בית מדרש לגננוּת – בוַרשא, מיכאל פוחצ׳בסקי בבריסק, משה וַרהפטיג־אֲמִתַּי בפינסק, הלפרין בביאלוסטוק, ואיגלי – זַמָּר במקהלת האופרה הממלכתית – בפטרבורג.

באלול תרמ״ו הגענו לארץ והושבנו בזכרון־יעקב. כחָדְשַׁיִם לבואנו שמה קָרָנו אסוֹן: הצעיר מביאליסטוק, יחיד לאמו האלמנה, בחור חסון ומסור לארץ ולעבודה, מת בקדחת מַמְאֶרֶת. – לאחר שנה ומחצה חסר עוד אחד מחברינו; הזַמר לא מצא כאן תנאי חיים כפי טעמו וחזר לרוסיה. שלשת החברים המנויים ראשונה השתלמו יפה במלאכתם עד כי מקץ שלש שנים הופקדו כמנהלי העבודה ביסוד־המעלה, בבאר־טוביה ובראשון־לציון; ככה מִלאו באמונה את משאלת שולחיהם והיו למדריכים מעולים בגננוּת וביחוד במלאכת הנטיעה וההרכבה, ומאות תלמידיהם הפיצו את דעת העבודה בארץ. – מקץ שנים, אחרי נַחֵל אותם הפקידות במושבות, הצטיינו כחקלאים באחוזתם־הם; ושנים מהם – בימי זקנה ושיבה – עודם ידועים ביהודה כמומחים רַבי נסיון למַטעים. ויִּזָכר כאן לברכה השלישי, ר׳ משה אמִתי, בחיר האכרים בגליל העליון, שנפטר בתרצ״ג.

ואני בעל הטורים האלה, אחרי עָבְדי כארבע שנים בגננוּת ובמדידת קרקעות, חזרתי לנטיעת נעורַי – למלאכת ההוראה בה עודני עוסק קצת גם כיום הזה.


 

ב. מלחמה לי באבנים    🔗

כשנה עבדנו בזכרון־יעקב ואחר הועברנו לראש־פנה. בכלל עסקנו אך בגננוּת בירקות, בצמחי נוי ובנטיעות, הואיל ומורינו־מדריכינו הצרפתים היו הם עצמם גננים מומחים. פה התודעתי סוף סוף גם אני לאדמה, ראשונה באמצעוּת המעדר. איש לא הדריכני במלאכה זו, לכן עשיתי בה ימים רבים כטירון המוציא מקצת עמלו לבטלה. אבל עבדתי מאהבה המאפילה על היגיעה.

אף על פי שלא נִתנה לנו כל תורה ובאורים לעבודה פסקתי לי – מתוך הַרְגָשה הבטוחה בגִלוייה יותר מן ההכרה – הלכות אחדות בעדירה, כגון: כל המרבה להעמיק בחפירה הרי זה משובח. מצוה לפורר את רגבי העפר עד דק – חובה לסקל מאבן ומצרור עד בלתי השאיר להם שריד. אילו נשאלתי: מנין לך כל אלה, לא הייתי יודע להוכיח את אֲמִתּוֹתָי. וכיצד יכולתי להעלות על הדעת, למשל, כי במדה ידועה יועילו הצרורות והחצץ שבתוך האדמה לשַׁמר את הלֵחוּת ולהפריד בין גרגרי העפר לבל יתלכדו ויתקשו? הואיל ומושגַי על תפקיד השרשים ועל תזוּנַת הצמח לא היו ברורים לְמַדָי.

ואני ראיתי את קְטַן הצרורות כאויב לצמח ושאפתי לבערו, ולא רק מן השכבה העליונה בלבד, אלא אף מן הקרקע היצוקה והמטורשת שבעֹמק 60־50 סנטימטר. נִשֵׂאתי את נפשי לאדמה עמוקה שכֻלה עפר תחוח טהור, לכן העמקתי לעדר, חָפור ובָרוֹר כל צרור דק בעודני מתעצב על שאין ביכלתי להשמיד אף את החצץ. לולא התביישתי הייתי כובר את העפר העדור בכְבָרָה דקה.

מצוקת האבנים עוררה בי את השאלה למוצאן. דומה הייתי כי ברוסיה, ואולי גם באירופה כולה, אין אבנים מחוץ למחצבות, וכי קללה זו רובצת אך בארץ־ישראל. מֵאַיִן כל האבנים האלה, מי זְרען בתוך האדמה ומי פזרן על פניה? שאלות ממין זה הייתי שומע גם בשיחות העולים הראשונים.

שנים רבות רְדָפַתְני בעית האבנים. מִדֵי עברי בשדה שאבניו מכסות את עינו הייתי מרגיש כעין חמלה כלפי האדמה ורֹגז כנגד בעליה. כאשר נקנתה מכפר פַרְעם, הגובל בראש־פנה, קרקע נרחבה בת יותר ממאה הקטר וחלקוהו לחֶלקות כרמים כמספר האכרים במושבה, סִקלוה מאות פועלים ערבים והקימו בכל חלקה גלי אבנים גבוהים ועגולים. ובהיותי עובד כמודד בחלוקת עבודה זו הצטערתי על מציאות הגלים האלה הצורמים את המראה הכללי והעתידים לַעֲכֹר את שְׁלֵמוּת הסימטריה בשורות הגפנים. לוּ הוּצאוּ כליל מגבולות הכרמים! כיצד נוכל להפטר מצרת האבנים בארצנו?

אודה־נא כאן על מעשה נערות אשר ערכו למעֲשה אפס, אבל רשע זדון ביסודו. פעמים, בהמצאי לרגל מלאכתי על גבול אדמת המושבה, הייתי לוקט אבנים משלנו וזורקן אל אדמת הערבים. ומִדי קראי במלכים ב׳ (ג׳ כד־כה) ״ויקומו ישראל ויכו את מואב והערים יהרוסו וכל חלקה טובה ישליכוּ איש את אבנו ומלאוה״, זכור אזכר כֶּסֶל בחרוּתי זה.

לאחר שנים, בראותי בפעם הראשונה מכונה טוחנת אבנים, אמרתי לנפשי: הנה הרפואה. אפשר בודאי לשכלל את הטחנה עד עשותה את מלאכתה במהירות ובזול, ואז הלא נוכל להפך את כל האבנים לעפר דק ואת הטרשים לאדמת זרע, מעתה נוכל לקנות אדמה זולה שאפילו עם כל הוצאות הטחינה עוד תעלה פחות מקרקעות העמקים.


 

ג. סימֶטריה לשמה בגן היָרָק    🔗

מעט מעט למדתי לגדר גדרות, לעָרֵג ערוגות ולסיימן בשפות ישרות, כאילו מתוחות, לזרען או לשתלן בטורים מקבילים. מאז החלה רוח אסתטית, רוח הרמוניה וסימטריה, לפַעמֵנִי בכל הנוגע לגן. קוי הערוגות והשבילים המפרידים ביניהן, מתיחותם, שִׁוְיונם ומַקְבילותם, היו מסֵבות לי עונג רב. מתיחות וסימטרית רִדפתי גם בגדר לארכה, לרחבה ולגבהה גם יחד.

הגְדירה היתה מעַנגת אותי גם מטעם אחר: מצאתי מקום לקליטת המון אבנים גדולות וצרורות לאין קץ. כִּפִלַיִם לשמחה: לקטתים בגן ושמתים בגדר, הוצאתים ממקום שם הם מזיקים ומפריעים והשכנתים באשר יועילו וילבשו צורה נאה; לכן השתדלתי להרחיב את הגדרות ככל האפשר. לחברַי הייתי אומר: כדי שתעמדנה שנים רבות; אבל בסתר לבי ידעתי את יִצְרִי: כדי להגדיל את בית הקִבּוּל.

אהבתי גם להתגנב וללקט חצץ כדי לשפכו לתוך הגדר. כאן, מלבד תאותי לבָעֵר חֹמר יָצוּק מעפר ארצנו, פעלו שתי כוונות אחרות: תֶּכְנית והיגיאנית. הצרורות משאירים רְוָחים ביניהם ולא תמיד יציגו מצע נאמן לאבני החזית הגדולות, והנה החצץ ממלא את הרְוָחִים ומלַכד את הנפרדים. ועוד: בחללים שבגדרות מוצאים הנחשים משכן נוח, ומכאן הפתגם העברי ״פורץ גדר יִשָׁכנו נחש״, והנה אמרתי: הבה נתחכמה, נסתמה את החללים עד אפם מקום לבעלי האֶרס.

שאיפתי למַעט את פגעי ארצנו נתגלתה גם בצורה ממשית יותר. בעונה מסוימת מוצאים בהר ובשדה, תחת האבנים המשוטחות, משפחות עקרבים בנות 4–5 שרצים קטנים. ומאז נודעה לי העובדה נתתי את לבי להועיל ממנה. מִדֵי בואנו לעבד בנטיעות הייתי מקדיש זמן־מה להשמדת בעלי הזנב המרעיל. ראשונה לעגו לי חברָי, אבל בראותם את כוונתי הרצויה רצו את פָעלי. וזה מנהגי: בטרם נתחיל במלאכה או בהפסקות, אני הופך כל אבן חשודה כמחסה לאויבים ובְמָצְאי אותם אנפצם כאחד באבן ולא אֶשְׁנֶה להם. אז, לנגד החללים, ארגיש מעין ״בַּאֲבֹד רשעים רִנה״.

ובקרב צמחי התרבות שוכן אויב העושה את מלחמתו לעיני השמש, הלא הם עשבי הבר, צוררי היָרָק. ואני כאַהֲבָתי את שורות הזרעים, כן חזקה שִׂנְאָתִי לפראים ועל אחת כמה ליַבלית המַמְאֶרת, שְׂנֵאתים ורדפתים עד חרמה, אף בשבילים ועל יד הגדר, הלוך ועָקוֹר כל שריד לשׁרש פּוֹרֶה. כן יאבדו כל מוציאֵי לְשַׁד האדמה חנם ומחריבי הסימטריה.

פעמים, ברצותי לבָער כָלָה את הרע, שֵׁרַשתי שלא במתכוון גם צמח יקיר לי ונִסְפָּה הצדיק עם הרשע. משא נפשי היה: שורות זרעים ירוקים וביניהן אדמה ערומה שחורה מֵרוב זבל. לכן כִּגְדֹל היָרָק ובהתרחבו לכל עֵבר פג חִנו בעיני, כי היתה הנאתי אסתטית טהורה לשמה, כהלכתה, בלי כל אבק של חָמְריוּת.


 

ד. חֲזוֹן המים    🔗

חֹסר המים, החֹרב הארוך והמחריב, היה מצַער אותי אף בשִׁבתי לנוח בין הסלעים ובצדי הדרכים, ברדתי ליסוד־המעלה או בעלותי צפתה דרך הר כנען. ככלות הקציר הכל יבש, נבל, אָבֵל; האדמה התקשתה והתבקעה. אין צֵל ואין לֵחות, רק שמש לוהט יורה ללא רחמים את חִציו בהֵלך העָיֵף והצמא. אך דרך רשעים צלֵחה: היַבלית, היַנְבּוּת ודומיהם חיים וקיימים.

ואני, ברי היה לי כי יש דֵי מים בארץ, אלא שלא השכלנו למצאם ולשמרם. ובדמיוני הנני רואה לאֹרך הדרכים, בנקודות שונות, בְרָזים מביעים מֵי מעינות חיים וקרים לכל עובר אֹרח לרַחץ את אֲבָקו וזיעתו ולהשקיט את צמאונו. מעט מעט הוברר לי מה כבד בארץ זו עֲון העם אשר הטבע מעניק לו שפע מים מלמעלה, אף לְשיא ההרים הרמים, והוא מאבד את הברכה המוגשת לו, בעזבו אותה להמלט דרך הנחלים הימה ולגרף בדרכה את מיטב העפר והרקבובית שבִּפְנֵי האדמה הנטויים. אף המישור לא יעֻבד הַעֲמֵק דֵי קְלֹט מים לרוב. כל נחל שוטף, ויהי אך לחדשים אחדים ולסירוגין, יזעק בַּעֲרוּת וָפֶשע. שְׁמֵי הארץ זבים חלב ודבש, יין ושמן, ואין אוסף. ובהרים משתרעות גיאיות עמוקות וצרות, וכאלו מבקשות להועיל; פנויות הן ובטֵלות ונכונות לֶאצֹר את פלגי המים בטרם ירדו לתוהו.

מחשבות אלה חוללו בי את הרעיון על ישוב בהרים. להר השומם לא היה אז כל ערך בעיני עם הארץ. בגליל העליון היתה אדמת מישור נמכרת בחצי לירה תורכית הדונם. אבל – הרהרתי – נקנה את ההרים וסוף המים להתגלות. והר רְוֵה מים, מה ישוה לו בעמק ובשפלה! מי יִמְנֶה מעלותיו לחֹמר ולרוח. ומה רב כֹחו בעת צרה.

אמנם בהר מָצֹא ימצאו הגנבים מקום כֹשר למלאכתם, אבל בין ההזיות שמִלאו את דמיוני לא חסרה גם תקנת השמירה. הגנבות והגזלות מצד הערבים במשק העברי היו מְרַגשות אותי עד עמקי נפשי. למראה עדר בתוך שדה זרוע, או לנגד פָּרָש המעמיד בעצם היום את סוסו בתוך התבואה, אפילו בקמה, הייתי מזדעזע כֻלי. דומה הייתי מה רבה התהום בין תרבות ישראל לתורת ישמעאל; לא תגנוב, לא תעשק – טרם נגעו בלב המאמינים ובמוחם; טרם ירגיש בן הָגָר כי בקחתו מרכוש לא לו הוא שופך דם אדם; כי העמל והזיעה, התקוה והנפש אך דם הם. ואין שוֹד זֵידוֹן כגֶזל יבול.

אבל לא בִן שנים אחדות ישתנו מושגי עם הארץ ומוסָרו ועלינו לבקש תחבולה. והנה מצאתיה: כל אדמת המושבה תוּקף חוטי ברזל, ועם חֲשֵׁכָה יוּבא בהם זרם חשמל אשר לא ימית את המתנקש, אבל יפילהו וישאיר בו זֵכר בלתי נעים.


 

ה. מְצִיאוּת וְדִמְיוֹן    🔗

אכרי הגליל העליון היו מתרעמים על חֹסר קרקע. ראשונה הסתפקו ב־150 דונם לבית אב, אחר דרשו 200 ולבסוף, מקץ חשבונות רבים, מצאו כי רק 300 יוכלו לכלכל משפחה. מובן שבעל אחוזה כזו זקוק לשני "חָרָתים״ – (אריסים) ובמיטב האופנים – לאחד, ולשני צמדי בקר או לצמד פרדים.

דרכי אכרוּת אלה עוררו בי בקורת־מחאה נמרצה. אחרי עבודה מיַגעת יתנו השטחים הנרחבים יבול דל מאד ואף בשנת ברכה, מִסְכֵּן הוא לעומת העמל והצרכים. מקצת השדות רחוקים מן המושבה יותר משעה, ועל האכר לעבר יום יום מהלך זה פעמַיִם בעוגת הגשמים וארבע או חמש פעמים באסיף תחת שמש לוהט. וכמה יאבד מן התבואה בטְעינות המרובות, בדרך ההובלה ובפְריקות ואף בגורן עצמו. לא תוַתרנה גם הנמלים על חלקן. והחומש לאריס עם המעשר לממשלה, ועל כל אלה צידה לבהמות העבודה לשנה הבאה.

ברם, לשוא יזעף האכר על האדמה. הלא נֶחְרְשה זו כאלו בחפזון, אך חרישה אחת לא עמוקה, אין אפשרות לזַבל שטחים גדולים ואין פנאי לנַכשם כראוי והם מעלים עשבים לרוב. החריש מתחיל רק אחרי היורה והזריעה מאחרת עד סוף טבת. ואף בהיות הגשמים כסדרם, אם ימעט המלקוש, בפרט אם יכזב, מה יש לקַוות… אכן עצם דלות האכר מקורה במרחבי האדמה הרחוקים מביתו וברבוי עוזריו מן האדם והבהמה.

ואני בתומי הפלגתי אולי בקיצוניות מוחלטת ובחזיוני אין לאכר אלא גן מרֻוח בן 6–7 דונמים. שטח לא רב, אבל כֻלו גדור יפה וכֻלו מַשְׁקֶה. עובדי הגן היחידים הם האכר וביתו, הקץ גם לשורים ולַפְּרָדות, חחת מחרשה – אֵת, מעדר ומָגוֹב. פעם ראשונה נעדרה האדמה הַעמֵק ופָרוֹץ בקרקע המוצקת עד 70–80 סנטימטר, הַעמֵק והַכְרֵת כל שארית לצמחים המזיקים, מעתה יוקל למעדר לרדת כל פעם עד 40–50 סנט.

ואין עונה קבועה לעדירה, כל השנה זמנה. כל חלקה תעֻבד ותִפְרֶה פעמים אחדות בשנה; אך נאסף יבולה – תזֻבל, תֵעָדר ותִזָרע שוב. והכל בערוגות או במַלבנות מוסקים בשבילים: אין דורכים בזֶרע. לצֹרך הנִכוש יזָרע הכל בשורות ואף הדגן בכלל. ואין זֵכר לאזרחים ולגֵרים בלתי רצויים, הלְשַׁד האצוּר בערוגות – לצמחי התרבות, להם לבדם הוא. ונכון מזונם לפניהם, עֲפָרם מפורר וצָמָא לא ידעו אם יִמָטֵר ואם אָיִן. הדגן יִּזָרע בתשרי והיורה ימצאנו רענן ומפותח. אף צמח אחד לא יִשָׁחת, ואף חִטה אחת לא תאבד באסיף. תחת הליכות מיַגעות עבודה מועילה. בשעות קבועות יעבדו כל בני הבית וַעֲקֶרֶת המשק בראשם. בגשם ובשָּׁרָב לא יחסר מחסה – הבית קרוב. עם שחר תחֵל העבודה בקיץ ותֶאֱרַך עד תשע, תתחדש בשלש ותִגָמר בשבע.

האין גן זה שקול כנגד המרחב העצום הנחרש שִׁטְחָנית ללא זבל, וזרעו עזוב לנפשו בקרב המון צוררים עזים, וצמא תדיר למים ואָיִן?

ובחלומי חשבון פשוט כיד הדמיון המתגבר: כל שבולת חטה נבחרת מכילה ששה טורים בני תשעה גרגרים, הרי כחמשים. ובטִפול מעולה יִשְׁוֶה כל גרגר כִפְלַים כחברו העזוב. מכאן אסיף בן מאה שערים, מִדה אחת נזרע ומאה נאסף.

גן רחב ידים, מים לִרְוָיָה וידים אמונות – אך באלה הברכה לאכר עברי בארץ.

*

ובעודני הוזה באוצרות המים העתידים להִוָצר בגיאיות, הנני נוקם את נקמת החֹרב בגן הפקידוּת בראש־פנה. חברַי, שהתקדמו יפה במקצוע הגננוּת, נשלחו ליסוד־המעלה לטַפל בצמחי בֹשם; ועלי הוטלה העבודה ״השחורה״ בירקות, ובזו נטלה ההשקאה חלק בראש. ברשותי היתה ברֵכה גדולה המקבלת את מימיה מן המעין הקרוב. היא נבנתה ברוֹם הגן, וערוגות הירק נערכו במישורים קטנים המשתרעים בצלע הגבעה. ואני מַשקה הכל בשני מִזרקי־בדיל גדולים, הלוך ושָׁאוֹב חָזוֹר והָרֵק את הבְרָכה דרך המשפכים המנוקבים. יום יום עשיתי במלאכה זו מתוך חובה וחִבה כאחת.

ומוזר, לא אני ולא מורי החביב, הגנן הצרפתי, לא שאלנו את עצמנו: הלא בצנור גוּמי ארוך כמדת הגן אפשר היה לחַסך את כל עבודתי. שבעתי נחת לתומי ולא התפלספתי. בִנְפֹל קשתות המים המקלחות דרך נקבי המשפך בין טורי הצמחים הצמאים – אשרי עין רואה בצמח את חליפות המעבר מאבֵלוּת לרעננות. ומי יגיד את רגשי הממטיר אשר לעיניו, בִן שעה קלה, תלבש הערוגה צורה מִתְחַיָה ופנים שוחקות מרְוָיָה.

בשעות ההן שמחתי בחלקי.


ירושלים, אדר א׳, תרצ"ה