לוגו
הפועל העברי והערבי
מיקום ביצירה:
0%

לפני כעשרים שנה פרצה בארץ השביתה הראשונה בדרישת יום־עבודה של שמונה שעות. הכבוד של התחלה זו עלה בחלקם של פועלי הדפוס בירושלים, ברובם, אם לא כולם, ילידי המקום. כבכל ארץ היו פועלי הדפוס גם בירושלים הכי־נאורים ומפותחים בקרב הפועלים, והם היו הראשונים שהצליחו להתארגן ולצאת במלחמה להטבת תנאי העבודה. ירושלים שבימים ההם היתה שונה לגמרי מירושלים של עכשיו. ה“חלוקה” מָשלה עדיין שלטון בלתי־מוגבל. כמעט כל תושבי העיר התפרנסו ונהנו מה“חלוקה”, לרבות האלמנטים הפרודוּקטיביים המעטים שהיו אז בעיר־הקודש. ציבור הפועלים בעיר היה אז עדיין קטן מאד, ואף זה היה מתיחס ל“ישוב הישן”, שעמד תחת שלטון ה“כוללים” השונים.

המעשה הנועז של פועלי הדפוס, בירושלים זו, הרתיח את כל העיר כמרקחה והחריד מרבצם לא רק את נותני־העבודה, אלא את כל “יקירי־קרתא” – הרבנים, הגבאים, מנהלי ה“כוללים”, עסקני החברות, ואפילו את באי־כח המוסדות המודרניים, כגון “כל ישראל חברים” הצרפתית ו“עזרה” הגרמנית. כל אלה חָברוּ יחד מול הסכנה הכללית והכריזו חרם על השובתים, המורדים בקדושת המסורת של העבדות הניצחת והמעמידים בסכנה את קדשי האומה והדת. על חרם זה חתמו הרבנים האשכנזים והספרדים, החסידים והפרושים, גבאי ה“כוללים” האדוקים ומנהלי המוסדות ה“נאורים” – כל אלה, אשר בימים כתיקנם לא יכלו לשבת בכפיפה אחת והיו מנאצים ומשקצים זה את זה, עשו הפעם יד אחת לנַדוֹת ולהחרים את קומץ הפועלים פורצי הגדר.

השביתה ההיא לא הצליחה – ה“חרם” ניצח. ואולם זה היה נצחונו האחרון. כוח חדש הופיע בארץ, כוח אשר נועד לשנות ולחדש את כל פני הישוב ואת כל ערכי החיים והחברה בארץ: החלה “העליה השניה” – עליית הפועלים (אז עוד טרם השתמשו בתואר חלוצים). ומה שלא עלה בידי קומץ קטן של פועלים בודדים חסרי־אונים בתוך הסביבה הנרקבה של הישוב הישן – קם ויהי עם התרַבּות ציבור הפועלים בארץ מתוך העליה העובדת.

תולדות עשרים שנות הישוב האחרונות אינן אלא תולדותיה של תנועת־הפועלים העברית הצעירה, הגוברת ומתרחבת בכוח העליה והכובשת בארץ עמדה אחרי עמדה ומטביעה את חותמה על פני כל הישוב, כחדש כישן. במשך עשרים השנה נוצר בארץ משק פועלים עמוק־שרשים ורב־ענפים בכפר ובעיר, הוקמה הסתדרות פועלים מבוצרת ורבת־יכולת והוצקו כלי הנשק הנאמנים בידי הפועלים במלחמתם המעמדית.

שינויים אלה חלו בתחומי הישוב העברי. הישוב הערבי כאילו נשאר קופא על שמריו, ללא תמורה וללא תנועה. הפועל הערבי הוסיף לעבוד בתנאים כאשר עבדו אבותיו ואבות־אבותיו מדורי־דורות – בשכר־עבודה זעום ובשעות־עבודה בלתי־מוגבלות, בהכנעה גמורה לבעלים ובלי כל הרהור של התקוממות והתנגדות. על אָשיוֹת המשק הפרימיטיבי של הישוב הערבי נשתמרו גם היחסים הפרימיטיביים שבין בעל־הבית ופועלו.

אולם תגבורת תנועת־הפועלים היהודית, ארגונה המוצק, מלחמתה וכיבושיה הכלכליים והחברתיים לא יכלו להישאר בלי רושם והשפעה על הפועל הערבי בארץ. גם בלי התערבות ישרה של ההסתדרות, בלי כל פעולה מכוּונת מצד הפועל היהודי המאורגן, היה הפועל הערבי מוכרח במשך הזמן להתעורר ולהתנער משפל מצבו. עצם קיומה וכוחה של ההסתדרוּת היה מוכרח להראות את אותותיו ולעורר תסיסה בקרב ציבור הפועלים הערבים. אותות אלה נראו ראשונה בשדה־העבודה המשותף של הפועלים היהודים והערבים – בעבודת הרכבת, במקום שפועלי שני העמים הועבדו בצוותא אחד ובתנאים שווים תחת הנהלה אחת, אולם גם בענפי עבודה שבהם היו הפועלים הערבים והיהודים נפרדים ורחוקים אלה מאלה והיו עובדים בתנאים שונים בלי כל מגע חברתי וכלכלי ביניהם – אי־אפשר היה שהפועל הערבי לא יושפע מארגונו של הפועל היהודי ולא ילמד מדרכי מלחמתו.

שביתת וילנד1 ביפו היתה האות הראשון; אחריה באה שביתת הנגרים והחייטים הערבים בחיפה, שנגמרה אף היא בהצלחה מרובה, אם כי לא בנצחון גמור. גם פה וגם שם הוצגה דרישת שמונה שעות העבודה בראש הדרישות. השביתה ביפו בבית־חרושת של בעלים גרמנים נגמרה בנצחון שלם ומהיר בלי כל קשיים יתירים. לא כן השביתה בחיפה. כאן פרצה שביתה בבת־אחת בהרבה מקומות עבודה, אצל בעלים ערבים (רק עשרה ממאה ועשרים השובתים הם עובדים אצל בעלים גרמנים), ולא בבתי־חרושת, כי אם בבתי־מלאכה המעסיקים ברובם רק שלושה־ארבעה פועלים כל אחד. לאחר שביתה של שנים־עשר יום (י“ז־כ”ט תשרי) שבו הפועלים לעבודה, לאחר שהבעלים הסכימו ליום־עבודה של תשע שעות, במקום שתים־עשרה – ארבע־עשרה שהיו נהוגות עד היום.

נפרץ הפרץ בחומת הניצול הבלתי־מוגבל של העבודה הערבית, והפועל הערבי התיצב בשורת חבריו הפועלים היהודים הלוחמים שתי עשרות שנים את מלחמת המגן והשחרור של העבודה בארץ־ישראל.

מצד זה מסמנת שביתה זו התחלה של תקופה חדשה ביחסי העבודה והרכוש בישוב הערבי וביחסי הפועל העברי והערבי בארץ, אולם לשביתה זו נודע עוד ערך מיוחד – ערך מדיני־לאומי.

השביתה בחיפה לא הצטמצמה בתחומי סכסוך כלכלי בין פועלים ובעליהם. כמו פועלי הדפוס בירושלים לפני עשרים שנה הוצגו השובתים הערבים בחיפה לא רק בפני החזית המאוחדת של נותני־העבודה, אלא גם בפני מערכה כבדה את כל הכוחות השליטים ורבי־ההשפעה בציבור הערבי – כלי־הקודש של הכנסיה הקתולית, ה“פני” של העדות הערביות השונות והעתונות ה“פטריוטית” של האגודה המוסלמית־הנוצרית. מעל במת הכנסיה הקתולית ומעל עמודי העתונות ה“לאומית” הומטרו חזיזים ורעמים על ראשיהם של פורצי הגדר ומפירי מסורת העבר, אולם במקום ה“חרם” הירושלמי הופיע כאן נשק מסוכן ומורעל יותר – ההסתה והשיסוי נגד היהודים ה“ציוניים”, שידיהם בכל המעל הזה. הכמרים הנוצרים והפטריוטים של “כרמל” ניסו להסביר לשובתים, שיום־עבודה של שמונה שעות מעמיד בסכנה את הדת והמולדת ומחזקת רק את ידי ה“ציונים” הרוצים לנשל אותם מן הארץ והם דרשו מהפועלים להתרחק מדרכי מסיתיהם ומדיחיהם היהודים ולשוב לעבוד את אדוניהם שתים־עשרה – ארבע־עשרה שעות, כאשר עבדו אותם אבותיהם ואבות־אבותיהם מאז ומעולם.

השיסוי הזה החטיא את מטרתו – השובתים לא נפתו לדברי הכוהנים ומגיני המולדת, ועמדו במרדם והצליחו. העוּבדה המאַלפת החיה של תנועת־הפועלים היהודית התגברה הפעם על הבערוּת וכבלי המסורת. הפועל הערבי טָעם את טעם המלחמה להשבחת תנאי העבודה ואכל את פִּריָה. ומעשה קל ופשוט זה, לכאורה, שתפס בעתונות היומית פחות שורות מאשר איזה ביקור של פקיד ממשלתי גבוה, נושא בחובו שינויי ערכים רבי־תוצאות ביחסים הלאומיים והחברתיים בארץ…

*

האמת ניתנה להיאמר: לא רק בחוגים הבורגנים, כי אם גם בחוגים רבים של ציבור הפועלים העברי מתיחסים להתעוררות זו של הפועל הערבי וראשית מלחמתו המעמדית בחוסר הבנה מספיקה, ולפעמים גם בדאגה והיסוס. עד היום עוד לא נקבעה בהסתדרות עמדה ברורה ומסוימת בשאלת הארגון הבינלאומי. מצד אחד – שוללים ומתנגדים גמורים, הרואים בפעולת הארגון הבינלאומי סתירה ליעוּד הלאומי של הפועל העברי וחתירה תחת עמדתה הכלכלית של העבודה העברית בארץ. מאידך גיסא יש הרואים בפועל היהודי רק שליח וסוכן, שכל תפקידו הוא לארגן את הפועל הערבי, ומתוך כך הם דורשים מההסתדרות לשנות את כל מִבנֶהָ ודרכי פעולתה, הקשורים בקשר אורגני את צרכי מעמד הפועלים היהודים וצרכי קליטת העליה העובדת, ולסגל את עצמה אך ורק ל“ארגון המשותף”, שבו הם רואים את התעודה המרכזית של הפועל היהודי.

שתי העמדות המתנגדות, הסותרות זו את זו, יש בהן תכונה אחת משותפת: שתיהן אינן תופסות את תנועת־הפועלים העברית בארץ במלוא מהותה המורכבת ובהיקף תפקידיה המרובים והמסובכים, הנעוצים זה בזה. שתיהן נאחזות רק באחד מסימניה וגילוייה הבולטים, זו בסימן זה וזו בסימן שני, מבלי לראות את השילוב הפנימי האורגני המבריח את כל הקומפלכס של הענינים והיעודים ה“לאומיים” וה“מעמדיים”, המהווים את תכנה של התנועה.

כאילו בכוונה מסוימת להבליט את התסבוכת המיוחדת של עניני הפועל העברי בארץ חלה שביתת הפועלים הערבים בחיפה, באותו זמן שבחיפה זו גופא הושם על ההסתדרוּת להגן על העבודה העברית ב“נשר” מפני הקנוניה של נותן־העבודה היהודי והפועל הערבי הזול… האין בשתי פעולות אלו המתנהלות על־ידי הסתדרות אחת סתירה פנימית?… האפשר לאחד את הדרישה והמלחמה לעבודה עברית את ה“ארגון המשותף” וסידור שביתת פועלים ערבים?… הייתכן למנוע ביד אחת בעד כניסת פועלים ערבים לבית־חרושת יהודי וביד השניה לארגן את הפועלים הערבים? האין צדק והגיון בדברי האומרים או, או: או נאמנות לאומית, או סולידריות מעמדית בינלאומית; או עבודה עברית, או “ארגון משותף”?

אין מן הצורך לגולל את כל סבכי השאלה העברית־הערבית בארץ למעל ענוֹת על השאלה הזאת.

הפועל היהודי, העולה לארץ לחיות בה חיי עבודה, לבנות בתוכה את מעמד הפועלים ולהגשים את היעוד ההיסטורי של המעמד: להיות לעם עובד, נתקל בארץ בקיוּם עבודה ערבית זולה ובלתי־מאורגנת, החותרת תחת אפשרות קיומו והחוסמת בעדו את הכניסה לעבודה. המשק הקיים בארץ, המשק הערבי, בכפר ובעיר, בנוי כולו על יסוד עבודה זולה ומשועבדת ומעוטת צרכים; ולגבי הפועל היהודי שאלה מכרעת היא, שאלת־חיים, בבחינת לחיות או לחדול, אם המשק החדש אשר יוקם בארץ, ואשר רק הוא מוכשר לשמש קליטה לעבודה העברית – אם אף הוא ייבנה על יסוד עבודה זולה, וממילא לא עברית, או העבודה העברית היקרה, המאורגנת, התרבותית, תבנה ותקיים את המשק החדש?

שאלה זו אינה בעצם רק שאלת הפועל היהודי. זוהי השאלה הציונית. בפתרונה תלוי עתידו של העם העברי, תלוי גורל הגשמת הציונות. כך או כך – ארץ־ישראל תיבנה. התפתחות ההון לא תפסח גם על ארץ קטנה וחרבה זו, ביחוד לאחר שארץ־ישראל נמשכה לתוך המסלול של האימפריה הבריטית העולמית. כוחות ההון והעבודה החסרים בארץ עלולים להתמלא מצד אחד על־ידי ההון הבינלאומי, ומצד שני על־ידי המוני האוכלוסים המדולדלים והמרובים הנמצאים למכביר בארצות השכנות, בדרום, בצפון ובמזרח. ההון, בין שיבוא ממקורות יהודים ובין שיבוא ממקורות בינלאומיים, מוכשר לפתח את הארץ גם בעבודת קוּלים, ועֵדה האינדוסטריאליזציה המהירה של ארצות אסיה הגדולות: הודו וסין. מצרים לבדה מוכשרה לסַפּק לארץ מאות אלפי ידים זולות בתכלית הזול; לא עבודה אחת כבר נעשתה עד עכשיו בארץ על־ידי הממשלה ועל־ידי קבלנים פרטיים בפועלים מצרים זולים, העובדים כמעט בתנאי עבדות גמורה.

כל מי שגורס ציונות ואינו גורס בנשימה אחת עבודה עברית – עבודה לא זולה, אינו אלא מתעתע. הגשמת הציונות היא הגשמת בנין הארץ בעבודה לא זולה, שיש בה כדי קיום נורמלי וסיפוק צרכיו של הפועל העברי. כל חתירה תחת העיקר המכריע הזה מקעקעת ומערערת את כל בנין הישוב העברי והורסת עד היסוד את תקות העם העברי לגאולה בארץ. הפועל העברי במלחמתו הקשה ורבת־המכשולים על עבודה עברית במשק החדש, המרים את הארץ משפלותה ודלותה הכלכלית – אינו עושה רק את שליחותו המעמדית, אלא ממלא שליחות לאומית ומכרעת בגורל עמו.

*

המלחמה לעבודה העברית מקבלת בתנאים המיוחדים של המציאות הכלכלית בארץ־ישראל צורה של התנגדות לעבודה הערבית, ואלה שאינם מסוגלים לחדור לתוך־תוכם של פּרוצסיס היסטוריים ואינם רואים אלא את קליפתם הזמנית, מוצאים במלחמה זו ביטוי לניגודים יסודיים שבין הפועל העברי והערבי בארץ, ומכאן המסקנה: או שפוסלים את המלחמה על עבודה עברית ורואים בה שוֹביניזם ריאקציוני של ה“אַחדוּתניקים”, או שכופרים בסולידריוּת המעמדית שבין הפועל העברי והערבי, קובלים על “אחדות־העבודה” אשר בגלל רצונה להראות את כשרותה הסוציאליסטית לבעלי־בריתה באינטרנציונל ובמפלגת־העבודה האנגלית, מכניסה את ההסתדרות בסבך “הארגון המשותף” הסותר ומסכן את ענינינו הלאומיים בארץ.

אין להעלים עין מהעובדה: יש כיום ניגוד עצום בין הפועל היהודי ובין הפועל הערבי. בכל משק חדש הנבנה בארץ ייתכן שתתיצב השאלה: פועלים עברים או פועלים ערבים? ובמקרה זה ברור שהפועל העברי יילחם על זכות העבודה העברית, כי בנפשו הוא. כל התחמקות והשתמטות ממלחמה זו באיזו אמתלה שהיא ובאיזו צורה שהיא אינה אלא בגידה בתעודת־החיים של הפועל העברי וחתירה תחת קיומו ועתידו.

אולם מי שרואה בניגוד הקיים עכשיו בין העבודה העברית ובין העבודה הערבית ביטוי לניגודים לאומיים יסודיים, המציגים את הפועלים היהודים והערבים בשני מחנות אויבים, מתחרים, באשר הם יהודים וערבים, אינו רואה את פנימיותם ותכנם ההיסטורי של הדברים. טועים שני הצדדים – גם אלה המחייבים את הניגוד כמסקנה טבעית של העבודה העברית ושוללים משום כך את השיתוף המעמדי שבין הפועל היהודי והערבי, וגם השוללים זכות המלחמה על העבודה העברית בשם השיתוף המעמדי.

היה זמן שהתנועה הציונית התעלמה לגמרי משאלת הישוב הערבי בארץ ועשתה את חשבונותיה כאילו ארץ־ישראל היתה ארץ ריקה מאדם ומחוסרת אוכלוסין כל עיקר. הזמן של ציונוּת נאיבית זו כבר עבר לבלי שוב. אולי עוד ישנם ציונים בודדים מטיפוסו של ז’בוטינסקי היודעים אמנם על מציאותו של הישוב הערבי בארץ, אולם הם רואים אותו כמשגה שאפשר לתקנו… הציונות האחראית, וביחוד הציונות הסוציאליסטית, אינה יכולה לשגות בתעתועי־שוא אלה. הישוב הערבי בארץ הוא חלק אורגני, בלתי־נפרד של ארץ־ישראל, הוא מעורה בארץ, עובד בה ובה יישאר. לא לרשת את מקומו ולא להיבנות מחורבנו באה הציונות. ואין כלל צורך בנימוקים של צדק ושל יושר, אלא פשוט משום שדבר זה לא ייתכן. אמנם נישול המון תושבים מאדמתם בכוח הזרוע אינו דבר בלתי־אפשרי גם בימינו אלה, ורק עכשיו היינו עדים לנישול מאות אלפי יוונים מתורכיה, ומאות אלפי תורכים מיוון, אולם רק מטורפי־דעות או נוכלים יכולים ליחס רצון כזה לעם היהודי בארץ־ישראל. ארץ־ישראל תהיה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה. את התגשמות הציונות אנו רואים בעליית המוני עם יהודי אשר יקימו בארץ משק חדש, לא במקום המשק הערבי הקיים, אלא נוסף לו, וייצרו אפשרויות עבודה רבות וחדשות, לא במקומות־העבודה הערביים הקיימים, אלא מחוצה להם, וירחיבו את הגבולות הכלכליים אשר בארץ עד כדי קליטת רוב יהודי גדול, אשר יחיה בארץ יחד את העם הערבי היושב בתוכה. דבר זה ייתכן, כאמור, רק בתנאי שהמשק החדש, בעיר ובכפר, בחקלאות ובחרושת, ייבנה על־ידי עבודה יהודית, שהיא עבודה יקרה ביחס לעבודה הערבית המצויה עכשיו בארץ, וביחוד ביחס לשפע מקורות העבודה הבלתי־מוגבלים כמעט הנמצאים בארצות השכנות.

בראשית בנין הארץ מקבלת המלחמה על העבודה העברית צורה של התחרות וניגוד בין העבודה העברית והעבודה הערבית הקיימת בארץ; משמעותה הכלכלית החברתית של מלחמה זו היא הגנה על עבודה לא־זולה, עבודה תרבותית ומאורגנת בפני ההתחרות הרבה של עבודה זולה ובלתי־מאורגנת. מלחמה זו במגמתה ההיסטורית היא גם מלחמה על הרמת מצבו החמרי והניבוֹ החברתי של הפועל הערבי הקיים בארץ. הפועל הערבי יכול קוות להשבחת תנאי חייו ועבודתו רק אם הפועל העברי יצליח במלחמתו נגד בנין הארץ בעבודה זולה. כשתינתן האפשרות להקים בארץ כלכלה חדשה הבנויה על ניצול עבודה זולה, עבודת קוּלים, לא רק שהפועל העברי לא תהיה לו עוד כל דריסת־רגל בארץ זו, אלא גם הפועל הערבי הקיים בארץ לא יצליח עוד להתרומם משפל מצבו מפני הזרם הבלתי־פוסק של עבודה זולה, אשר יזרום הנה ממצרים, מסוּדן, מעבר־הירדן ומשאר הארצות השכנות. או בנין הארץ בעבודה לא־זולה עברית, אשר מוכרחה להביא, בכוח הכרח הברזל של עובדות כלכליות, לידי ביסוס כל השדרות העובדות של הערבים בארץ והרמת מצבם וארגונם, או בנין הארץ בעבודה זולה לא־עברית, אשר היא מוכרחה להביא לידי תוצאות הפוכות: הכבדת העול והשעבוד על ההמון העובד ולחץ מַתמיד נגד התאַרגנוּתוֹ ומלחמתו על השבחת תנאי עבודתו וחייו.

הפועל היהודי הנלחם על קיוּמו והממלא שליחות לאומית במלחמתו על עבודה עברית בכל המשקים הנבנים מחדש בארץ – נעשה באופן אובייקטיבי גורם מכריע ביצירת האפשרויות להרמת מצבו של הפועל הערבי וההמון העובד הערבי הנמצא בארץ. כל עוד הפועל הערבי הוא ירוד, חסר תרבות, בלתי־מאורגן, מסתפק במועט וניתן לניצול ולשעבוד בלי גבול – מכוּונת מלחמת ההגנה של הפועל העברי נגד התחרות העבודה הזולה של הפועל הערבי. אולם במידת הצלחתו של הפועל העברי, עם התגברוּתו והתרבוּתו בארץ, עם הרחבת בסיס עבודתו ומלחמתו המעמדית – יתעורר ויתגבר גם הפועל הערבי ויתרומם משפל מצבו, ובעזרת הפועל היהוּדי יילחם על הטבת תנאי עבודתו, עד שיתרומם במשך הזמן לאותו הגובה הכלכלי והחברתי שעליו יעמוד הפועל היהודי. ובאותו זמן ימשיכו שניהם יחד את המלחמה על שמירת דרגת החיים של הפועל במשק הארץ הקיים והמתפתח והנבנה מחדש.

כשנלחמו פועלי “נשר” היהודים נגד מסירת עבודת החציבה לקבלן ערבי, שהכניס לעבודה פועלים מצרים זולים, עמדה מלחמתם בניגוד לאינטרס האישי של אותו מספר הפועלים הערבים העסוקים בחציבת המלט, אולם מלחמה זו עומדת בהתאמה גמורה לאינטרס המעמדי של הפועל הערבי בארץ לא פחות מאשר לאינטרס המעמדי של הפועל היהודי.

לא הפועל הערבי באשר הוא ערבי מסכן את אפשרוּיות עבודתו של הפועל היהודי, כי אם הפועל הערבי באשר הוא בלתי־מאורגן ומתחרה בזוּלתו.

הפועל העברי לא בא לרשת את עבודתו של הפועל הערבי ואין לו כל אפשרות שהיא לקחת את מקומו במשק הבנוי לכתחילה על עבודה זולה. מקומו ועתידו של הפועל העברי אינם אלא במשק אשר ייבנה במחשבה תחילה על יסודות אחרים מהמשק הערבי הקיים, על יסודות אשר יחזיקו ויקיימו פועל בן תרבות. אולם הפועל העברי יש לו ענין רב, ענין חיוּני, לעזור לפועל הערבי להילחם להטבת תנאי חייו ולהרמת מצבו בכל מקום אשר הוא עובד שם. זוהי לא מצוה סנטימנטלית לצאת ידי חובת סולידריות מעמדית הכתובה בתורה, אלא זוהי מצות הקיום, חובת הסולידריות המעמדית החקוקה בספר החיים. כל עוד יתקיים בצדו של הפועל העברי בארץ פועל ערבי העובד 12–14 שעות והמשתכר 15־10 גרוש לא ייתכן הדבר שיעלה בידי הפועל היהודי לקיים יום עבודה של שמונה שעות ושכר מינימלי של 30–40 גרוש.

גורל הפועל היהודי נקשר את גורלו של הפועל הערבי בארץ. תנאי חייהם כרגע הם שונים, הבדלים כלכליים, חברתיים ותרבוּתיים עצומים חוצצים ביניהם; נדמה כאילו תהום לא־תיסתם רובצת ביניהם. אולם כל מי שרואה לא רק את היום, כי אם גם את המחר; לא רק את המציאות הקיימת והקפוּאה, כי אם את מגמת התפתחותה; מי שמבחין את הכוחות הגנוזים ואת האפשרוּיות החבוּיות המתגלים בתוקף השינויים הדינמיים, שהם סודה של ההיסטוריה, יכיר כבר כיום – בתוך סבכי חיינו המלאים מעקשים וניגודים וסתירות ונטיות מתרוצצות ומתנגדות – את הנתיב המוליך לקראת המטרה המשותפת של מעמד הפועלים בארץ. הנתיב הזה אינו ישר ואינו כבוש, ולא מעטים יהיו המכשולים והמעצורים אשר ניתקל בהם עד אשר נפלס אותו.

הפרובלימות של תנועת־הפועלים העברית בארץ־ישראל אין דוגמתן בכל תנועת־פועלים שבעולם לקושי, לתסבוכת, ללא פתרון כמעט. מעמד הפועלים היהודי בארץ אינו קיים עדיין. אנו עומדים רק בראשית התהווּתו. עלינו לברוא כמעט יש מאין. עלינו לשנות את ערכי חיינו ועלינו להתחיל הכל מ“בראשית”. בפעם הראשונה בתנועת־הפועלים היהודית הוטל על חלק ממנה – הפועל העברי בארץ – אחריות ארצית, טריטוריאלית, אחריות של בנין מדינה. אנו נתקלים פה בעם השונה מאתנו תכלית שינוי בכל, בלי יוצא מן הכלל, והעם הזה פוגש אותנו בהכרח בלי הבנה, בחשד, באיבה, בהתנגדות, בהפרעה, במלחמה. פועלי העם הזה חותרים תחת קיומנו גם כשאין להם נגדנו כל כוונה רעה. הוויתם הירודה חותרת תחת קיומנו. הם כולם נתונים תחת שעבוד המסורת וכל כוחות המסורת העוֹינים לנוּ, הרואים בנו את אויבם הגדול; לפועלים אלה עלינו להושיט יד־חברים, יד נאמנה ונקיה. ולא מתוך התרברבות והתנפחות ואף לא מתוך התבטלות והסתגלות; בלי כל התכחשות ליעודנוּ הלאומי, בלי כל התנכרות לשליחותנו המעמדית, נאמנים תמיד למהותנו ולעבודתנו, עלינו להגיש לפועל הערבי עזרת־אחים, אחים בעבודה ובגורל העבודה, למען יתרומם משפל מצבו, למען יתנער מבערותו ועבדוּתו, למען יתחזק – ונתחזק.

חשון תרפ"ו.


  1. חרשתן גרמני. שבתו 32 פועלים יהודים וערבים. התביעות: תוספת חמישה גרוש ליום־עבודה; הכרה בועד־הפועלים; שמונה שעות עבודה; תשלום מס מקביל לקופת חולים. השביתה נמשכה חמישה ימים ונסתיימה בנצחון הפועלים. השביתה קירבה את הפועלים הערבים אל ההסתדרות.  ↩