מהויכוח בועידה החקלאית, סיון תרצ"א

השאלה העומדת לפני הועידה החקלאית בשעת חירום זו היא שאלת העבודה העברית במושבה. אנו נתונים עכשיו במצור. אנוּ עומדים לפני שערים סגוּרים, גזירות והתנקשוּיות, כשלון הסוכנות, רפיון הציונוּת והתפוררוּתה, התנכרות הבעל־ביתיות היהודית בארץ, הסתה ושׂיטנה מצד האפנדים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות – החוט המשולש של חורשי מזימות־רשע על מפעלנו, הטופלים עלינו עלילת־דם של נישול ועושק. בשעה קשה וחמורה זו אנוּ מצוּוים קודם־כל על ביצרון פנימי, והשאלה אשר בה ניבּחן – היא שאלת העבודה העברית. המפתח לפתרונה אינו בידי זרים, אלא בישוב גופא, ופתרונה קובע את עתידנו בארץ.

דובּר כאן על חשיבות השוק היהודי ונשמעה התביעה לקנות תוצרת משלנו. עלינו להפוך תביעה זו לצו־הישוב. אבל עם כל חשיבוּתה החיונית של קניית תוצרת עברית, אין להעמיד תביעה זו בשורה אחת עם תביעת העבודה העברית. קניית תוצרת עברית היא שאלה משקית, כלכלית, וממנה תוצאות חשובות להתבססותנו בארץ, אולם העבודה העברית אינה רק שאלה כלכלית – זוהי שאלה ביולוגית: שאלת היותנו או חדלוננו. תוצרת אפשר למכור גם בשוק חיצוני; הענף העיקרי של משקנו החקלאי – פרי ההדר – נועד בעיקרו לשוק העולמי. מאידך גיסא אין שום משק שלנו – אפילוּ משק קבוּצתי – יכול להשתחרר מההכרח להשתמש בתוצרת־חוץ. לא כן העבודה – זו אינה נפרדת מהעובד, מהאדם החי, אין היא ערך יחסי, חולף ומתחלף ככל ערך שהוא משקי בלבד, אלא ערך מוחלט, קבוע, מתמיד, אנושי, אשר בלעדיו כל מפעלנו מאפע. אנוּ יכולים לתאר לעצמנו ישוב יהודי שמשקו בנוי על אֶכספורט ואימפורט, אבל אי־אפשר להניח ישוב יהודי שמלאכתו נעשית בידי אחרים. שאלת העבודה העברית היא שאלת היותנו בארץ, ושאלה זו אין להעריך ולמדוד בשום קנה־מידה כלכלי, כשם שאין להעריך חיי־אדם וקיום־עם בקנה־מידה שכזה.

על אמיתות ישנות אלו עלינו לחזור עכשיו לא כלפי האיכרים, אלא בראש וראשונה כלפי עצמנו. המצב האמיתי הוא, שלא רק חלק מהאיכרים מוסיף להתעלל בתקות העם, מחרים את העובד העברי והופך את התנחלותו על אדמת המולדת לסרסרות מנצלת ומחפירה של עבודת עם זר, אלא גם בתוכנו הורד הדגל.

לא אתוכח עם “פועלי־ציון שמאל”. הללו – כוחם־להזיק קטן מאד; לא לתנועה עקרה זו לשאול אותנו מה העלינו אחרי עשרים וחמש שנים של מלחמה ומאמצים. אולם אין הועידה יכולה לעבור בשתיקה על עמדת חברינו מהקיבוץ הארצי של “השומר־הצעיר”. למען האמת עלי להגיד, שלא רק “השומר הצעיר” – חלקים רבים של ציבור הפועלים במושבות, וגם החברים במשקים וגם מוסדות ההסתדרות הורידו בשנים האחרונות את הדגל וכאילו השלימו את המצב השורר במושבות הגדולות והעשירות ביהוּדה ובשומרון, שבכמה מפרדסיהן הישנים והחדשים אין דריסת־רגל לפועל היהודי. פסקה המלחמה לעבודה עברית. בענין זה, שאין בו מקום לשום פשרה, לשום ויתוּר, לשוּם השלמה – כי בנפשנוּ הוא – הורד הדגל. ואם מצד הציבור כולו נעשה הדבר אוּלי מתוך עייפות, מתוך רפיון, מתוך מועקת השנים האחרונות וכשלונותיהן, הרי מצד אגף חשוב בתנועתנו, אשר כוחו גדול ורב גם להזיק וגם להועיל – מצד “השומר הצעיר” מיסודו של הקיבוּץ הארצי – נעשה הדבר בכוונה, בשיטה, בקול ענוֹת גבוּרה. בעקבות “פועלי־ציון־שמאל” הכריז גם “השומר הצעיר” על החלפת הסיסמה של עבודה עברית בסיסמת עבודה מאורגנת.

החבר בנטוב ניסה לנַבל כאן את תנועתנו ולרמוז, שבשאלת העבודה העברית יש למפלגה פוליטיקה כפולה: אחת כלפי פנים ואחת כלפי חוץ. אני תובע מבנטוב שיקום ויאמר בדברים ברורים וגלויים, איפה ומתי, באיזה כינוס אינטרנציונלי, באיזו פגישה עם שליחי הפועלים האנגלים או מפלגה סוציאליסטית אחרת, אמרנו או רמזנו שאנו מוַתרים על מלחמתנוּ לעבודה עברית במשק היהודי, או אפילו במשק הממשלתי ובמשק העירוני?

בשנה שעברה הגשנו תזכיר לועדת החקירה של שאו,¹ שבו העמדנו את כל הציונוּת ואת כל מפעלנו בארץ על זכות העבודה, תביעת העבודה ויצירת העבודה, ובו גילינו את עמדתנו החריפה נגד האיכרים שעשו עבודתם בידי ערבים. הודענו, שתנועת־הפועלים נלחמה ותילחם נגד שיטה זו. זה לא היה תזכיר קונספירטיבי שנמסר בחשאי – הוא נמסר על־ידי סְנֶל² וּועדת שאו למפלגת־העבודה הבריטית, לממשלה ולדעת־הקהל באנגליה ובעולם ונתפרסם בעברית, ביודית, באנגלית ובערבית. דברים לא־פחות ברורים מסרנו להופ־סימפסון, ולאחר ה“ספר הלבן” של פאספילד,³ המונה אותנו ב“חטא” העבודה העברית, אין זו אלא עלילת־זדון להגיד שאנו מחפים כלפי האינטרנציונל על מלחמתנו לעבודה עברית.

אולם שמעתי פה בויכוח עלילה יותר מסוכנת – עלילת נישול ערבים, ועלי להגיד לחבר בנטוב: היזהר בלשונך. אם במלחמתכם נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל אתם משתמשים באמצעים לא־תרבותיים, יש להצטער על כך, אבל אין זה אסון פוליטי. אולם כשאתם שוכחים כל מידה ונותנים יד לעלילת־הדם של נישול התלויה על ראשנו – על ראש כולנו – לאחר המאורעות, הרי עלינו להזהיר אתכם אזהרה חמורה לבל תרחיקו לכת במלחמתכם המפלגתית!

נשאלנו על־ידי נואם מ“פועלי־ציון” שמאל: מה הספקנו במשך עשרים וחמש שנים של מלחמה לעבודה עברית? עלי להודות: אין אנחנו עומדים כאן כחוגגים ומנצחים. אחרי התאבקויות קשות, מאמצים ממושכים וסבל על־אנושי – עוד רבה הדרך; כבשנו כיבושים גדולים, אבל עדיין אנוּ רחוקים מנצחון מלא. עוד שוּמה עלינוּ להילחם, ולהילחם קשה. איני יודע אם השואל ישמח ל“כשלוננו” זה ואם לא, אבל את “השומר־הצעיר” אני שואל: בשני המצעים שלכם ולעידה, בארוך ובקצר, אתם פוסלים את דרכנו, שיטתנו, סיסמתנו ופעוּלתנו עד עכשיו. את הסיסמה של עבודה עברית אתם קוראים להחליף בסיסמה של עבודה מאורגנת. עבודה מאורגנת זו שאתם תובעים – ואתם יודעים שלא פחות מכם אנו בעד עבודה מאורגנת, וגם עשינו דבר־מה לארגון העבודה בארץ – עבודה עברית היא או לא? אם כוונתכם לעבודה עברית – מדוע לא נאמר הדבר הזה במצעכם ובמלים ברוּרות ופשוּטות? אם אתם פוסלים מאה אחוזים עבודה עברית – מדוּע אינכם אומרים כמה אחוזים אתם מתירים? או מה שנאמר אצלכם על עבודה מאורגנת יש לקבל פשוטו כמשמעו: לא איכפת אם היא עברית או אינה עברית ובלבד שתהיה מאורגנת? המתכחשים אתם למלחמה לעבודה עברית, או אין לכם עוז מוסרי לעמוד עליה בגלוי? החושבים אתם שעבודה עברית תבוא מאליה, כי לה ידאג האיכר היהודי, ההון הפרטי, והציונוּת הגדולה שעליה אתם מכריזים במצעכם, “ריכוז רוב עם ישראל בארץ־ישראל וסביבותיה”, תתגשם מאליה, בלי כל מלחמה לעבודה עברית?

אני כשלעצמי איני מאמין שאתם מאמינים בדברים הנאמרים במצעכם. לי ברור שאתם מתכוונים לעבודה עברית, אם כי אתם מעקמים את הדברים שבכתב. ואילוּ היה לנוּ דין־ודברים רק אתכם – לא היה אוּלי כדאי לעמוד על שינוּיי־גירסאות שבינינו וביניכם. למרות נוסחאות־הבוסר וסילופי־התיאוריות, שבהם אתם רוצים לנגח אותנו – הרי אתנו אתם במפעל, במלחמה ובכיבוש. כתנוּעתנו כולה אתם קיימים לא על נוסחאות אלא על מעשים, ומעשינו הם מעשיכם, ויחד אתנוּ אתם אחוזים בכל העבודה שאנוּ עושים בארץ. אוּלם מאחוריכם עומד מחנה גדול של נוער בגולה ונוער זה, ככל היהודים בגולה, מתפרנס מדברים, מנוסחאות, מפרוגרמות, והוא נתון בין גלי התבוללות, קומוניזם ופאשיזם, ונלחם על נפשו – ויש ערך רב מה שאומרים לנוער זה. הוא מקשיב בצמאון ובעֵרוּת רבה לכל מלה הנפלטת בארץ ונוער זה יקבל ברצינות את דבריכם המעוקמים. ואם אין לחשוש לכם – הרי יש ויש לחשוש לנוער הזה, כשהוא ישמע “לא עבודה עברית – אלא עבודה מאורגנת”. הנוער לא יבין את הערמומיות שבנוסחה זו, אלא יקבל את הדברים כפשוטם, שאין לכם כל הבדל אם העבודה נעשית בידים יהודיות או לא – ובלבד שתיעשה על־ידי פועלים מאורגנים.

היש לנו צורך להגיד שארגון־הפועלים יקר לנו לא פחות מאשר לכם? ארגון־הפועלים הקיים בארץ אין לו במה להתבייש בפני ארגוני הפועלים המשוכללים ביותר באיזו ארץ שהיא, ויש לנוּ חלק־מה בארגון זה. ועבודה מאורגנת אינה המלה האחרונה במשאלותינו הסוציאליסטיות. אנו רוצים במשטר סוציאליסטי, אנוּ שואפים לקומוּנה. אבל בדעתי שאני עלול לתת בדבָרַי נשק בידי אלה המסלפים ביודעים את דברינו – אני אומר שאין לנוּ כל ענין מיוחד בעבודה מאורגנת בארץ, אין לנוּ כל ענין מיוחד במשטר סוציאליסטי ובקומוּנה בארץ, אם נושאיהם, יוצריהם ומגשימיהם לא יהיו הפועלים העברים. לא באנו הנה לארגן את מישהו, לא באנו הנה להפיץ בין מישהו את הרעיון הסוציאליסטי – באנו הנה להקים מולדת־עבודה לעם היהודי. בלי עבודה עברית אין לנו ענין בארץ־ישראל ובארגון ובמשטר סוציאליסטי. לפני הכל ותנאי לכל – עבודה עברית. נקודת־המוצא של תנועתנו היא במלחמה על עבודה עברית.

לא אענה לבנטוב על שאלתו, כיצד אנו פותרים את שאלת הפועל הערבי במושבה, כל עוד הוא וחבריו לא יענו על שאלה מוקדמת חשובה יותר וחיונית יותר: כיצד הם פותרים את שאלת הפועל העברי במושבה. על “השומר הצעיר” מיסודו של הקיבוץ הארצי להודיע גלויות וברוּרות מהי עמדתו במלחמתנו הקשה והמרה על העבודה העברית במושבה. קראתי את מצעי “השומר הצעיר” מתחילתם ועד סופם ולא מצאתי כל תשובה לשאלתי. לפני הועידה באתי בדברים את קיבוצי “השומר הצעיר” במושבות, הצגתי להם שאלה זו ונחרדתי לשמוע את התשובות אשר נתנו לי חברים צעירים שעלו בזמן האחרון ארצה והן אלה ממיטב הנוער שלנו. מה עוללתם לנוער זה בסיסמאות־הבוסר שלכם?

כאן, בועידה החקלאית, כשבנטוב נדחק לתת תשובה, אמר שהוא דורש מכסימום של עבודה עברית. לדעתי, אפשר להסתפק בתשובה זו, גם אני אינני דורש יותר ממכסימום של עבודה עברית. אבל מדוע לא נאמר הדבר הזה במצע שלכם? מדוע לא נאמר הדבר הזה לנוער שאתם אחראים לו בגולה? מדוּע יש לבנטוב שתי תשובות: אחת בפה ואחת בכתב?

אחד מחברי “השומר הצעיר” שאל בקריאת־ביניים: איך נבטיח את העבודה העברית במושבה? אלי להגיד לו, שהעבודה העברית אינה קבלנות מיוחדת שלנו; אנו רואים אתכם כשותפים בקבלנות זו, ויחד אתנו תחבטו את ראשיכם בכותל כדי לשמור על העבודה העברית.

המסתלק מהדאגה לעבודה עברית אין לו חלק ונחלה בציונות, אין לו חלק ונחלה בתקות העם היהודי. אתם נתבעים לא פחות מאתנו לתת תשובה לשאלת העבודה העברית ועליכם לתת תשובה – בלי כרכורים ובלי התחמקות! – לפועל בארץ ולנוער בגולה, אם תילחמו את המלחמה הקשה והממושכה ורבת־המכשולים על העבודה העברית במשק היהודי, במושבה העברית.

ואל תזרו אבק בעיני הבריות בפראַזות המחוכמות על “עבודה מאורגנת”. ידעתי, שכל ילד וכל נער המתחנך על־ידי שליחי הקיבוץ הארצי יודע, שמפלגת פועלי ארץ־ישראל מתכחשת ל“ארגון המשותף”, מתנכרת לפועל ולפלח הערבי, מתעלמת מכל הפרובלימה הערבית, ואילמלא ה“פשרנים” האלה של האינטרנציונל השני, אשר לא דאגו לפני 10 שנים לארגן את הפועל הערבי, להשוות את רמת־חייו לדרגת החיים של הפועל היהודי, ואשר לא רצו להגשים ריפורמה אגרארית בארץ – לא היו מתרחשים אולי מאורעות אב, וגזירות פאספילד ודאי לא היו באות, ולא היה ניתן פתחון־פה לצוררים ולמשׂטינים. אין אני רוצה להמליץ על עמדת המפלגה ב“שאלה הערבית” – אנחנו נוכל לדון אתכם בשאלת הפועל הערבי רק כשנשמע מכם תשובה ברוּרה לשאלת הפועל העברי. ואוּלי אתם סוברים – כאשר אפשר להבין מתורתכם שבכתב – שהתשובה לשאלת העבודה העברית תנתן על־ידי הפועל הערבי, אשר יאורגן על־ידיכם?

שאלת העבודה העברית בארץ קשה היא מאד – ואל תחפשו לכם מפלט מהקושי בפראזות קלות, שיותר משיש בהן תוכן ממשי, יש בהן אונאה עצמית או אונאת אחרים. מהו הקושי?

באנו לבנות ארץ בסביבה השופעת עבודה זולה, ירודה, בעלת צרכים מועטים. הכוונה היא לא רק לארץ־ישראל – אלא גם לסביבותיה. איני יודע אם מבחינה ציונית יש לדבּר בנשימה אחת על ארץ־ישראל וסביבותיה, כאשר עושה זאת בקלות ובפשטוּת רבה “השומר הצעיר”. אוּלם מבחינת העבודה הזולה ודאי ארץ־ישראל אינה אלא חלק קטן בגוש ענקי, המקיף את הארץ משלושת עברים – צפון, מזרח ודרום. בעצם יש לדבר על קונטיננט שלם, יותר נכון על שני קונטיננטים – אסיה ואפריקה – של עבודה זולה ובלתי מפותחת, ועל כברת האדמה הקטנה הגושרת את שתי היבשות הללו אנו רוצים לנטוע את העבודה העברית רבת הצרכים והתביעות. ההבדל בין הפועל היהודי ובין הרזרבה הענקית של פועלי אסיה ואפריקה אינו רק בהכרה. זהו קודם־כל הבדל ברמת־החיים, במינימום ההכרחי לקיוּם. גם פועל שלא למד את מארכס יודע שמוטב לקבל עשרים גרוש ליום במקום עשרה. אין פלח נבער כזה בארץ שלא יֵדע את החכמה הזאת. ואם תשעים ותשעה אחוזים מכל פלחי הארץ מוכשרים ללכת לעבוד למושבה ב־10 גרוש ליום – הרי זה משום שלצרכיהם הם מספיק שכר זה. אנשי הקיבוץ הארצי, אשר גילו בשנים האחרונות את תורת מארכס, שוכחים, שמלבד ההכרה והארגון יש עוד דבר ששמו מציאוּת כלכלית, ודבר קטן זה אף הוא משפיע במקצת על קביעת תנאי העבודה. מציאות זו אינה מוגבלת בתחומי ארץ־ישראל, אלא מתפשטת בכל הארצות השכנות – סוריה, מצרים, סודן, ארם־נהריים ועוד. ומציאות כלכלית זו, הקיימת עכשיו בארץ ובסביבותיה, אינה להוטה אחרי פועל עברי דווקא ואינה זקוקה לו כלל וכלל ואין לה כל צורך פנימי להתאים את עצמה לצרכינו המיוחדים. אין בדעתה להשתנות למען עשות את מצבנו נוח יותר.

רבבות העובדים הערבים אין עליהם כל חובה ואינם מרגישים כל צורך להעלות בכוונה את תביעותיהם למען ייבּטל ההבדל ביניהם ובינינו. הם אינם עושים זאת לא רק מחוסר הכרה מעמדית. רמת־החיים של הפועל האנגלי גבוהה מזו של הגרמני – ואיש לא יאמר שההכרה המעמדית גרמה לכך. רמת־החיים של הפועל האמריקני עולה על זו של הפועל האנגלי – אם כי הראשון מפגר בהכרתו ובארגונו לעומת האחרון. נתאר לנו לרגע שעשרת אלפים פועלים אמריקנים, שהתרגלו בארצם לקבל לא פחות מ־10 דולרים ליום, נתגלגלו בדרך נס לגרמניה – היעלה על דעת הפועלים הגרמנים להציג פתאום תביעה לנותני־העבודה שישלמו להם עשרה דולרים ליום רק כדי לעשות נחת־רוח לאורחים? היעלה בידי המהגרים האמריקנים לארגון את חבריהם הגרמנים לבל יעבדו בפחות מעשרה דולרים ליום אך ורק למען אַפשר את עבודת האמריקנים בגרמניה לפי רמת־חיים אמריקנית? ה“מארכסיסטים” של “השומר הצעיר” כנראה מאמינים באמת, שרק באשמת ה“פשרנים” ממפלגת פועלי ארץ־ישראל עוד קיימים בארץ זו הבדלים ברמת־החיים, בצרכיהם ובהכרתם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים והמתישבים היהודים, והריהם רואים את הפתרון לשאלת העובדה העברית בארגון הפועל הערבי.

לדעתנו, הבדלים אלה טבועים במציאוּת הכלכלית של הארץ הזאת וסביבותיה, אשר אינה עשויה להשתנות בהשפעת לחשים “מארכסיסטיים” ואינה רוצה להסתגל לצרכינו אנו – ולאו דווקא מתוך רוע־לב או מתוך חוסר־הכרה, אלא מתוך תנאים אובייקטיביים שאין לנו כל שליטה עליהם. האיכר היהודי, שאין “האפלציה הלאומית” פועלת עליו, נכנע למציאות הזאת של עבודה זולה בעלת צרכים מועטים, משתמש בה ובוגד בתקות עמו אשר רק בזכותה רכש לעצמו את האדמה ואשר רק לשם עבודה עברית מוּתר להחזיק בה. האיכרים היהודים המחרימים את העבודה העברית, אף הם עלו לארץ מתוך התלהבות לאומית – אך לא עצרו כוח לעמוד בפני לחץ המציאות הפלשתינאית ולא ידעו להירתם בעול יצירת מציאות חדשה, יצירת ארץ־ישראל.

והנה עכשיו בא אחד האגפים החלוציים שלנו, מתוך מחנות הנוער המסור ונאמן, וגם הוּא מרכין ראשו בפני המציאות הפלשתינאית והריהו מכריז, שאין תקוה לעבודה עברית כל זמן שההמונים הערבים בארץ לא ישתנו ולא יעלו את דרגת חייהם; כל זמן שהפועל הערבי לא ישתנה ויסרב לעבוד בפחות מעשרים גרוש ליום, כי רק במקרה כזה אפשרי ארגון משותף של הפועל העברי והערבי במושבה.

אתם שואלים מהי תשובתנו אנו, במה נבטיח אנחנו את העבודה העברית נוכח הלחץ של המציאות הערבית?

אני מודה שאין לנו רצפט מוכן, יחיד וכל־יכול. הריני תושב הארץ זה עשרים וחמש שנים, וזוכרני שכמה פעמים התיאשנו מהמלחמה המרה הזאת על העבודה העברית במושבה ולאחר כל יאוש הסתערנו מחדש בכוחות מאומצים: כי לחץ יותר חזק פעל עלינו – הלחץ של מאות ואלפים ורבבות מחברינו אשר עבודה זו היתה תקות־חייהם האחת; הלחץ של מאוַיי אומה אשר רק באדמה זו תכה שורש ושרק מעבודתה תשאב כוחות חדשים לקיומה. מתוך הרגשה זו חבטנו ראשינו בכותל, חתרנו נגד הזרם ויצרנו את הגוש הזה של אחד־עשר אלף פועלים חקלאים יהודים המכונסים בועידה זו. בעינינו גם זהו כיבוש שכדאי היה לעמוד ולהילחם לו. וכיצד נעשה הדבר? לא היה לנו אמצעי בדוק אחד ויחיד, אלא מכיון שהדבר היה בשבילנו לא דבר שבנוסח, אלא שאלת־חיים, גם אישית וגם לאומית – ניסינו בהרבה דרכים ואחזנו בהרבה אמצעים: גם דרך של הסברה, גם מלחמה ציבורית, גם ארגון מעמדי. גם פעולה משקית, וגם “אפלציה לאומית” – זו שהחבר בנטוב מודה בה בעל־פה כאן בועידה, אם כי הוא פוסל אותה בכתב במצע – שאינה מכוּונת לנותן־העבודה הבודד, אשר האינטרס הפרטי שלו הוא נגד תביעת העבודה העברית, אלא אפלציה לישוב המעונין כמונו בעבודה עברית, לא רק מתוך הרגשה ציונית, כי אם מתוך אינטרסים חיוניים. כי יש סכנה להישחט אם לא יהיו פועלים יהודים במושבה ובעל־המלאכה והחנווני לא תהא להם פרנסה, אם לא יתרבו הפועלים במושבה, כי הפועל הערבי רק מוציא מהמושבה ואינו מכניס.

ויש כוח גם לאפלציה לאומית בטהרתה: הצמאון הנפשי של העם היהודי לראות את המושבה העברית לא בנַוולותה, כקן של סרסרות יהודית ועבדוּת ערבית, אלא כזעיר־אנפין של מולדת עברית בעבודתה ובתרבוּתה ובצביונה העברי – אף הוא שקוּל במידת־מה על כף המאזניים. באלה עשינו את המלחמה ובאלה כבשנו את אשר כבשנו.

ואם אמצעים אלה פסולים בעיניכם, או פסה אמונתכם בהם, ואתם אומרים לנוער שלכם, שהוא גם שלנו לא פחות משהוא שלכם, שאלה הם אמצעי־שווא, פרי שיטה פסולה של המפלגה “השלטת”, אשר הנחילה את התנועה כשלון אחרי כשלון, והתרופה היחידה, הנאמנה, היא ארגון הפועל הערבי במושבה – הרי חובתנו להגיד לכם: לא זו הדרך!

אם יש תשובת־שווא, אונאה עצמית, שיטה אוטופיסטית ופסולה – הרי זוהי תשובת ארגון הפועל הערבי לשאלת העבודה העברית.

חברינו מ“השומר הצעיר” אינם מבחינים בין שתי שאלות שונות: בין שאלת העבודה העברית ובין שאלת תנאי־העבודה. הייתי יכול להבין במידת־מה את תשובתכם אילו היתה לפנינו רק שאלה על תנאי העבודה של מספר מסוים של הפועלים במושבה ולא עמדנו לפני מצב דינַמי: לפני משק ההולך ונבנה ולפני עליה בלתי־פוסקת. אילו היתה לפנינו שאלה של אלפים אחדים פועלים בתוך משק קיים ובנוי החי בתנאים גרועים ומסביבו מספר גדול יותר של פועלים לא־מאורגנים המסתפקים בשכר נמוך יותר – היתה תשובתכם יכולה להתקבל, לכאורה, על הדעת. אבל לפנינו לא רק שאלת תנאי־העבודה של מספר פועלים נתונים במשק נתון, אלא שאלה יותר רחבה, מסובכת וחשובה: המשק ההולך ונבנה על־ידי יהודים בארץ־ישראל – הייבנה בעבודה עברית שתעלה הנה מארצות אחרות בעלות דרגת־חיים גבוהה, תרבות סוציאלית מפותחת ומסורת ארגונית רבת־נסיון, או בעבודה זולה, מחוסרת תרבות ונתונה בקושי לארגון, המצויה בשפע בארץ זו וסביבותיה. שאלה זו אתם רוצים לפתור בארגון הפועל הערבי? נניח לרגע שהפועל הערבי במושבה נתון לארגון, במה ואיך תיפתר על־ידי כך שאלת העבודה העברית במושבה? אתם בטוחים, שתביעת העבודה העברית במאה אחוזים היא אוטופיסטית ואתם שואלים אותנו, באיזה כוח נכריח את האיכר לקבל דווקא פועל יהודי? – בכוח אשר בו עשינו את הדבר עד היום, בכוח הציוני העומד מאחורינו, בכוח הארגון, בכוח העליה, בכוח משקנו, בכוח דעת־הקהל, בכוח ריבויינו בארץ, בכוח הסכנה האורבת לישוב היהודי בארץ – בכל זה אינכם מאמינים; לדעתכם, כל אלה לא יעמדו לנו במלחמתנו על העבודה העברית, אוּלם הפועל הערבי המאורגן על־ידיכם, הוא יבוא וידרוש מהאיכר היהודי להעסיק דווקא פועלים מאורגנים הבאים מווארשה, מלבוב, מקישינוב, מקיוב – ולא פועלים בלתי־מאורגנים מיהודיה, מזרנוגה, מבית־דגון, מסרפנד – והאיכר היהודי יישמע לו. תבארו לי, חברי “השומר הצעיר” על טהרת המרכסיזם, מדוע ירצה הפועל הערבי להציג דרישה זו ומדוּע יוכרח האיכר היהוּדי להיכנע לה? החבר אורנשטיין הכריז עלי כי אוטופיסט אני, כששמע שעדיין מאמין אני בעבודה עברית במאה אחוזים במושבה. החבר אורנשטיין הוא איש פיכח, חפשי מאילוסיות בלתי־ריאליות, מארכסיסט אדוק, והוא יודע שאין להעלות כלל על הדעת שבמושבה העברית בארץ תשלוט עבודה עברית – היקרה, התרבותית, המאורגנת – במאה אחוזים, כשבסביבה יש רזרבה גדולה ועצומה של עבודה זולה ובלתי־מאורגנת. ואני מודה, שאין בידי לתת לחבר אורנשטיין חוזה כתוב וחתום המבטיח עבודה עברית במאה אחוזים. יודע אני את הכוחות העצומים הפועלים נגד תביעה זו. אוּלם אני יודע עם זאת שזוהי שאלת חיינו, ושעלינו להילחם עליה, ושיש גם כוחות היסטוריים מסייעים לנו במלחמתנו זו. אנו עומדים בפני התגוששות קשה בין שני כוחות מתנגדים: מצד אחד הסטאטיקה של הגיאוגרפיה הפלשתינאית, ומהצד השני – הדינַמיקה של ההיסטוריה העברית. אני מאמין בנצחון ההיסטורי של הכוח הדינמי. אולם אם החבר מרדכי אורנשטיין אינו מאמין בכך, עלי לשאול אותו: אם בכל אותם המכשירים והמניעים המסייעים בידינו לא יהיה לנו כוח להכריח את האיכר היהודי לקבל פועל יהודי במושבה היהודית, מפני שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים – איך יעלה בידנו להכריח אותו איכר לקבל דווקא פועל ערבי מאורגן ולשלם לו כפליים מאשר מקבל פועל ערבי מחוץ למושבה יהודית, בשעה שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים ובלתי־מאורגנים? איך ייתכן הדבר, על פי תורת מארכס, שבכל הפרדסים בארץ יעבוד פועל ערבי בעשרה גרוש ליום, ובלי ארגון מעמדי על טהרת הקיבוץ הארצי, ורק במושבה היהודית ישרור חוק המחייב עבודה מאורגנת ושכר־עבודה של עשרים גרוש בשביל אותו פועל ערבי? אנחנוּ, האוטופיסטים, מאמינים בכוחו ויכלתו של הפועל העברי – המאמינים אתם בצדקתו ונדיבותו של המעביד היהודי?

אם ברצינות ובלב תמים אתם גורסים ארגון הפועל הערבי במושבה – אינכם יכולים להצטמצם בתחומי המושבה היהודית, אלא עליכם לארגן את הפועל הערבי בכל רחבי המשק הפלשתינאי, ואולי גם בארצות השכנות, ולשנות תנאי חייהם ומציאותם הכלכלית של מאות ואלפי הפלחים והבידואים – שהם משמשים מקור לעבודה ערבית בארץ – ולהעלותם עד כדי דרגת החיים של העולה והמתישב היהודי בארץ, באופן שהפועל הערבי לא יוכל לחיות אחרת מאשר חי הפועל היהודי; אבל במה יפתור דבר זה את שאלת העבודה העברית?

אני מאמין שהתישבותנו ההמונית בארץ עתידה להביא לידי שינוי מעין זה – איני יודע אם בעוד דור אחד, שני דורות, מוקדם או מאוחר, אחת ברור לי שלאחר שנהיה גורם משקי מכריע בארץ, נשנה גם את מבנה הכלכלה הערבית בארץ. אבל השאלה העומדת לפנינו היא, איך להיות לגורם משקי זה, איך לקיים את התישבותנו, איך להקים פה מעמד פועלים יהודי רב־מנין ורב־בנין אשר יצליח להעלות אליו את העובד הערבי משפלו החמרי והרוחני – לא בהבל־פה, אלא בכוח הכלכלה והארגון? או שמא נחכה בעבודה עד שתתחולל בארץ־ישראל על־ידי מישהו מהפכה סוציאלית, שתכשיר לנו את הקרקע לעבודה בתנאים נוחים וקלים מאלה שניתנו לנו עכשיו? ואני אומר: אין אונאה עצמית, אין תרופת־שווא, אין שיטה פסולה יותר מאשר התיאוריה הילדותית הזאת לפתור שאלת העבודה העברית על־ידי ארגון הפועל הערבי.

ורק מלים מועטות לשאלת הפועל הערבי: אני פוסל כל גישה לפועל הערבי, שאינה רואה בו מטרה לעצמו אלא אמצעי לנו. ארגון הפועלים הערבים – אם הוא צריך לבוא ובמקום שהוא צריך לבוא – חייב לבוא לשמו. אין לעשות מארגון הפועל הערבי תכסיס ערמומי או תחבולה מחוכמת לכניסת פועלים עברים ולמניעת כניסתם של פועלים ערבים למושבה. לפועל הערבי יש לגשת בלב טהור ובידים נקיות. במקום שנעזור – יכוּון הדבר לטובתו הוא. ארגון הפועל הערבי בארץ יקום רק אם יהיה נובע מתוך צרכיו הוא ויתאים – גם בתוכן וגם בצורה – לתביעותיו, לרצונו, להרגליו, ליכלתו, לסגוּלותיו ולכשרונותיו. לא יעלה בידכם לסגל את הפועל הערבי לצרכינו אנו – אם הצרכים האלה לא יהיוּ גם צרכיו הוא.

ובסיום דברי, לשאלה – אם נצליח או לא נצליח במלחמתנו לעבודה עברית. הפחד של “השומר הצעיר” מפני האיכר היהודי המתנכר אינו מַבעית אותי. ולא שאני מזלזל בטעמה ויכלתה של התנכרות זו – אלא שאני מאמין יותר בכוחות ההיסטוריים המסייעים לנו. ואם האמונה אינה מספיקה לכך – אולי יספיק לכך הנסיון שלנו. הכיבושים שלנו – גם אם אינם שלמים עדיין ואין אנו חוגגים כמנצחים – יש בהם לאחר הכל כדי לעודד. על אף כל המכשולים, ועל אף המציאות הקשה, זכינו למושבות קפיטליסטיות הבנויות על טהרת עבודה עברית – לאמור: כמעט גם על טהרת עבודה מאורגנת. יאמרו לנו שאין מביאים ראָיה ממושבות חדשות, אבל מה אנו רואים במושבות הישנות? לא רק ריבוי מתמיד של העבודה העברית. בשלוש השנים האחרונות נתקיים חלק מהאוטופיה המדריכה את מנוחת אורנשטיין. העבודה העברית שלטת בתוך המושבות הישנות – פתח־תקוה, רחובות, חדרה. אמנם, אין היא שלטת עדיין בפרדסים, אבל כל העבודה במושבה גופא נעשית היום בעבודה עברית “טהורה”. והרי רק לפני שנתיים־שלוש היה לנו ריב־דמים על זכות העבודה העברית ברחובות – לא בכרם ולא בפרדס, אלא בלב המושבה, בבנינו של מאקוב הידוע.

הקרובים אנו לנצחון שלם? – איני יודע. אבל אני רוצה להגיד שאיני מפחד מהתנכרות חלק האיכרים היהודים; איני מפחד מהעלילות והשיטנה של האפנדים הערבים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות. עם כל הנזק שהם גורמים לנו, אין בכוחם להכריע. בדבר העבודה העברית יש לי רק פחד אחד: הורדת הדגל על־ידי עצמנו. התנכרות הפועל מסוכנה יותר מהתנכרות האיכר. וכאן, בועידה הזאת – החובה להגיד זאת.

שאלת העבודה העברית אינה רק ענינו של הפועל – זוהי שאלת החיים של האומה כולה; אוּלם הפועל העברי הוא השליח של האומה, ואם הוא יוריד את הדגל, אם הוא יאבד את האמונה, אם הוא יחדל להילחם – יקום רצון האיכר המתנכר, האֶפנדי הצורר, הקומוניסט הבוגד, הפקיד המשׂטין, והעבודה העברית בארץ תיכשל, וכל האדמה בארץ הזאת אשר תיקנה ותירכש בהון יהודי כביכול לשם גאולת העם – לא לנו תהיה.

ועידה זו צריכה לחשל מחדש את הכרתנו הקולקטיבית ואת רצוננו המאורגן להגברת העבודה העברית עד נצחונה המלא. לא אעמוד על בירור הדרכים. אני מחייב כל הדרכים והאמצעים המוליכים למטרה, בין שהם דרכי שלום ובין שהם דרכי מלחמה. העיקר שתעמוד לפנינו מטרה ברורה ונהיה מוכנים להילחם עליה. נדע שאנו עומדים בפני מציאות קשה – אבל אין לנוּ דרך אחרת; העבודה שאנוּ עושים היא לא רק עבודתנו, אלא עבודת העם אשר שלח אותנו הנה, ובעזרתו נבצע את המפעל אשר הטלנו על עצמנו.