פִינוֹ וְזַ’ן, קְטַנִּים זְרִיזִים,
חִפְּשׂוּ בַּיַּעַר אֱגוֹזִים.
“אֱגוֹז!” – קָרָא פִינוֹ בְּעֹז;
וְזַ’ן – תָּפַס אֶת הָאֱגוֹז.
“הַנַּח בִּן־רֶגַע – הוּא שֶׁלִּי!”
– “שֶׁלְּךָ? מַדּוּעַ? הוּא שְׁלָלִי!”
– “הֵן לְפָנֶיךָ רְאִיתִיו!”
– “אַךְ לְפָנֶיךָ הֵרַמְתִּיו!”
מִן הַפֻּלְמוֹס “שֶׁלִּי – שֶׁלְּךָ”
פָּרְצָה תִּגְרָה כַּהֲלָכָה.
פִּתְאֹם נִרְאָה בִּשְׂדֵה־הַקְּרָב
רוֹעֵה־הַכְּפָר – הוּא זַ’ק הַסָּב.
“הוֹ סַבָּא זַ’ק, הֱיֶה דַיָּן!”
שָׁמַע הַסָּב אֶת הָעִנְיָן,
שָׁקַל פְּרָטָיו בְּמַחְשָׁבָה,
נָטַל אֱגוֹז־הַמְּרִיבָה,
פִּצַּח אוֹתוֹ לַחֲצָאִין –
וּבִמְנוּחָה הוֹצִיא פְּסַק־דִּין:
"חֲצִי־קְלִפָּה לְכָל נִשְׁפָּט –
וְלִי הַתּוֹךְ כִּשְׂכַר־מִשְׁפָּט!
לִמְדוּ־נָא לֶקַח, זוּג חָבִיב:
שָׁלָל עָתִיד חַלְּקוּ בְּלִי רִיב!"