זָהָב בְּאֶבֶן־שְׁחוֹר שֻׁפְשַׁף בְּרֹב יָגִיעַ;

אוּלָם שׁוּם קַו צָהֹב עָלֶיהָ לֹא הוֹפִיעַ.

“הוֹ, אֵין זֶה זְהַב־אֱמֶת!” – פָּסְקוּ עוֹשֵׂי הַמְּלֶאכֶת

וְהִשְׁלִיכוּהוּ חִישׁ לַעֲרֵמַת־מַתֶּכֶת.

בְּרַם אַחַר־כָּךְ נִגְלָה כִּי חֵרֶף שְׁחוֹר־הַצֶּבַע –

לֹא אֶבֶן־בֹּחַן כְּלָל הָיְתָה זוֹ לְפִי טֶבַע.

יְקַר אוֹתוֹ זָהָב חָזַר וְהִתְבַּלֵּט:

רַק אֶבֶן אֲמִתִּית בּוֹחֶנֶת זְהַב־אֱמֶת