מהויכוח בועידת ההסתדרות

רוב המתוַכחים מ“השומר הצעיר” אינם פוסלים את כוונתנו – הם שוללים את כיווּננוּ. הם מודים שהיו בשנים האלה כיבושים והישגים חשובים, אבל דווקא בכיבושים והישגים יש סכנה, מפני שהם עלולים להאפיל על “השיטה הנפסדת” של המפלגה ה“שלטת”. הכיבושים כשהם לעצמם – הגידול, העליה, הקביעות בעבודה, הרמת השכר במושבה מ־½17 לעשרים גרוש ליום, הרחבת ההתישבות, ביצור המשק, חיזוק הארגון המקצועי – כל אלה הם דברים טובים כשלעצמם. אוּלם ה“שיטה” הנהוגה בכל הכיבושים האלה היא רעה. תרשו לי, חברים, אפיקורסות אחת: אני כופר במציאות “שיטה” הנפרדת מהכיבושים וההישגים והמפעלים האלה. ה“שיטה” שלנו היא לא מחוץ לכל אלה, אלא בתוכם, במהותם. ה“שיטה” אינה מופשטת ממה שאנו עושים, אלא המעשה בעצמו, המלחמה על העליה, על העבודה, על ההתישבות, על הארגון, על הטבת תנאי העבודה. זוהי השיטה ולא אחרת.

ועוד אפיקורסות אחת. אתם פוסלים “שיטה” זו וכאילו מציינים לעומתה שיטה אחרת. לא שמענו מה טיבה של השיטה האַלטרנטיבית. ואני אומר לכם: לא רק שאין לכם שיטה אחרת, אלא שאין בכלל שיטה אחרת. שוּם שיטה אחרת לא תיתכן ולא תצויר בתנאים הקיימים בתנוּעת הפועלים בארץ. למה הדבר דומה? לפרובלימה מתימטית עם נתוּנים מסוימים וקבוּעים שיש למצוא בה את הנעלם האחד – הפתרון לפרובלימה זו אינו תלוי בפותר ולא בשיטת הפתרון, אלא בנתונים המסוימים שלה. המתימטיקן החריף ביותר לא ישנה את הפתרון ולא יוסיף ולא יגרע כל זמן שהאלמנטים של הפרובלימה אינם משתנים, ואין הדבר תלוי כלל ב“שיטה” המתימטית שבה משתמשים למציאת הפתרון. כך הוא הדבר גם ביחס לפרובלימה שלנו בארץ־ישראל עם ה“נתוּנים” ההיסטוריים שלה. אם ה“נתון” האחד הוא העם העברי במצבו הקיים בגולה, ואם הנתון השני היא ארץ־ישראל בהוויתה הטבעית, הפיסית, המשקית והחברתית, ואם הנתון השלישי הוא הנסיבות האינטרנציונליות שבהן נתון מפעלנו והמטרה היא אותה המטרה המשותפת לכולנו, לכל הועידה הזאת ולכל התנוּעה שלנו – הרי אין שוּם שיטה ושוּם נסיון ושוּם כיווּן, מלבד שיטה זו שפועלי ארץ־ישראל ומפלגתם נקטו בה והכיווּן אשר על פיו מתנהלת תנוּעתנוּ זה עשרות שנים. בחומר האנושי שלנו, באמצעים אשר בידינו, בטבע הארץ הזאת ובמציאות האינטרנציונלית – יש לעשות זאת, ורק זאת, מה שאנו עושים, כל זמן שהדבר שאנו רוצים להקים בארץ הוא הדבר שאין חולק עליו בתוכנו. ומי שלא ינהל את הענינים, ובאיזה סגנון שלא ישתמשו בו, ותהיינה הנוסחאות מה שתהיינה – אחת תהיה ה“שיטה”: לקרוא ולחנך ולהכשיר את הנוער היהודי לעלות לארץ ולעבוד בה, להילחם על עבודה ועל תנאי עבודה, ליצור התישבות, לכבוש קרקע, להשיג אמצעים. לגבש כוח מעמדי, להוות גורם בישוב ובעיר, ליצור קשרים עם העובד הערבי ועם תנועת־הפועלים העולמית ולעשות את אלפי הדברים שהפועל העברי עושה כל השנים בארץ.

שיטה אחרת תיתכן רק בתנאי אחד: אם המטרה היא אחרת. וישנה שיטה אחרת, שונה משיטתנו, שונה בהחלט וביסודה: זוהי שיטת ה“פרקציה”. ויש הגיון פנימי בשיטתה. כי אם המטרה אינה העברת המוני ישראל לארץ, ולא שינוּי המצב בארץ – שינוּי כלכלתה, ישובה, משטרה, חברתה, מדיניותה – על־ידי כוחו של העם היהודי שיבוא לארץ ויתישב בה ויהווה כאן עם חדש, ויקים משק חדש וחברה חדשה, אלא המטרה היא שקומץ הצעירים היהודים שבאו הנה וקראו חוברות סוציאליסטיות ורבולוציוניות ישמשו סוכנים בידי מוסקבה הקומוניסטית, ועל יסוד המציאוּת הקיימת, על יסוד הסטאטוס־קווֹ המשקי והחברתי יתפסו בעזרת האימפריה הסובייטית את השלטון, ויקימו בכל ארצות ערב, וארץ־ישראל בתוכן, “שלטון פועלים ואיכרים” – אז ודאי שנחוצה “שיטה” אחרת. אז אין צורך במלחמה על עליה ועבודה והתישבות יהודית ואין צורך במעמד־פועלים יהודי והסתדרות זו שאנו יצרנו – אלא לגמרי בדברים אחרים.

אבל אם המטרה שלנו – של “השומר הצעיר”, של “פועלי־ציון” ושל הפועל הציוני הכללי – היא המטרה המשותפת לכל הועידה הזאת, בלי יוצא מן הכלל, כי ועידה זו היא במאה אחוזים ציונית – הרי לא תיתכן כל שיטה אחרת מלבד השיטה הקיימת הטבועה במהותנו, בגורמים שהעלו אותנו ובתפקיד המוטל עלינו. ואין השיטה תלויה כלל וכלל בתפיסה העיונית, אם היא מארכסיסטית או אנטי־מארכסיסטית, מטריאליסטית או אידיאליסטית, מדעית או לא־מדעית. ייתכן הבדל בכשרון המעשה, בידיעת הענינים, בתבוּנה, בראִיה; אם העושה יודע היטב את מלאכתו או לא, אם הוא מרחיק ראות או לא, אם הוא מכיר את הדברים באופן שטחי או מעמיק, אבל יהיה העושה מי שיהיה הוא יפעל רק לפי שיטה אחת שנגזרה עלינו בגזירת המטרה, בגזירת התנאים והמציאות שבתוכם מתגשמת המטרה.

את שיטתנו לא ירשנו מאחרים. לא קיבלנו אותה לא מהרפורמיזם ולא מהסוציאליזם המהפכני – מתוך חיינו וחזון־עתידנו חצבנו וחקקנו את השיטה בה אנו פועלים זה 28 שנים.

אתם אומרים שכל מה שנוצר והושג הוא פרי של קוניונקטורה – זה לא נכון. מפעלנו לא החל עם הפריחה הקוניונקטוראלית של השנה האחרונה. הישגינו וכיבושינו – המלוּוים מזמן לזמן באסונות וכשלונות – הם פרי מאמצים ומלחמה הנמשכים בנאמנות קנאית מיום בוא הפועל לארץ. ושיטה זו לא תשונה כל זמן שמציאות העם היהודי, מציאות ארץ־ישראל והמציאות העולמית לא תשונינה.

דוגמה אחת – מהשטח הפוליטי. “השומר הצעיר” היה ממחייבי המנדט, ובאי־כוחו היה להם תמיד אומץ להגיד זאת גלוי במסיבות ציוניות. עכשיו מדברים בחוגי “השומר הצעיר” על מלחמה באימפריאליזם האנגלי בנוסח “פועלי־ציון” שמאל. האם שינו עמדתם הפוליטית, או זוהי שיגרה לתפארת המליצה ה“מהפכנית”? מעולם לא התעלמנו מהליקויים והסכנות שבמשטר הפוליטי הקיים בארץ, ומהימים הראשונים של הכיבוש אנו עומדים בקשרי־מלחמה פוליטיים. אבל אני שואל אתכם, ושואל גם את וֶשֶׁר ואֶרֶם “מפועלי־ציון”: הרוצים אתם באמת ובתמים בביטול המנדט היום ובשעה זו? ושר הודיע כאן, שאילוּ היה זה תלוי בו – היתה ממשלת המנדט הולכת מכאן מיד, בלי כל שהות. אני מרשה לי לפקפק בכנות ההודעה הזאת. האם יש הכרח שבהתחלף ממשלת המנדט יקום כאן “שלטון איכרים ופועלים” ושלטון כזה שיתן לנו להמשיך עליה והתישבות עברית וטיפוח תנועת־פועלים? אני מכיר ארצות ערביות שאין בהן מנדט ואין לאנגליה שליטה עליהן והן רחוקות משלטון פועלים ואיכרים יותר מארץ־ישראל. הרוצה ושר בהקמת משטר תימן בארץ־ישראל? אנחנו איננו רוצים – ואני בטוח שכל אחד מכם אינו רוצה, ותהינה מליצותיכם הפוליטיות מה שתהיינה. יחסנו למשטר המדיני בארץ הוא מחויב המציאות ההיסטורית, כמו יחסנו לכל שאר השאלות היסודיות, ואין לשום אגף בתוכנו שיטה אחרת.

כמובן, תיתכן שיטה של אפס־פעולה, כזו שיש בהרבה שאלות עיקריות ל“פועלי־ציון” שמאל, אפס־פעולה בשטח “החלוץ”, בשטח ההתישבות, בשטח המאמץ הציוני – והם באו על שכרם בגלל “שיטתם”, ואין אני מקנא בהם, ואיש מכם אינו מקנא בהם. אבל תנועה המצוּוָה על הפעולה – אין לה כל שיטה אחרת מלבד זו, שהמציאות שלנו וההיסטוריה שלנו והיעוד שלנו כופים עלינו.

לשם בירור־יתר של השיטה אציג שלוש שאלות קונקרטיות מאלה העומדות במרכז תנועתנו.

השאלה הראשונה: אחדות המעמד. הנה בועידה זו יש לנו נוער ציוני כללי, “השומר הצעיר”, פועלים דתיים, “פועלי־ציון” שמאל, מפא“י. אם אתם תעמדו בראש ההסתדרות, וה”שלטון" יִכּוֹן בידיכם – האם תוציאו את הפועלים הדתיים מההסתדרות? ואם לא תוציאום, האם תאפשרו לו, לפועל הדתי, להיות חבר באגודה מקצועית מבלי שיצטרך לחלל שבת? האם תאפשרו לו להיות חבר בקופת־חולים מבלי להבטיח לו אוכל כשר בבית ההבראה – או לא?

ויש גם “ברית טרומפלדור”. לכם קל ונוח – אתם תולים הקולר בנו ואומרים שאנו אשמים במציאות הרביזיוניזם. אבל מה תעשו אתם? יש נוער יהודי בגולה המתחנך על־ידי הרביזיוניסטים, ונוער זה עולה לארץ ורוצה לעבוד. מה תהיה ה“שיטה” שלכם: תכניסו אותו להסתדרות, או תאמרו לו: “אתם פאשיסטים – ולא נשב אתכם יחד”?

התגידו לנוער הדתי: אנחנו לא נקים לכם קבוצה כשרה ומטבח כשר? התגידו לנוער הציוני הכללי: היות שאינכם מודים בסוציאליזם המהפכני שלנו – לא תהיו אתנו בהסתדרות אחת? או שבהסתדרותנו יהיה מקום גם לדתיים וגם לאלה שאינם ממינים בסוציאליזם מהפכני? עוד הרבה שנים נתחבט בקושי הקמתה של אחדות כל הפועלים ושמירה על אחדות זו. כי השאלה אינה רק זו שנִתֵּן לחבר הדתי ולחבר הציוני הכללי להיות חברים בהסתדרות, אלא שנדע לבוא ל“סיעות שלהם, שהן עדיין מעבר לים”, עוד בטרם רכשו להם תפיסה של “סוציאליזם מהפכני”, בעודם ציונים כלליים ובעודם צעירים דתיים ונגיד להם: דעו לכם – דרככם האחת והיחידה היא לעלות לארץ, לחיות בה חיי עבודה, ולהילחם שכם אחד עם כל הפועלים. התלכו אליהם להגיד להם זאת או לא? אַל תדברו גבוהה גבוהה ואַל תלגלגו על העממיוּת ואַל תספרו מעשיות על “הסתגלוּת לאלמנטים נחשלים”. אינני יודע אם בהסתגלות לפראזיאולוגיה הקומוניסטית שבגליציה יש מעשה־גבורה רב. אבל תנועתנו תיבנה, תצליח ותנצח רק אם יחד עם שמירה קנאית על מטרותיה ויעודה ועם חוסר כל ויתור על נכסיה ועיקריה היסודיים תדע לאפשר לכל הזרמים בנוער ובעליה העובדת, שהם שותפינו שלנוּ בגזירת ההיסטוריה, להתמזג בתוך הים הכללי הזה הנקרא מעמד־הפועלים. אחרת לא תמלא את יעודה. זוהי הכרה מעמדית, זוהי שליחות מעמדית וזוהי נאמנות מעמדית.

והשאלה השניה – יחסנו למשק הפרטי. ושוב אני מציג את השאלה בפשטות הגדולה ביותר, בלי כל מלים זרות. ישנם יהודים – לעתים פּחות ולעתים יותר – הבאים לארץ עם צרור כספם, והם חרדים על כספם, והם משקיעים אותו בארץ – נוטעים פרדס, בונים בית, ומקימים בית־חרושת. ואני שואל: אם הכוח יהיה בידיכם – התתנו להם לבוא לארץ, או לא? ואם בידכם יהיה לכַוון את עלייתם – להגדילה או להמעיטה – מה תעשו ואיך תתנהגו? ולאחר שיהודים אלה יבואו, יבנו ויטעו – ואנחנו נצליח לחדור לעבודה – מה תהיה שיטתכם? האם תארגנו את הפועל ותגייסו אותו להילחם על תנאים הוגנים ועל השבחת מצבו, תוך שמירה על המשק שלא ייהרס, אם כי הוא משק קפיטליסטי, ולא תעשו כל דבר שיביא לסגירת בית־חרושת או להעברתו לסוריה או לפשיטת־רגל של בעליו, ומתוך נאמנות רבה לפועל ולתביעותיו הצודקות, תשקלוּ תמיד – כשתבואו לעשות איזה צעד מכריע – מהי היכולת האובייקטיבית של המשק ומהי האסטרטגיה הנכונה, עד היכן מגיע כוחנו, והיכן אנחנו יכולים לשבור את הראש – כמו שאנו עושים – או לא? השיטה אשר נקטנו אנחנו, מעז אני לחשוב, היא השיטה היחידה, הנבונה והאפשרית, וגם רפורמיסטים וגם מהפכנים יוכרחו לנקוט בה. אפילו “פועלי־ציון” שמאל, אם תזכה לכך שהפועלים יטילו עליה להיות שליחם, תתנהג אך ורק על פי שיטה זו. וָלא – ישברו הפועלים את ראשה.

אנחנו רוצים בהסכמי־עבודה המבטיחים יציבות ידועה, מוגבלת בזמן, של הישגי הפועל. אין הסכמים אלה אידיאל אחרון שלנו. גם שכר־עבודה טוב איננו האידיאל הסופי שלנו. אנו שואפים למשטר שאין בו שכר־עבודה כלל וכלל. אנחנו שואפים לחברה, שאין משלמים בה בעד עבודה, אלא העבודה היא תפקיד חברתי המוטל על כל אחד לפי יכלתו, והאדם מקבל את כל צרכיו מהחברה, בלי כל קשר אם הוא עובד ובמה הוא עובד. אולם אנו חיים עדיין במשטר אחר, ואני מדבר על שיטת פעולתנוּ במשטר זה, ובמשטר זה אנו נלחמים על שכר־עבודה הוגן ועל הסכמי עבודה. הסכם עבודה אף הוא אינו אידיאל סופי – האידיאל הוא משטר עבודה, שבו לא יצטרך הפועל לבוא לידי הסכם עם המעביד, אלא החברה העובדת תנהל את משקה ותקבע באופן קולקטיבי את תנאיו וסידוריו. אבל עד בוא המשטר הזה אנו רוצים שהפועל לא יהיה נתון לשרירות־לב רגעית של המעביד, והישגיו לא יהיו מופקרים, ואנו רוצים ליצב ולחזק אותם מזמן לזמן בחוזים קולקטיביים.

כל פועל ופועל, בלי יוצא מן הכלל, עושה הסכמי־עבודה בכל יום ויום, בין שהוא יודע זאת ובין שאינו יודע. שום פועל אינו עובד בלי הסכמת בעל־הבית. אבל בלי חוזה קולקטיבי – ההסכם הוא ליום, והוא נעשה עם פועל בודד, העומד מחוסר־אונים בפני בעל־הרכוש התקיף. מעמד־הפועלים, לאחר שנתארגן, ועמדתו הקיבוצית נתבצרה, רוצה שההסכם ייחתם עם הציבור המאורגן, ותנאי העבודה יהיו יציבים למשך זמן מסוים. אין זו יציבות לעולם־ועד, כי תנאי המשק אינם יציבים, והמשטר הזה לא יתקיים לעולם־ועד. הכל יחסי והכל זמני. אנו רוצים ומעונינים ביציבות יחסית וזמנית ואנו רוצים שהתנאים שהוסכם עליהם לא ישונו עד תום הזמן המוסכם, לא על־ידינו ולא על־ידי המעביד, ולשם כך יש צורך בבוררות, בוררות מחייבת, אם לפני תום הזמן המוסכם נפל איזה סכסוך, כי אחרת אין החוזה חוזה. אם לאחר קביעת ההסכם יוכל כל צד לשנות ולכוף את הצד השני – מה בצע בהסכם? זוהי השיטה ושיטה אחרת איננה ולא תיתכן, ושום מליצה “מהפכנית” לא תועיל ולא תשנה כלום.

ואשר לבוררות חובה – נדמה לי שמושג זה עצמו טעון בוררות. יש שני מינים של בוררות. יש בוררות כפויה ויש בוררות מוסכמת. יש בוררות כפויה על־ידי המדינה, בכוח החוק, בין שהפועלים והמעבידים רוצים בה ובין שאינם רוצים; ויש בוררות מוסכמת על־ידי שני הצדדים המעונינים. אין לדעתי לקבוע באופן אבסולוטי, לכל הזמנים ובכל התנאים, שבוררות כפויה היא רעה. בניו־זילנדיה ובאוסטרליה היו הפועלים בתקופה מסוימת ובתנאים מסוימים מצדדי הבוררות הכפויה, וברוּסיה וסובייטית הונהגה בוררות כפויה על־ידי הדיקטטורה הקומוניסטית, כשעדיין היה משק קפּיטליסטי בתקופת הנאָ"פּ¹. אצלנו בוררות כפויה לא תיתכן, והרביזיוניסטים והציונים הכלליים המדברים על בוררות־חובה כפויה עושים דימגוגיה ומעשה־צביעות – כי אין אצלנו התנאים המוקדמים לבוררות־חובה מסוג זה: אין חוקי־עבודה, אין עבודה מאורגנת מוּכּרת בחוק (ובלי זה לא תיתכן בוררות־חובה) ואין כוח ממלכתי שיכוף את הבוררות על הצדדים, והמעבידים לא יסכימו בשום אופן לבוררות כזו. כי בוררות כפויה פירושה, שאין למעביד הכוח לקבוע בעצמו וברצונו את תנאי העבודה וסדרי העבדה במשקו, אלא שמוסד ממלכתי – בצורת בית־דין לבוררות – כופה עליו את תנאי־העבודה, בכל מקרה שהפועלים דורשים זאת. והוא הדין ביחס לפועלים. מוסד של בוררות־חובה ממלכתי במובן של בוררות כפויה נהפך למעשה למוסד הקובע מטעם המדינה את תנאי העבודה ויחסי העבודה, ומוסדות כאלה אמנם קיימים בארצות הדיקטטורה (ברוסיה ובאיטליה). ההסתדרוּת לא נתנה ידה לסיסמה זו, מפני שבמציאותנוּ אנו סיסמה זו כוזבת, מחוסרת־תוכן, וכוונתה אינה אלא לשלול מהפועלים את הנשק האחרון שיש בידם להגנת עניניהם – את נשק השביתה.

לעומת זאת מחייבת ההסתדרוּת את הבוררות המוּסכמת, והדבר העומד לויכוח בתוכנו הוא אך ורק בוררות זו. בוררות מוסכמת היא תוצאה מוכרחת של הסכמי־עבודה. אם אנו מסכימים לחוזה־עבודה, המחייב למשך תקופה מסוימת, אנו צריכים להגן עליו ולחזק אותו שלמשך זמן החוזה לא יוכל אחד הצדדים להפר אותו, ואם יפול סכסוך – יימסר לבוררות; אחרת אין טעם להסכם.

והשאלה אינה רק בהסכמי עבודה אלא גם ביחס לעבודה גופא במשק הפרטי. הפועל אינו מקבל קיצבה מבעל־הבית. הוא עושה חוזה הבנוי על “תן לי ואתן לך”. כמובן שהמעביד רוצה לקבל יותר ממה שהוא נותן; המשק הפרטי עומד על רווח. ואנו עובדים במשטר שיש בו רווח וניצול, ולא על ביטול המשטר הזה אנו דנים עכשיו. במשטר זה אנו עובדים, והפועל מצדו צריך לתת עבודה. הפועל שאין לו יחס לעבודתו, שעבודתו אינה עבודה – אינו פועל אלא פּאראזיט. דוקא כפועלים וכסוציאליסטים אנו רואים חובה מעמדית לעצמנו לחנך את הציבור שלנו – שאין לו מסורת של פועלים ושל עבודה ואינו יודע לפני בואו לארץ מה זאת עבודה – לטפח בתוכנוּ יחס לעבודה. עבודה זהו דבר קשה. אנו רואים בה אידיאל – ואידיאל גדול – אבל במציאוּת, קשה היא העבודה ולא נעימה כלל וכלל, ביחוּד כשעובדים כשכיר־יום במשק פּרטי. קל לדבר באסיפות גבוהה גבוהה על הערך המוסרי של העבודה, אבל לעמוד בתנאי ארצנו ולהזיע בעבודה יום־יום – אין זה קל ואין זה נעים, וביחוּד לציבור שלא הורגל לכך מדורות. וחובה מוטלת על ההסתדרות לחנך את חבריה שיֵדעו שהעבודה הוא ענין רציני וחמוּר; והמשק הוא דבר רציני וחמוּר. אנו מעוּנינים בקיום המשק – ואני יודע שכל מי שירצה יוכל בנקל לסלף את דבָרַי ולשים אותי לשותף המעמד המנצל ולבא־כוחו; אני בז לויכוח זול זה – ואנו רוצים ש“לודזיה” ו“נשר” יתקיימו ויתפתחו. וישנם דרכי־מלחמה העלולים להרוס אותם – אלה אינם דרכי־המלחמה שלנו בארץ. ואנו רוצים שגם ציבור הפועלים וגם דעת־הקהל היהודית ידעו זאת, ולא נפחד להגיד זאת בגלוי, שמא ישתמש מישהו בדברינו לרעה.

אבל עם כל זאת אנו רצים שדעת־הקהל תדע שנעמוד במלוא אֲזֵננו על משמר האינטרסים של מעמד הפועלים, נדאג לביצור ארגונו המקצועי ולתגבורת כוחו המעמדי, ונילחם – אם לא תהיה לנו ברירה אחרת – למען הבטחת תנאים הוגנים ויחס אנושי וזכוּיות הארגון והטבת המצב, בלי לחכות לשינוי המשטר. הסכמי־עבודה אינם באים במקום הארגון המקצועי והמעמדי, אלא הם אחד מדרכי פעולתו. את דגלנו לא נוריד ולא נסתיר כאשר לא הורדנו ולא הסתרנו מעולם. אפילו במוסקבה, כשהשתתפנו בתערוכה החקלאית בשנת 1923, לא הסתרנו את דגלנו הציוני; וגם בתנועה הציונית לא הורדנו את דגלנו הסוציאליסטי. אין אנו יכולים להסתיר את עצמנו, את מהותנוּ הפּנימית. הננו אשר הננו. והננו כאלה לא מתוך קאפריסה ולא במקרה. אנחנו שליחי ההיסטוריה, שליחי העם היהודי חסר־מקלט, שאין לו הצלה ואין לו דרך אלא בעבודה ובמלחמה על עבודה, ואין לו עתיד אלא בחיי עבודה ובשחרוּר־העבודה בארץ־ישראל.

זה עשרים ושמונה שנים אנו פועלים ולוחמים ודגלנו פרושׂ מעלינו – ומעולם לא קרה שתנועתנו תוריד או תסתיר את דגלה או תנמיך אותו. זהו חוסר הכרה מעמדית וחוסר דרך־ארץ מעמדי אם מפיצים דיבה על תנוּעתנוּ שהיא כאילו מוכשרה להסתיר דבר או להתכחש לו. נצח הפועל העברי בארץ־ישראל לא שיקר ולא ישקר. את אמיתנו נגיד בקול רם – ואת אמיתנו כולה, כמו שהיא, לא נוסיף ולא נגרע.

וכאן אני בא לשאלה השלישית: מעמד הפועלים והעם.

בין הציונות שלנו ובין הסוציאליוּת אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל ניגוּד. ההתרוצצוּת שדיבר עליה בא־כוח הנוער הכללי – קיימת בהכרתו, ולא בתוכנו. גם אצל “השומר הצעיר” עוד לא עברה לגמרי התקופה של “הסתירות הטרגיות”, והכרתו המעמדית פגומה עדיין, ומשום כך הוא רואה ניגוד בין סוציאליזם מהפכני ובין עממיוּת. הציונות שלנו היא שלמה ומלאה ועמוקה באשר אנו סוציאליסטים, באשר אנו רוצים בגאוּלה מלאה ושלמה וגמורה של העם כולו. בלי סוציאליזם אין גאולה שלמה, ואין ציונות נאמנה ממַצה כל התוכן ההיסטורי של שאיפת הגאולה. ה“בּוּנד”² מַקשה עלינו: ציונות וסוציאליזם הם תרתי דסתרי. וה“השומר הצעיר” מקשה עלינו: מעמדיוּת ועממיוּת הם תרתי דסתרי. ואנחנוּ אומרים: בין המעמדיות של סמילנסקי³ וסוּפראסקי⁴, מעמדיותו של בעל־הבית הבנויה על שלטון המיעוט, תאוַת־הבצע וניצול העובדים, קיפוח זכוּיות ההמונים, קיום פריבילגיות מעמדיות – בין מעמדיות זו ובין עממיוּת יש סתירה. אוּלם בין המעמדיוּת שלנו, הבנוּיה על עבודה, שויון, ביטול כל קיפוח וכל ניצול וכל הפליה מעמדית וכל פריבילגיה – בין מעמדיוּת זו ובין עממיוּת אין כל סתירה. להיפך – שתיהן משלימות וממלאות זו את זו. לנין לא חשש לקרוא למיניסטרים של הדיקטטורה הקומוניסטית בשם קומיסארים עממיים. הוא הבין לעמוד על הקשר (סמיצ’קא) בין הפועלים ובין האיכרים. אין אנו זקוקים להכשרו של לנין. אנו מוסמכים על ענינינו יותר מכל בני־הסמך המקובלים בחוץ. נאמנותנו לצרכים של העם כולו, לצרכים ההיסטוריים של העם כולו, נמצאת בהתאמה גמורה ושלמה עם הסוציאליזם שלנו. באשר אנו סוציאליסטים – אנו עממיים. ומשונה מאד לשמוע דווקא מאנשי “השומר הצעיר” שלילת העממיוּת, בשעה שהם כופרים במציאוּת ניגודים מעמדיים בגולה ובציונות ויערי מכריז על מלחמת־מעמדות בציונות כעל פיקציה (יערי: בהסתדרוּת הציונית. בן־גוּריון: איפה אתה נפגש ונלחם בסופראסקי ובז’בוטינסקי אם לא בהסתדרוּת הציונית?). ואנו דווקא רואים ניגודים מעמדיים בתנוּעה הציונית ואנו מנהלים מלחמה מעמדית בהסתדרוּת הציונית, ומלחמתנו בקונגרסים היא מלחמת מעמד הפועלים – ורק “מארכסיסטים” כיערי אינם רואים זאת – אבל מלחמתנוּ המעמדית בציונות, כמו מלחמתנוּ המעמדית בישוב היא מלחמה של מעמד הממלא שליחות היסטורית של העם והדואג לשחרוּרו ולתקומתו ולגאולתו של העם כולו.

זוהי שיטתנוּ.

חרדה לאחדוּת המעמד העובד בארץ, ההולך וקם מתך עליה, היונק מתוך מקורות שונים ורבים בגולה, המחולק בעברוֹ ובמוצאו – ומאוחד בעבודתו, ביצירתו, במלחמתו ובעתידו בארץ;

חרדה למשק ההולך ונבנה בארץ וקולט את העליה העובדת, דאגה ועזרה להתפתחותו ולהתרחבותו מתוך שמירה קנאית ונאמנה על זכוּיות העבודה, תנאי העבודה ועתיד העבודה בתוכו;

חרדה לגורל העם היהודי ורצון כן ותמים להעבירו לארץ, לשתלו במולדת על יסודות עבודה עצמית ומשק עצמי, תרבות עצמית וממלכתיוּת עצמית – מתוך נאמנות ליעודו ההיסטורי הגואל של מעמד הפועלים במלחמת שחרורו.

י“ט שבט תרצ”ג.