לוגו
פקודת הפיצויים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הצעת פקודת הפיצויים לעובדים, אשר נתפרסמה בעתון הרשמי בראשית חודש זה – היא הצעד הראשון של ממשלת ארץ־ישראל לקראת יצירת חוקת הגנת העובד. בירושה המשפטית אשר הנחילה תורכיה העותומנית לארץ־ישראל המנדטורית אין זכר לחוקה זו. חקיקת הגנה על זכויות העובדים, שהתפתחה בעקב המשטרה הקפיטליסטי במאה השנים האחרונות, תחילה באנגליה (1802) ואחר־כך בכל שאר הארצות, הלכה בכל מקום יד ביד עם גידול תנועת הפועלים ותגבורת מלחמתה והשפעתה המעמדית.

תורכיה הישנה היתה מפגרת בהתקדמותה הכלכלית, תנועת־הפועלים בתורכיה היתה קטנה וחדלת־אונים. העם התורכי, הכוח השליט והמכריע במדינה, היה בעיקרו עם חקלאי, ומספר הפועלים התורכים בחרושת העירונית היה מצער, וגם אלה כמעט שלא היו מאורגנים. תנועת־פועלים אקטיבית התקיימה בקרב העמים הנוצרים (הבולגרים והארמנים) וגם קצת בקרב היהודים (סלוניקי), אבל השפעתה על חיי המדינה כולה היתה אפסית. כל הכוח והשלטון היה מרוכז בידי התורכים. לא רק בימי השלטון העריץ של עבד־אלחמיד, אלא גם בימי “התורכים הצעירים”.1 המשטר התיאוקרטי, המיוסד על תורת האישלם (שריעת), אשר שולט בתורכיה העותומנית מאות שנים, לא השתנה ביסודו גם לאחר המהפכה של “אחדות וקידמה” בשנת 1908 והתיקונים המועטים שנעשו על־ידי “התורכים הצעירים” בימי שלטונם לא נגעו ביחסים הכלכליים והסוציאליים הקיימים.

בגמר המלחמה העולמית נתפרקה האימפריה העותומנית. ארץ־ישראל ניתקה לגמרי מתורכיה והיתה ליחידה מדינית אדמיניסטרטיבית בפני עצמה תחת מנדט בריטי. בארץ החלו שינוּיים מדיניים, ישוביים ומשקיים מכריעים: במשפט הבינלאומי הוכר הבית הלאוּמי העברי. הארץ נכבשה על־ידי הצבא הבריטי ונמסרה לידי אדמיניסטרציה בריטית. החלה עליה עברית, המגדילה בלי הרף את יישוב הארץ ומרבָּה את עָשרה. הולכת ונבנית על יסודות מודרניים חקלאות וחרושת. צומח ממעד פועלים מאורגן, תרבותי, צמא יצירה ומלא הכרת ערכו. למרות שינוּיים מכריעים אלה הוסיף לשלוט בארץ המשפט התורכי, הנעוץ בתנאי חיים כלכליים וחברתיים של ימי הביניים המושלמיים. תורכיה עצמה, תורכיה העממית החדשה, אשר התרוממה על חורבות תורכיה העותומנית, הספיקה בינתיים להשתחרר מסבל ירושתה הבלה והנהיגה ברפובליקה של אַנגוֹרה חוק ומשטר חדש. וברוּר הדבר שהמשטר אשר אבד עליו כלח בארץ מולדתו אינו יכול לספק את צרכי ארץ־ישראל. הארץ, אשר ישובה התרבותי והמפותח הולך וגדל במהירות בלי הפסק, זקוּקה למשטר משפטי חדש אשר יהלום את הטבע והמגמה של אזרחיה החדשים ויצעיד קדימה את תושביה הישנים. ביחוד גדל וגבר המחסור במערכת־חוּקים, אשר תספק את הצרכים החברתיים והכלכליים המתחדשים בארץ ואשר תגן על זכוּיות העבודה, שעליה הוטל התפקיד המכריע בעיצוב גורלה החדש של הארץ.

מבחינה זו יש חשיבות היסטורית להצעת הפקודה אשר פירסמה עכשיו הממשלה בדבר פיצוּיים לעובדים הנפגעים בעבודתם. החשיבות היא לא רק בתוכן הפקוּדה וערכה הפנימי – הצעת הממשלה, כאשר נראה להלן, היא פגוּמה ולקויה וטעונה תיקונים רבים – אלא בעובדה שהממשלה נאלצה סוף־סוף, תחת לחצה של הסתדרות העובדים העברית, להתחיל בחקיקה חדשה ולעשות צעד ראשון בהגשמת הגנת העובד.

פקוּדה זו היא הכיבוש המשפטי הממלכתי הראשון, אשר כבש לעצמו העובד בארץ־ישראל, באשר הוא עובד. הזכויות המובטחות בפקוּדה זו לעובדים חלות, כמובן, על כל פועלי הארץ, ללא הבדל – כעברים כערבים, כמאורגנים כבלתי־מאורגנים. אבל אנו יכולים לציין, שהגורם לפקוּדה זו היה הפועל המאורגן בארץ – העובד העברי המאוחד בהסתדרוּתו הכללית. בנידון זה, כמו בכל עניני הפועלים בארץ, מילא הפועל העברי את שליחוּתו החלוצית של מעמד הפועלים הארצישראלי. בכוח ארגונו ומלחמתו המעמדית בארץ ובחוץ־לארץ (בסיוע תנועת הפועלים הבריטית והאינטרנציונלית) חִייב הפועל היהודי המאורגן את הממשלה לצעד ראשון זה, ובכך סלל את הדרך לכיבושים ממלכתיים חדשים.

מבחינה זו מציין כיבוש זה פרק יחיד במינו בתנועת־הפועלים היהודית בעולם. זוהי הפעם הראשונה, שהפועל היהודי משמש גורם ממלכתי ארצי. עוּבדה זו מיחדת ומפלָה את המעמד העובד העברי בארץ־ישראל בתוך תנועת־הפועלים היהודית בעולם. ישנן ארצות שמספר פועליהן היהודים הוא גדול פי כמה ממספר הפועלים היהודים בארץ, אבל אין ארץ אחרת, מלבד ארץ־ישראל, שיש בה לפועל היהודי משקל וכוח הכרעה ארצי. תנועת־הפועלים היהודית בגולה אינה אלא פינה – לפעמים פינה נידחת, לפעמים פינה יקרה – בתנועה הארצית של מעמד הפועלים. רק בארץ־ישראל נעשו תנועת־הפועלים היהודית ותנוּעת־הפועלים הארצישראלית לשמות נרדפים וכוחו ומשקלו, ארגוּנו ומלחמתו של הפועל העברי מַתנים את כיבושיו וקדמתו של הפועל הארצישראלי.

*

הדאגה לסכנה הצפויה לחיי הפועל ובריאוּתו מפגעי העבודה נתעוררה בלב הפועל העברי בארץ עוד לפני המלחמה. לרגל אסון שאוּנה לאחד הפועלים בפתח־תקוה – ידו נגדעה על־ידי המוטור – התעוררה תנועה בקרב פועלי מושבות יהודה למצוא דרך לביטוח הפועלים העובדים במוטורים בפרדסים. הועידה הראשונה של הסתדרות החקלאים ביהודה (עין־גנים, שבוּעות תרע"א) דנה כבר בשאלה זו, והועידה השניה בפתח־תקוה (חנוכה תרע"ב) קיבלה החלטה האומרת:

“הועידה השניה של פועלי המושבות ביהודה מטילה חובה על ההסתדרות להשתדל להבטיח באחריות את הפועלים העובדים אצל המוטורים”.

ההחלטה לא נתקיימה. ההסתדרות החקלאית עדיין היתה רופפת. מספר חבריה היה קטן. נסיונה הארגוני היה מִצעָר: לאחר שהפועל הנפגע קיבל פיצויים ונשכח האסון – שָׁככה ההתעוררוּת הראשונה והדבר נשתקע.

לאחר המלחמה נתעוררה השאלה מחדש – ביתר שׂאֵת. ציבור הפועלים גדל, ארגונו נתבצר, נכבשו מקצועות עבודה חדשים: סלילה, בנין, חציבה, חשמל, פריקה וטעינה בנמל, עבודה ברכבת ועוד – ונתרבו הפגעים והאסונות בעבודה. ביחוד רבו הניזוקים בעבודת הבנין. גם בעבודות חקלאיות (חרישה בטרקטור) וגם בבתי־חרושת קרו מקרי חבלה קטנים וחמורים וגם אסונות־מות. במשך שבעה חדשים – מיוני 1925 ועד תחילת ינואר 1926 – נרשמו במחלקה הסטאטיסטית שעל־יד הועד הפועל של ההסתדרות 61 פגעי עבודה בתל־אביב בלבד: מהם 6 מקרי מות, 27 פגיעות קשות, 28 פגיעות קלות.

ההסתדרות הכללית נלחמה נגד הפגעים האלה בכיווּנים שונים. מצד אחד דרשו מנותני־העבודה שיבַטחו את פועליהם באחריות נגד פגעים; מצד שני פנתה לממשלה בדרישה להוציא חוקת פיצוּיים לפועלים נפגעים בעבודה; מצד שלישי דאגה ההסתדרות למניעת הפגעים, ובעירית תל־אביב הכניסו באי־כוח הפועלים כמה תיקונים והוראות במטרה זו. מנותני העבודה אשר לא ביטחו את פועליהם באחריות היתה ההסתדרות תובעת פיצויים במקרה של אסון – אבל לא תמיד הצליחה בתביעתה.

רק בתי־החרושת הגדולים בארץ (“נשר”, “שמן”, חברת החשמל, “סיליקט”) ביטחו את פועליהם באחריות נגד פגעים ואסונות. הרוב הגדול של נותני־העבודה, וביניהם גם קבלני בנין, לא דאגו כלל לדבר זה, וכשקרה אסון – אפשר היה לחייב את נותן־העבודה לשלם פיצויים רק דרך משפט השלום העברי או במשא־ומתן ישר מתוך הסכם הדדי. נותני־העבודה אשר לא רצו להיזקק למשפט השלום העברי ומיאנו לשלם פיצויים – לא היה לפועל כל אמצעי חוקי להכריחם כך.

לפי החוק התורכי הנהוג בארץ אין בעל־הבית אחראי כלפי הפועל על הנזקים והפגעים, אשר יאונו לו בעבודתו. הסכנה הכרוכה בעבודה היא על אחריות העובד. פועל שנהרג בעבודתו – אין בעל־הבית חייב לשלם אלא את שכר יומו. אין כמעט אף מקרה־אסון אחד, שבו יוכל הפועל או בא־כוחו להוכיח במשפט, שבעל־הבית היה הגורם הישר והאישי לדבר – ומפני כך לא היתה לפועל כל אפשרות לזכות במשפט ממשלתי. נותני־עבודה משוללי מצפון ומחוסרי אחריות ציבורית, שאי־אפשר היה לחייבם באמצעים ציבוריים ולאומיים – השתמטו מתשלום פיצוּיים, בהישענם על החוק התורכי הקיים בארץ.

היה ברור שבלי עזרת החוק לא יתוקן הדבר. הועד הפועל של ההסתדרות עסק בשאלה זו מיד לאחר היוָסד ההסתדרות וקבע ועדה מיוחדת לעיבוד הצעה. הועידה השניה של ההסתדרות (אדר תרפ"ג) החליטה לקבל את הצעת הועדה “על קביעת חוקה להגנת העובד במקרה אסון ולהשבחת תנאי העבודה”, והטילה על הועד הפועל לאחוז בכל האמצעים להגשמת החוקה. בתחילת קיץ תרפ"ד הגיש הועד הפועל לממשלה הצעת חוקה בדבר הבטחת פיצוּיים לפועלים ופקידים הנפגעים בעבודתם. הממשלה, כדרכה, הבטיחה לעיין בדבר ועברוּ חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה מבלי שייעשה דבר־מה. ההסתדרות פנתה למפלגת־העבודה הבריטית, לאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם ולמשרד־העבודה הבינלאומי בג’נבה. במושב האחרון של ועדת המנדטים בקיץ העבר נזף בא־כוח משרד־העבודה, האנגלי גרימשו, בממשלת ארץ־ ישראל על רשלנותה בהגשמת חוקת העובד. גם בפרלמנט האנגלי עוררוּ צירי מפלגת־העבודה, על פי דרישת באי־כוח הסתדרותנו, את השאלה הזאת, והלחץ המתמיד של ההסתדרות והסיוע המוסרי והפוליטי של בעלי בריתה האינטרנציונליים הראו סוף־סוף את פעולתם, ובחודש זה נתפרסמה הצעת הפקוּדה הראשונה להגנת העובד – פקוּדת הפיצוּיים.

לפי הפקוּדה המוצעת חייב כל נותן־עבודה בעסקים הנקובים והמפורשים בפקוּדה, בין איש פרטי, בין חברה, בין עיריה ובין ממשלה, לשלם פיצוּיים לפועל, בלי הבדל מין, גיל ונתינות, אשר יאונה לו נזק גופני בעקב העבודה ובמשך העבודה, אם גם בין שני הצדדים יש הסכם וחוזה על אי־תשלום פיצוּיים.

הפועל הנפגע מקבל מחצית שכרו – ולא יותר מ־150 גרש לשבוע – אם לרגל התאונה נפסל לגמרי כשרון עבודתו; ואם מת הפועל בעקב התאונה – מקבלים קרוביו התלויים בו סכום השקול כנגד שכר־העבודה של שלוש שנים לפני מותו, אך לא פחות ממאה ולא יותר ממאתיים וחמישים לירות מצריות.

*

הצעת הפקוּדה הארצישראלית ערוכה על פי החוק האנגלי. תוכן החוק בסגנונו ובלשונו שאוב מהחוקה האנגלית. הממשלה הארצישראלית רק הכניסה בטופס המקורי מספר שינוּיים וקיצורים, וכולם לרעה. – – –

למען לא תהיה פקוּדת הפיצוּיים פקודה לבטלה – הכרחיים התיקונים הבאים:

1) הרחבת פעולת הפקוּדה על עבודות חקלאיות הנעשות במכונה, על טעינה ופריקה באניות ובמחסנים, על עבודות ניקוז וייבוש;

2) השוואת הפקידים לפועלים;

3) תשלם פיצוּיים בעד תחלואים מקצועיים;

4) תשלום פיצויים במקרה מות ובמקרה של איבוד גמור של כושר העבודה – בכל תנאי, כמו בחוק האנגלי;

5) הגדלת המינימום של פיצוי במקרה מות – עד 200 לירה, והמכסימום עד 300 לירה;

6) הגדלת מינימום התשלום השבוּעי הממוצע מחצי השכר עד שכר מלא או למִצער עד 75 אחוז בכל מקרה שהשכר היה למטה משלושים גרש ליום;

7) חובת הביטוח באחריות, או ערבות הדדית של כל נותני־העבודה או קרן ביטוח ממלכתית, אשר תבטיח את תשלום הפיצוּיים גם במקרה פשיטת־רגל של נותן־העבודה וגם תקל על העול מעל נותן־העבודה היחיד.


י“ז–כ”ג כסלו תרפ"ז.


  1. מיגרו את השולטן עבד־אלחמיד, ב־1908, וכוננוּ משטר קונסטיטוציוני בתורכיה.  ↩