פתח דבר    🔗

רבים פגשו ביצחק טבנקין, במישרין ובעקיפין, בצמתי דרכי חייהם, במסיבות של אירועים ושינויים, כאשר אדם עומד בפני כורח בחירה, כאשר עליו להתמודד במיבחן קבלת החלטות על דרכו וגורלו.

כל אחד וטבנקין המוכר לו.

“הטבנקינים” הללו שונים, לעיתים מנוגדים ואף סותרים זה את זה, אולם את כולם מאפיין יחסם הפעיל אל הסובב, ובמיוחד בתחומי הבעיות העומדות להכרעה.

אם יש משותף לקהל מכיריו, הרי הוא המעורבות האישית בהתייחסותו אל דמותו.

אין לי, איפוא זכות־יחיד על מורשתו של אבי, יצחק טבנקין, ואין לי יומרות להציג את “כל טבנקין”.

המוגש בזה הינו נסיון, במגבלות יכולתי, לגבש בכתובים את עיקרי המהות של “דמותו מול אתגרי תקופתנו”, כפי שראיתים מאז עמדתי על דעתי ועד אשר עמדתי לראשונה למראשותי קברו במידרון בית־הקברות בעין־חרוד, מול הרי הגילבוע.

ההגדרה “דמותו מול אתגרי תקופתנו” מגבילה את הכותב.

חסר חלק נכבד מהתיחסויותיו בתחומים השונים – הפילוסופי, התורתי, האנושי, האישי והחברתי, מכלול רב־תחומי המהווה חלק מהותי במסלול חייו, אולם אינו מתקשר במישרין לאתגרים הנכללים בהגדרה. כמו כן חסרים תחומים שלמים בהתמודדות היום־יומית בנפתולי הדרך, באירועים משניים, אשר כלל לא הועלו.

יתכן גם שיפוט לקוי שלי לגבי האיבחון בין האתגרים שבהגדרה לבין אירועים משניים.

כמו כן חסרים תחומי המגע האנושי בינו לבין הסובבים אותו.

לבטח חסרים גם תחומים נוספים, אשר איני יודע עליהם.

ניתן להביא “מובאות” מדבריו, אשר תוצגנה כסתירה לחלק מהכתוב המיוחס לו, אולם, כדברי ויניה כהן ז"ל, “אין משמעות לשום התייחסות, אלא בהקשרה אל הזמן והאירועים אליהם התיחסה”. טבנקין, כאדם פעיל במוקדי קבלת ההחלטות במשך עשרות שנים, המהוות חלק נכבד ממשך קיומה של הציונות בת־זמננו, התייחס ברציפות לבעיות העומדות להכרעה בכל המישורים: הרעיוניים, התורתיים, המדיניים, האסטרטגיים, הטאקטיים, ואין מבוכה גדולה מאשר דיון בנושא, ללא אבחנה במישורים השונים ובזימון השונה של האירועים.

סבורני כי בדיקה עניינית, ללא משפטים קדומים, וללא נטיה להגן על עמדות אשר ננקטו בעבר, תראה כי תמונת המצב הדינמית, המוצגת כאן, נמצאת בהתאמה מירבית לשדה האירועים.

יוסף טבנקין קיבוץ עין חרוד

 

פרק ראשון: האדם והיקום    🔗

בראיית האדם והיקום, סבר יצחק טבנקין, כי הפעילות האנושית הינה המקור והבלעדי למיכלול הערכים האנושיים, החומרים והרוחניים ביקום.

ממנה חצב כאמת־המידה: את האחריות האישית של כל אדם למעשיו ולמחדליו; את התייחסותו הפעילה של כל אדם אל כלל היש הסובב אותו; את מודעותו של כל אדם לכורח הבחירה כתנאי לאחריותו ולגורלו; את ההגשמה האישית הרציפה, כדרך לחיות את החיים במלואם ולתת להם פשר.

היהודים אומרים: “הכל צפוי והרשות נתונה”.

יצחק טבנקין חתר להרחיב את “הרשות הנתונה” על כל נושא בו יש משמעות לפעילות האנושית.

ל“הכל צפוי” לא הותיר דבר.

הוא היה אומר: “בראשית ברא האדם את האלוהים – בצלמו ובדמותו ברא אותו”, וראה את האדם כאחראי לאלוהיו.

את תולדות האנושות ראה בהתמודדות האדם עם הטבע, בשלטונו על היקום, באינושו.

 

פרק שני: האדם והחברה    🔗

מראייתו את האדם־הפרט כבוחר ואחראי לדרכו, אם במודע ואם שלא במודע, חצב טבנקין את תפישתו את האדם־הפרט כאבן־ראשה בכל מערכת חברתית ואת אחריותו האישית לסולם הערכים הקובע את מעמדו של הפרט של הצוות בהתאם לסדרי העדיפות החברתית. סולם ערכים הנותן טעם, מובן, הסבר, הגיון, משמעות ועוצמה לפעילותו של הפרט בתוככי חברתו.

הוא חתר לסולם ערכים בו יש תמיד לאדם הברירה למאוס בחיים בלתי ראויים ובצידוק הדין, ולצאת למלחמה מול הקמים עליו ולו גם במחיר אובדן חייו האישיים, ולו רק למען היקר והראוי לנותרים אחריו, ולו רק למען מצות מלוא מחיר חייו ממצמיתיו, ולו רק למען כבוד האדם וגאון רוחו לדורות הבאים.

לכן הבין, העדיף והניף כדגל לרוח האדם:

את בחירת לוחמי מצדה במוות – על גורל שבויים טבוחים, נטרפים ונערפים בזירות האמפיתיאטרונים של העולם האלילי בממלכת רומי.

את בחירת לוחמי הגיטאות במרד על גורל המוני היהודים, עם שלם, המובלים ברכבות למחנות־המוות ונרצחים בתאי־הגזים.

את הלוחמים על נפשם מלחמת יאוש – על גורל מצדיקי־הדין המוצאים להורג.

את גורל הנופלים בקרב – על גורל הנשחטים.

את חופש בחירה ראה רק בברירה בין האפשרויות הקיימות בהווה, כאשר ניסיון־העבר וההסתברות לציפיות־העתיד הינן אמות־מידה לשיקולים לצורכי קבלת ההחלטות.

לכן מרד בחשכתם המסמאה, של כל האמיתות העליונות, המקודשות, החובקות זרועות־עולם והתנגד לכל הדוקטרינות המתיימרות לייצג אמת כללית הנכונה תמיד. לכן לא אימץ את הדטרמיניזם ההיסטורי של הקומוניזם המרכסיסטי ולא כל דטרמיניזם אחר, משום שסבר כי אמת מוגדרת קיימת בתחומים מוגדרים, וחייבת לעמוד תמיד למבחן ניסויי, ומחוץ לתחומי קיומה הינה חסרת משמעות, מפריעה לראות את העובדות, את היש ההיולי, ומגבילה את יכולת השיקול וכושר ההחלטה ההכרחיים לעמידה בהתמודדות בשעת מבחן והכרעה.

מעולם לא קיבל בשום תחום את “כזה ראה וקדש” ו“במופלא ממך אל תחקור”. לכן סירב לגיבוש “דוקטרינת יצחק טבנקין” כתחליף לשיקול ענייני.

באחת משעות המבחן הרעיוני, בוועידת מפ“מ בחיפה, בהתמודדות נגד הרוב אשר חתר לאמץ את המרכסיזם־לניניזם כתורה מחייבת לצורכי “ההשתלבות בעולם הקומוניסטי”, הרים טבנקין דף־נייר צחור אשר טרם נכתב עליו דבר ואמר: “לו ניתן היה לאמץ תורת חיים בכתובים, הייתי בוחר בספר־הספרים – בתנ”ך. אולם הדף שלכם הנה הוא לפניכם, הוא בלתי כתוב, רק אתם תכתבו בו את תורתכם במעשיכם”.

באותו מעמד גילה גם שמץ מיחסו לרוב ומיעוט בתחום הרעיוני בדמוקרטיה. התבדח וסיפר: “אצלנו בעיירה נהגו להרים כוס יי”ש, תשעים־ושישה אחוזים, בחתונה, בבר־מצווה, בברית. הרימו הכוס, הריקוה בלגימה אחת ולא השתכרו. לבטח אין להשתכר מרוב של שישים אחוזים".

 

פרק שלישי: בעיית היהודים    🔗

בראיית בעיית היהודים סבר יצחק טבנקין, כי “בעיר ההרגה” לביאליק מבטא עד תום את מאפיינה הראשי של תקופתנו.

השיר פותח במשפטים:

“קום לך לך אל עיר ההרגה ובאת אל החצרות, ובעיניך תראה ובידך תמשש על הגדרות ועל העצים ועל האבנים ועל גבי טיח־הכתלים את הדם הקרוש ואת המוח הנקשה של החללים”.

והשיר מסיים במשפטים:

“וקראתם לחסד לאומים והתפללתם לרחמי הגויים, וכאשר פשטתם יד תפשוטו, וכאשר שנוררתם תשנוררו”.

הוא סבר בעיית היהודים הינה:

רצח היהודים בגולה – רצח על היותם עניים או עשירים, לא על שייכותם המעמדית, לא על תפישת עולמם, אמונתם, דתם או דעתם – אלא אך ורק על היותם יהודים.

רצח המאופיין בסימן היכר מפורש ויחיד: אי יכולתם של היהודים בגולה להלחם על נפשם ולשרוד. רצח אשר הגיע לשיאו בשואה כגולת הכותרת לכל רדיפות היהודים בגולה, שיא בו חברו רעיון שלילת זכות־החיים מן היהודים עם יישומו ברצח שליש מן היהודים. רצח שישה מיליונים מיהודי גולות אירופה כחלק מן הפתרון הסופי לבעית היהודים.

מרצח היהודים בגלות חצב את התניית קיומם של היהודים ביכולתם ללחום על נפשם כיהודים – אם חפצי חיים הם.

התנייה זו מהווה את המרכיב העיקרי בין מרכיבי הציונות, את אמת־המידה לעשה ואל תעשה בכל צמתי ההכרעה של הגשמת הציונות בת זמננו.

מהתנייה זו חצב את הגדרת כורח הבחירה בין הגשמת הציונות לבין הכחדה, את ההכרח הבלעדי ליהודים, המקנה להם את הזכות הבלעדית לעלות מן הגולות הנכחדות, להתכנס, להתנחל, להתעצם ולבנות את עצמאותם בפעילותם ובכוחם שלהם כיהודים במולדתם ההיסטורית.

את הזכות הצודקת במכולל התחומים: האישי, החברתי, הלאומי, הבין־לאומי והכלל־אנושי של היהודים לריבונות בלעדית במולדתם ההיסטורית – הזכות הבלתי מותנית בהסכמת הלא יהודים, בין אם הם תושבי הארץ, או שליטי הארצות השכנות, או שליטי המעצמות המעורבות בזירה או כולם גם יחד.

כי היהודים החיים כולם מועמדים לעלות לארץ־ישראל, אם חפצי־חיים הם.

כי אין ערבים אשר קיומם מותנה בריבונות ערבית בארץ־ישראל, כי אין ערבים אשר הגירתם לארץ־ישראל הינה תנאי לקיומם, כי אין איום על קיומם הפיסי והלאומי של הערבים ואין הם חסרים מרחבי־ארץ ואוצרות־טבע. הם מקיימים ריבונות מדינית ערבית בעשרים מדינות.

בעליית היהודים מן הגולות הנכחדות להגשמת הציונות, לא ראה תהליך סטיכי, כורח חיצוני מוחלט, אלא אפשרות פתוחה המותנית במודעותם של היהודים, בבחירתם החופשית הפעילה, בפעילותם האנושית, מול האפשרות הפתוחה היחידה – ההכחדה, אשר היתה לדרך־המלך ליהודי אירופה בשואה.

הוא סבר, כי יהדות ברית־המועצות, בריטניה, ארצות־הברית ושאר תפוצות אשר לא נפגעו בשואה, אינן מובטחות מפני איום ההכחדה לאחר מלחמת־העולם השניה, יותר משהיו מובטחות גרמניה, הולנד, צרפת, איטליה, אוסטריה, הונגריה, יוון ושכמותן לפני השואה.

מול העולם המפולג, המסוכסך ורווה־הדמים במחצית הראשונה למאה העשרים;

מול עקרון התחרות החופשית הבלתי מוגבלת ומלחמת הכל בכל של הקפיטאליזם;

מול עקרון שלטון התיכנון המרכזי הכל יכול והבלתי מוגבל של הקומוניזם הלניניסטי;

מול משברי הקפיטליזם בשיאם: מלחמת־העולם הראשונה על מיליוני הרוגיה לשווא; משבר הכלכלה העולמי ב־1929 על מיליוני מובטליו ועליית הפאשיזם־נאציזם לשלטון באיטליה ובגרמניה; מלחמת־העולם השניה, האיום בשלטון עולמי לנאציזם ובהרס התרבות האנושית כולה, וביצוע רצח־עם בששת מיליוני יהודים;

מול עיוותי הקומוניזם הלניניסטי בהתנוונותו, תפישת השלטון והאחיזה בו בכל מחיר בטרור ובדיקטטורה; במחיר חיי בני־אשם חפים מפשע; במחיר ויתור על חפותו של האדם עוד בטרם הוכחה חבותו וחזרה לאימי האינקביזיציה, במחיר כליאת המונים במחנות־ריכוז והרג ללא משפט, עד לרצח בחירי חלוציו נושאי דגלו וגילגולו למשטר בו הומר המאבק על חופש האדם בדיקטטורה של הפרולטריון, דיקטטורה הנשלטת בלעדית על־ידי המפלגה הבולשביסטית, הנשלטת בלעדית על־ידי הוועד־המרכזי, הנשלט בלעדית על־ידי הפוליטביורו, הנשלט בלעדית על־ידי עריץ בודד.

מול העולם הנפתל הזה – העמיד טבנקין את המודעות לאחריותו המלאה והבלתי נחלקת של האדם־הפרט למעשיו ולמחדליו, אחריות המעניקה לו את חופש הבחירה, את “הרשות הנתונה”, המטילה על היהודי את כורח הבחירה בין הגשמת הציונות לבין הכחדה;

מודעות אשר נצרפה במבחן כור־ההיתוך של אירוע תקופתנו למסכת רעיונית במאבק על נפשם של היהודים, על מודעותם, על פעילותם הבלתי תלויה, על גיבושם לעוצמה מיבצעית שהועמדה לרשות הגשמת הציונות כדרך חיים אישית לכל יהודי, ולרשות המשימות הנגזרות יום־יום ושעה־שעה מנפתולי הדרך.

 

פרק רביעי: היהודים אשר עייפו מלחום על נפשם    🔗

את מקור הערעור הרעיוני מצד יהודים על זכות היהודים לריבונות בלעדית במולדתם ההיסטורית, והמרתה בזכות שווה ליהודים ולפלשתינים לריבונות בארץ־ישראל – אם בצורת מדינה דו־לאומית ואם בצורת חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה פלשתינית – ראה טבנקין ביהודים אשר עייפה נפשם מלחום על חייהם; יהודים אשר בחפשם מנוס מהיותם יהודים מוצאים אשליית מיפלט בהצגת השואה כמקרה חולף, ומעלים כורת על האפשרות והכורח בעליית היהודים כולם מן הגולות, מתרפקים על תורת קיום היהדות בתפוצות הגולה אשר נגזר דינה להכחד, וממירים את הגשמת הציונות בגולה יהודית בארץ־ישראל.

היהודים כמערכת פלוראליסטית להגשמת הציונות.    🔗

מראייתו את עליית המוני היהודים ככורח קיומי, חצב יצחק טבנקין את מסגרת הגשמת הציונות כמערכת הקולטת את העולים היהודים כולם, כפי שהינם; על מורשתם וייחודם – מערכת המגשימה קיבוץ גלויות מכל התפוצות, מכל העדות והקהילות, מכל השכבות החברתיות, התרבותיות והמעמדיות, על השוני בדעותיהם, אמונותיהם, הרגלי חייהם, מסורותיהם ודרכי חשיבתם: מערכת אשר במהותה אינה אחידה.

בכל נסיון לכפיית אחדות ראה יצחק טבנקין איום על מודעותם של היהודים לאחדות גורלם, וסכנה לאובדן תרומתם של חלק מן היהודים ללא תחליף.

הוא היה אומר: “כל כפיית אחידות מנוגדת והורסת את האחדות”.

לכן חתר לעיצובה של מערכת פלוראליסטית מגשימה, המכירה בעובדת השוני כדרך לחישול אחדות הביצוע, על מרכיביה השונים, מתוך בחירתה החופשית: “כל קורבן יירצה. כל מתת נאמנה” (“למתנדבים בעם”, ביאליק): הקונגרס היהודי העולמי והסוכנות היהודית: לגיוס הזדהותם של היהודים עם יהדותם ועמם.

ההסתדרות הציונית: ליהודים החותרים להגשמת הציונות – כל יהודי בדרכו;

הסתדרות העובדים הכללית: לכל היהודים בארץ־ישראל, על דעותיהם ומגוון מפלגותיהם, המתנחלים במולדתם בעבודה עצמית וללא ניצול הזולת;

מפלגת פועלי ארץ־ישראל: לכל היהודים המאורגנים בהסתדרות העובדים הכללית, המאוחדים רעיונית בראיית העבודה היצרנית של היהודים כדרך הראשה להתנחלותם, כמקור התעצמותה של הציונות המגשימה – מפלגה המכירה בכורח זכות הייצוג לכל אחד ממרכיביה הרעיוניים, בכל צומת דרך בו מחריף הקיטוב הרעיוני, כדי לקיים את אחדות הביצוע הנשענת על מערכת קבלת החלטות משותפות.

 

פרק חמישי: עדיפות עליונה לגיבוש החלוץ הפורץ ומפלס דרכים לאומה.    🔗

במציאות היהודית של הגשמת הציונות, בה מתחוללים שינויים מהפכניים, אישיים וחברתיים בחיי היהודים, ואין בה דרך המלך, ראה יצחק טבנקין עדיפות עליונה לקיום חלוץ, העובר לפני המחנה ומפלס דרכים לאומה כולה;

החלוץ שאינו ככת נזירים הישועיים, נושאי הצלב, מבעירי מדורות העקודים, הניצלים חיים באש המדורות, למען הצלת נפשם מהכפירה;

החלוץ שאינו כאוונגרד הקומוניסטי נושא הדטרמיניזם ההיסטורי של המהפכה הפרולטרית, המתארגן לתפישת השלטון ולאחיזה בו בכל מחיר, נזיר מתרבות וממוסר אנושיים;

החלוץ שהוא היהודים הפרטים המתארגנים לצוותים מתוך בחירתם החופשית, המעמידים עצמם לרשות המשימות תוך התנסות והתמודדות, בכח ההגשמה האישית המאורגנת, ללא שלטון כפוי על זולתם, אשר מבחנם הוא תרומתם בפריצת הדרכים להגשמת הציונות ותקוותם ביהודים אשר יעלו ויבואו בעקבותיהם;

החלוץ אשר בטיבו ובהגדרתו הינו מיעוט, אשר אינו חותר לשלטון על הרוב אלא להגמוניה רעיונית, לסולם ערכים, הרואה בעמידה לרשות הגשמת הציונות את אמת המידה לעשה ולאל תעשה לכל אדם וחבורה; חלוץ הלוחם על סולם ערכים בהגשמתו כמופת חיים במעורבותו ובהתגייסותו לכל חזית; בהטלת חבריו־שליחיו אל מול פני המערכה הכבדה, בהתמודדותו על מיצוי האפשרי בשעות ההכרעה להגשמת הציונות, בגיוס הפעילות האנושית המודעת והמכוונת מול הסטיכיה המצטברת ומתגבשת לאובדן דרך.

את החלוץ ראה בתנועה ההתיישבותית, ובראשה את התנועה הקיבוצית והקיבוץ המאוחד כראשון בין שווים כחוד הרומח.

התנועה הקיבוצית כחלוץ

 

פרק שישי: התנועה הקיבוצית כחלוץ, כמערכת חברתית המארגנת את ההגשמה    🔗

האישית ומעמידה אותה לרשות הציונות

מראייתו את החלוץ כפורץ דרכים לאומה כולה, נגזרה מהותו של יצחק טבנקין כמתמודד, תוך ניסוי ותהייה, בחיפוש פתרונים ועיצובם לבעיות האישיות, החברתיות והלאומיות של תקופתנו.

כבעיות מאופיינות ראה יצחק טבנקין:

את התפלגותה של החברה לרבדים בעלי אינטרסים מנוגדים – התפלגות, המסומלת בפירמידת הפער ברמות החיים והמעמד האישי, התפלגות החותרת תחת הזדהותו של האדם עם חבריו, עם חבורתו ועם קהילתו.

את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור וההון, המפלגת את החברה לבעלים ולשכירים; בה קיומם של המפעלים מותנה ברווחיותם הפרטית של הבעלים; בה נוצר ניגוד בין ההון לעבודה וניכור בין העובד לפעילותו היצרנית; בה חותרים השכירים לעליה ברמת־החיים, המנותקת מהאחריות לקיומם של המפעלים כמקור לקיומם.

את האבטלה כאמצעי לאיזון בין ההיצע לביקוש, תוך שמירה על האינטרסים הפרטיים של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור וההון.

את הניגוד והפער החברתי והתרבותי בין הכפר והעיר בתהליך המזורז של העיור.

את המלחמות לכיבוש ארצות ועמים לצרכי הרחבת שווקים והשגת מקורות חמרי־גלם לעבודה זולה.

את אובדן היוזמה, החופש, כבוד האדם ומשמעות פעילותו היוצרת, כתוצאה מחיים מפחד תמיד תחת שלטון הטרור המרכזי והכפייה הרעיונית של המפלגות הקומוניסטיות בעולם המהפכה.

את ניתוק קידומו של האדם מתרומתו היוצרת, התנייתו ברמת שירותיו, ותלותו בעומדים מעליו בסולם ההיררכיה.

את סולם הערכים של מלחמת הכל בכל, אשר בצמרתו רמת המעמד האישי, השלטון על הזולת, הכסף וגינוני כבוד, השלטון על הזולת, מנותקים מכל צרכים אנושיים.

את כל אותם עיוותים, סטיות וגידולי־נפל, הנלווים להתקדמותו האדירה של המין האנושי בזמננו, המאופיינים בהתעלמות מהעובדה, כי מיכלול הערכים החמריים והרוחניים, מקורם הבלעדי הינו בפעילות האנושית, האישית־חברתית, פעילות אשר ברמת ההישגים וקצב ההתקדמות בתקופתנו מותנית בעלייה גוברת של בחירה חפשית לאדם ולמוות, ואינה מתיישבת עם זכויות יתר וכפייה אלימה.

את הפתרון לבעיות חיפש יצחק טבנקין ביהודים החלוצים, הבוחרים בדרך ההגשמה, בעיצוב האחריות ההדדית הפעילה, המתמודדת עם מיכלול תחומי החיים כמערכת קהילתית, בחיי שיתוף בישוב הקיבוצי כיחידה חברתית־כלכלית הנושאת באחריות לתוצאות פעילותה לטוב ולרע.

האחריות ההדדית הכוללת בחיי שיתוף, המאופיינת:

בבעלות משותפת על אמצעי הייצור, שירותי הצריכה הציבוריים והפרטיים, הרכוש וההון המצטברים.

בניתוק הקשר החומרי בין תרומת הפרט לבין התמורה לפרט.

במערכת מאורגנת המנוהלת בדמוקרטיה ישירה של האספה הכללית של חבריה, לצורכי דיון וקבלת החלטות.

באחריות הדדית אל מעבר לתחומי הקיבוץ־הקהילה, בשייכותו של הישוב הקיבוצי הבודד וכל חבר בו לתנועה קיבוצית לאומית, המקיימת מדות הכרעה לגבי קיבוציה.

בקיבוץ יהודי הפתוח לכל יהודי הרוצה להצטרף אליו, ועומד לרשות קליטה והתנחלות של היהודים הבוחרים בו כדרך לעתידם, ולו גם על חשבון עליית רמת החיים של ותיקיו.

במערכת המעודדת יוזמה יצרנית וחופש רעיוני לכל אדם, ומבטיחה את אחדות הביצוע.

בקהילות־קיבוצים, אשר מקור קיומן אינו מוגבל לחקלאות, אלא מקיף כל תחום של פעילות אנושית יצרנית; חקלאות, דיג, ספנות, תחבורה, תעשיה, מחקר ופיתוח, חינוך ואמנות.

בקהילות־קיבוצים המגשימות דרך חיים הפתוחה לבחירת היהודים.

דרך החיים העדיפה: ביכולת העמידה לרשות הגשמת הציונות; בחופש האדם ברמת חייו הרוחנית, בחינוך, בתרבות, בחג ובאבל, בקיום רציפות הדורות, באחריות ההדדית המלאה והבלתי תלויה בין הורים לבנים ולנכדים, ביכולת לעמוד במלחמה ובאסון, בבטחון הכלכלי, ברמת החיים הכוללת ובעושר החומרי הנצבר ללא ניצול הזולת.

ביתרון הבחירה באחריות משותפת על פני מלחמת כל בכל.

טבנקין ראה יתרון איכותי ופריצת דרך בצירןף ההון הלאומי, העומד לרשות ההתיישבות לרכישת קרקעות ואמצעי־יצור, אל המערכת החברתית־כלכלית־אירגונית של הקהילה־קיבוץ; יתרון המאפשר להתגבר על מגבלות ההתיישבות במסגרת הבעלות הפרטית בתנאי “הבראשית” של הגשמת הציונות.

הוא חתר ודחף להתיישבות על כל פיסת קרקע נגאלת: בישובי ספר להבטחת גבולות, בישובי חוף לכיבוש הים, הדיג והספנות: בישובי ההר השולטים על השפלה; בישובי המדבר והכובשים מרחבים לאדמת מזרע; בישובי חומה ומגדל להתנחלות במרחבים עוינים ומתנכלים.

הוא לחם:

לעיצובם של הישובים כמערכת מבצרים המסוגלים לעמוד על נשיהם וטפם במלחמה.

לחינוך ואימון ללחימה של כל היכול לשאת נשק ולתרום לכושר העמידה של הישוב העומד על נפשו, גברים ונשים, נערים ונערות – כל אחד לפי יכולתו – כחלק מהכוחות המזויינים המהווים את האומה כולה.

למודעות של היהודים כולם, מילד עד זקן, לכורח בלחימה של היהודים על נפשם, המלווה את הגשמת הציונות מראשיתה; כורח הלחימה, אשר יתמשך עד שתצבור הציונות המגשימה עוצמה מספקת להגנת השלום, עוצמה המודעת ומוכחת בהתנסות לקמים עליה.

 

פרק שביעי: התנועה הקיבוצית לרשות השליחות הציונית    🔗

טבנקין סבר, כי על התנועה הקיבוצית כחלוץ לעמוד לרשות כלל משימות ההגשמה הציונית, והתנגד להגבלתה בהגשמת קיומם של הישובים הקיבוציים בהתיישבות.

הוא חתר לאחריות כוללת לפתרון בעיית היהודים, להגשמת הציונות במלואה, ודחף למעורבות חלוצית מירבית בכל מערכותיה:

גיוס חבריה למשטרת המנדט.

השתתפות במאבק על עבודה עברית המושבות.

מאבק על עבודה מאורגנת במסגרת ההסתדרות.

ובתקופת מאורעות 1936־39 – בהתגייסות לעבודה בנמל־חיפה למניעת השבתתו על ידי הערבים, והתגייסות לנמל החדש בתל־אביב, אשר הוקם כנמל עברי בעקבות השבתת נמל־יפו על־ידי הערבים.

גיוס שליחיו להסתדרות ולמפלגה.

שליחת פלוגות עבודה לדרום ים־המלח.

אולם ראשית לכל: השליחים לגולה למלחמה על נפש היהודים, על מודעותם לכורח הבחירה בהגשמת הציונות, לאירגונם להגנה עצמית בגולה ולעליה לארץ, להכשרתם לעבודה יצרנית, לגיבושם כתנועות הגשמה חלוציות.

מראייתו את הגשמת הציונות לא כסטיכיה אלא כמודעות המתגבשת לעשייה, ועל כן את קיומו של החלוץ כעדיפות עליונה, סבר כי התנאי לקיומן של תנועות ההתיישבות הקיבוציות כחלוץ הינו הקמתן של התנועות החינוכיות הרעיוניות, המכשירות את היהודים להגשמה אישית חלוצית הן בגולות והן בתנועות הנוער בארץ.

החל משלהי שנות העשרים, בתנאי חוסר המוצא להמשך הקיום היהודי במזרח אירופה ומרכזה; עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי בארצות־הברית ב־1929, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה ב־1933 וסגירת שערי ארצות ההגירה ליהודים, התעצמה התנועה הציונית כתנועת שחרור לאומית של היהודים ובראשה התנועות ההתיישבותיות הקיבוציות, שנתגבשו כחלוץ ההגשמה הציונית, כמנוף למכלול פעילויותיה: בארגון התנועות החלוציות בגולה ובהכשרתם של החלוצים, בארגון עלייתם; בקליטתם בעבודה, בהתיישבות והתנחלות על כל צורותיה; בהקמת הכוחות המזויינים והעמדתם לרשות המוסדות הלאומיים ומרותם במסגרת “ההגנה”: העמידה מול התוקפנות הפלסטינית הגואה במאורעות 1936־9 (“המרד הערבי הגדול”) והבסתה; בהתנחלות בישובי חומה ומגדל, למרות המגבלות על ההתיישבות היהודית מצד ממשלת המנדט; בפריצת גבולות העלייה המותרת על־ידי בריטניה; על־ידי עלייה עצמאית – ההעפלה; בהתגייסות למאבקים מדיניים נגד "הספר הלבן 1939 “; בהתגייסות לבריגדה היהודית במלחמת־העולם השניה ובהקמת הפלמ”ח כצבא הסדיר של ההגנה, צבא מתנדבים, המגויס קבע, המתקיים מעבודתו ביישובי התנועה הקיבוצית ונאחז בהם כבסיסיו.

אין תחום בו לא פעלו חברי התנועות הקיבוציות כראשוני העושים, הבונים והמגשימים אישית את השליחות הרעיונית. הגשמתם האישית היא שהביאה את סולם הערכים של התנועות הקיבוציות החלוציות – אשר בפיסגתו ניצבת, כאמת־מידה, העמידה לרשות הגשמת הציונות – להגמוניה רעיונית בתנועה הציונית החל ממחצית שנות העשרים וכלה במלחמת העצמאות.

 

פרק שמיני: הבחירה בין התמורות על אחיזה בשלטון כערך עליון, כתנאי מוקדם להגשמה לבין ההתמודדות כמיעוט על קיום חלוץ לאומה, המגשים במודע, מבחירתו החופשית, את המלחמה הרעיונית על דרכו כדרך לעם    🔗

התעצמות התנועתית של התנועות הקיבוציות החלוציות, ראה הרוב במנהיגות מפלגת פועלי ארץ־ישראל, הנשען על המימסד המפלגתי וההסתדרותי בערים ובמושבות, איום וסכנה לשלטונו במפלגה, בהסתדרות ובמוסדות הלאומיים. רוב אשר העדיף לא להכיר בזכות קיומן הרעיוני של תנועות ההתיישבות הקיבוציות ובחר לפלג את מפא"י כדי להבטיח את שלטונו.

כך עוצבה בציונות ראיית האחיזה בשלטון ערך עליון, המהווה תנאי מוקדם לכל מאבק, על דרך, על דעה, על ערכים חברתיים, מוסריים ולאומיים, האחיזה בשלטון כאמת־מידה יחידה הקובעת מצוות עשה ואל תעשה בכל התחומים: האישיים, החברתיים והלאומיים.

כך הומרה ההתמודדות על המוּדעוּת של היהודים לכורח ההגשמה האישית, כתנאי להגשמת הציונות, בהתמודדות על האחיזה בשלטון בכל מחיר.

בבחירה בין ההתמודדות על האחיזה בשלטון כערך עליון, לבין ההתמודדות, ולו גם כמיעוט, על קיום החלוץ לאומה, המגשים במודע מבחירתו החופשית, הנלחם רעיונית על דרכו כדרך לעם, בחר טבנקין במודע, בבהירות, בפירוש, להתמודד על המודעות של היהודים לכורח ההגשמה האישית כתנאי להגשמת הציונות.

מאז הפילוג במפא"י, סבר טבנקין כי החלוץ המגשים אישית הינו מיעוט מטבעו במערכת הדמוקרטית הפלוראליסטית של הציונות. הצלחתו במאבק הרעיוני על דרכו כדרך לאומה, הינה בהצטרפות היהודים לדרך ההגשמה האישית בבחירתם החופשית – חופש־בחירה המנוגד מהותית לכפייה שלטונית.

הוא היה אומר: “החלוץ המיעוט אינו אלטרנטיבה לשלטון. החלוץ במהותו אינו אופוזיציה למעשה ציוני כל שהוא. על כן החלוץ חותר לשותפות כמרכיב בכל קואליציה של ממשלה ציונית”.

מראייתו זו חצב טבנקין את עצמאותו הרעיונית של החלוץ כתנאי לקיומו.

 

פרק תשיעי: העמדת ההגשמה האישית המאורגנת לרשות הקמת הצבא המגוייס, למרות הבלעדיות של הציונות הדמוקרטית    🔗

מאז מאורעות 1936־39 הסתבר, כי גורל הגשמת הציונות יוכרע בשדות הקרב מול הפלסטיניות של העולם הערבי העוין.

במלחמת־העולם השניה, לקראת שעת־מבחן קרבה, כאשר הקמת הכוחות המזויינים המגוייסים קבע והעמדתם לרשותה הבלעדית של הציונות נעשתה חיונית, והמנהיגות הלאומית לא מצאה דרך וכוח לגייס את האמצעים ואת האנשים – היה זה טבנקין אשר פרץ את הדרך.

הוא יזם ושיכנע את התנועות הקיבוציות החלוציות להעמיד את קיבוציהן לרשות הקמת הכח המגוייס – הפלמ"ח – כבסיס לקיומו הכלכלי, להפנות את מיטב חבריהם, בחורים ובחורות, לשירות צבאי בו, ולגייס את גרעיני ההתיישבות של תנועות הנוער החלוציות לשירות הצבאי בו כשלב בדרך ההגשמה לקראת ההתיישבות.

הוא יזם ושיכנע את פיקוד “ההגנה” להקים את בסיסי הכח המגוייס בקיבוצים, בתנאי עבודה חלקית, כתמורה לאספקת צורכי קיומם.

הצירוף של מערכות ההגשמה האישית המאורגנת – התנועות הקיבוציות החלוציות והפלמ"ח, הכוח הצבאי המאויש בלוחמים מתנדבים המגשימים אישית – הוא אשר הקים הקים את הכוחות המזויינים המגוייסים וקיימם ברציפות ברשותה הבלעדית של הציונות.

הצירוף הזה הוא שעיצב את הפלמ"ח – באיוש לוחמיו וסגל מפקדיו, בהתארגנותו, בהתנסותו ובגיבוש תורת־לחימה אשר עמדה לנו במבחני מלחמת העצמאות.

הצירוף הזה הוא שהביא לגיבוש קבוע של יחידות לוחמים מתנדבים וקיומו, ללא אמצע כפייה אלימים, ללא זכויות־יתר לסגל הפיקודי, כאשר סמכותו היחידה של המפקד היתה חובתו־זכותו לשאת באחריות הפיקוד המבצעי.

הצירוף הזה הוא שהביא לעיצוב מפקדים המסוגלים לעמוד במבחן השיכנוע האישי, המוסרי, החינוכי,והמקצועי־המבצעי של הלוחמים המתנדבים ביחידותיהם, בתנאים המשקפים מבחינת סמכות המפקד, את שדה־הקרב הממשי, בו אין אמצעי כפייה להכריח את הלוחמים להשליך את נפשם מנגד וללחום.

הצירוף הזה הוא שהעמיד בפניהם את שדות־הקרב המיועדים על מיכלול בעיותיהם האנושיות, החומריות, הגיאוגרפיות, המדיניות, האסטרטגיות והטקטיות חשופים לאמת המציאות.

כך עוצבה דמות המפקד כדגם של לוחם הנושא באחריות ומקבל החלטות.

כך עוצבה המשמעת המיבצעית המשוחררת מהמשמעת הטוטאלית העיוורת, על אסונותיה, מחדליה וחרפותיה, וממערך ה“כיסויים” המשחית הנובע ממנה, הפוגע באחריות המשותפת של סולם הפיקוד.

כך עוצבה איכות הלוחמים כמרכיב במכריע בלחימה.

כך עוצבה מודעותם של הלוחמים לכורח המלחמה של היהודים – המודעות המולידה את אומץ הלב ונותנת את הכוח לעמוד במוראות הקרב וללחום עד כלות.

כך עוצבה מלחמת הלילה, אשר נתנה לנו את קרבות־התנועה למרות נחיתותנו בכלי־מלחמה, את קרבות־היוזמה שהעניקו לנו את העדיפות המקומית ההכרחית הדרושה להכרעה בכל קרב בנפרד – מלחמת־הלילה, אשר צירוף הנצחונות בקרבותיה הנפרדים נתן בידינו את ההכרעה והנצחון במלחמת העצמאות.

כך עוצב הפלמ“ח אשר הוטל חלוץ אל מול פני המערכות הכבדות, לחם וניצח במרבית קרבות־ההכרעה, ויחד עם מערכת ההגנה הלוחמת של הישובים הכריע את הכף לנצחוננו במלחמת העצמאות, הפלמ”ח אשר הפך לאגדה בתוך המלחמה, אשר על אף היותו מיעוט קטן בין מגויסי מלחמת העצמאות, הוריש לאומה בחלוציותו את “דור הפלמ”ח" כסמל לתקוותם וליכולתם של היהודים ללחום על נפשם ולשרוד.

 

פרק עשירי: ארץ־ישראל כמולדת ההיסטורית של היהודים    🔗

את גבולות ארץ־ישראל הגדיר טבנקין ב־1944, בשלהי מלחמת־העולם השניה, “מן הים עד המדבר, מן הלבנון ועד סיני” כחבל־ארץ המיועד להתנחלות היהודים העולים ושבים אליו מתפוצות הגולה:

חבל־ארץ המהווה יחדה גיאוגרפית היסטורית, בו עוצבו היהודים וגובשו לאומה: חבל־ארץ הכולל מקורות־מים, מרחבי קרקע, חופים, הגובל במדבריות במזרחו ובדרומו, בהרי הלבנון בצפונו ובים המערבי – חבל־ארץ המאפשר קיום עצמאי ליהודים.

חבל־ארץ אשר בתקופת חורבן בית שני, היה מיושב על־ידי כשלושה מיליון וחצי יהודים. ומאז, בתהפוכות השלטון רומי וביצנץ, ולאחר מכן תחת שלטון האיסלם – תחילה הכיבוש הערבי ואחר הכיבוש התורכי – הושם, דולדל ונחרב, ואוכלוסייתו הצטמקה לקראת שלהי המאה התשע־עשרה לכדי עשירית.

את ההתנחלות היהודית ראה טבנקין, כהתיישבות בארץ בלתי־נושבת, ככיבוש המדבר, כהחיאת השממה, וקימום ההריסות – מאבק היהודים עם הטבע ליצירת מולדת על־ידי פעילות אנושית יוצרת.

מעולם לא ראה טבנקין בהגשמת הציונות חתירה לשלטון היהודים כמיעוט על רוב בלתי־יהודי. לפי תפישתו היו היהודים בעולם כולו אזרחי מדינת־היהודים בכוח, ומהווים רוב מכריע במולדתם ההיסטורית, בה יגבש העם היהודי את עצמאותו וריבונותו תוך כדי תהליך הגשמת הציונות.

 

פרק אחד־עשר: הגשמת הציונות מול אלימות העולם הערבי העוין    🔗

את כורח היהודים ללחום על נפשם בארץ־ישראל מאז ראשית הגשמת הציונות, ראה טבנקין כחלק מאיום להכחדת היהודים בכל מקום.

הוא סבר כי האנטישמיות והאנטי־ציונות של העולם הערבי, המגובשת בפלסטיניות, מקורם האחד הינו שלילת זכותם של היהודים לחיים:

הפלסטיניות, אשר חברה לנאציזם במלחמת־העולם השניה בנסיון להכחיד את היהודים.

הפלסטיניות, המאופיינית בבחירתה הרעיונית את האלימות כאמצעי העיקרי למלחמתה לחיסול הציונות.

פלסטיניות אשר סימני דרכה היזומים והמאורגנים הנם:

מאורעות הדמים ב־1920, 1921, 1929 – דמויי הפוגרומים בגולות – רצח יהודים שלא התארגנו ללחום על נפשם בכוחם שלהם, רצח המסומל בשחיטת יהודי חברון וצפת.

“המרד הערבי הגדול” (מאורעות 1936־39 ), המרד בו נכשלה הפלסטיניות האלימה כשלון צבאי חרוץ בהתקפותיה על הישובים היהודים, זכתה בנצחונות שמניים מרשימים על השלטון הבריטי בארץ, אולם הסתאבה כליל במלחמת־אזרחים עקובה מדם בין ערביי ארץ־ישראל לבין עצמם ונחלה תבוסה צבאית מידי הבריטים ב־1939־1938 , לקראת מלחמת־העולם השניה.

כן זכתה הפלסטיניות האלימה בהישג מדיני בהזדהותן של מדינות ערב, באימוץ הפלסטיניות כמדיניות העולם הערבי, אשר הביאה את בריטניה, בתנאי ערב מלחמת־העולם השניה, להמרת מדיניות המנדט להקמת הבית־הלאומי ליהודים במדיניות "הספר הלבן 1939 ", מדיניות שהופעלה נגד העליה היהודית לארץ אשר הביאה לכשלונה הנורא, הנחרץ של הציונות בהצלת יהדות אירופה מהשואה בשנים 1942־1936 כאשר מיליוני יהודי אירופה צבאו על פתחה לעליה לשווא.

מלחמת העצמאות ב־1947־48 בה איחדה הפלסטיניות את מדינות ערב ואת הערבים בתחומי המנדט הבריטי אשר יזמו ופתחו במלחמה להשמדת הציונות – אילצו את היהודים ללום על נפשם, הובסו על ידי עוצמתה המצטברת של הציונות המגשימה בטרם מדינה, אשר לחמה בכוחותיה בלבד מול האמברגו של העולם המערבי הנאור, על נשק ליהודים. מלחמה שהוכרעה בנצחון היהודים בשדות־הקרב וזיכתה את הציונות הלוחמת בריבונות המדינית ובהקמת מדינת ישראל.

מלחמת סיני (“מבצע קדש”) בה חוסל האיום המצרי, שפיל בשם הפלסטיניות, הנתמך באספקת נשק מברית־המועצות להשמדת ישראל.

מלחמת ששת הימים: בה חוסל האיום המשותף של מצרים, סוריה וירדן על קיום ישראל, איום שנשען על אספקת הנשק מברית־המועצות למצרים ולסוריה ומארצות המערב לירדן. אספקת נשק שמומנה על־ידי תמלוגי הנפט של צרכניות הנפט הגדולות בעולם החופשי, ארצות מערב אירופה וארצות־הברית. מלחמה בה שוחררו חבלי יהודה, שומרון, עזה, מבואות סיני, מפרצי ים־סוף, אופירה ורמת־הגולן משלטון הכיבוש של ירדן, מצרים וסוריה, ותחומי השלטון הישראלי הורחבו לגבולות סבירים להגנה; מלחמה בה הוסר האיום הצבאי המיידי על מרכזי האוכלוסיה היהודית בגבולות החלוקה הזמניים של הקו הירוק, ומרחבי ארץ־ישראל נפתחו להתנחלות יהודים ולהגשמת הציונות, ששוחררה במלחמת ששת הימים מהסכמתה לגבולות הזמניים של הסכמי שביתת הנשק ברודוס.

מאז “המרד הערבי הגדול” אומצה הפלסטיניות על ידי מדינות ערב כביטוי לרעיון השמדתה הפיסית של הציונות וכעילה לחתירתן לאחיזה טריטוריאלית בארץ־ישראל וכמנוף בהתמודדותן על ההגמוניה בעולם הערבי, וערביי ארץ־ישראל הפכו גורם זניח בפלסטיניות.

הזכות להגדרה עצמית לערבים תושבי ארץ־ישראל שממערב לירדן ולריבונות מדינית כאומה, לא אומצה ולא הוכרה לא על־ידי התנועות הפלסטיניות, הסבורות כי כל דוברי הערבית הם עם אחד וכי על כל מדינות ערב להתאחד למדינה ערבית אחת, ואף לא על־ידי מדינות ערב עצמן.

ב־1938 התנגדו מדינות ערב להקמת מדינה ערבית לערביי ארץ־ישראל שאמורה היתה לכלול את נסיכות עבר הירדן ואת מרביתה של ארץ־ישראל שממערב לירדן (כ־80%), בהתאם לתןכנית החלוקה של “ועדת פיל”; ערב הסעודית משום התנגדותה לחיזוק שלטונו של עבדאללה נסיך ירדן, כנציג הבית ההאשמי; עיראק, משום חתירתה ל“פדרציית הסהר הפורה” בהגמוניה של בגדד; סוריה, משום חתירתה ל“סוריה הגדולה”, אשר ארץ־ישראל כולה הינה חלקה הדרומי.

במלחמת העצמאות פלשו מדינות ארב לארץ־ישראל שממערב לירדן בנסיון לזכות באחיזה טריטוריאלית – כל אחת בהתאם לשאיפותיה.

מאחר מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים, במשך תשע־עשרה שנים, קיימו מצרים וירדן שלטון־כיבוש בחבלי עזה, שומרון ויהודה, מבלי שתינתן לערביי חבלים אלה “זכות ההגדרה העצמית” או אפילו אוטונומיה בתחום כל שהוא.

התנועות הפלסטיניות מאוישות ברובן בשכירי־חרב מבין בניהם של פליטי מלחמת העצמאות היושבים בארצות ערב, שגיוסם מושתת על שלטון הטרור של התנועות האלו במחנות הפליטים, בעוד קיומן החומרי ושלטונן על הפליטים ניתן להן במלואו על־ידי מדינות ערב.

מדינות ערב הן המטפחות ומקיימות את התנועות הפלסטיניות כזרועות צבאיות שלהן, המשמשות לטרור ולתעמולה בין־לאומית נגד ישראל, מבלי שמדינות ערב עצמן תישאנה באחריות הצבאית והמדינית לפעילותן.

בכל המלחמות הפלסטיניות בין העולם הערבי לישראל, מאז 15 במאי 1948, לא היו התנועות הפלסטיניות גורם בשדות־הקרב.

קיומן של התנועות הפלסטיניות מותנה בשירותן למדינות ערב, ובכל המקרים בהם לא תאמה פעילותן שירות זה הן הושתקו, אירגוניהן פוזרו וחבריהן אף חוסלו, כפי שאירע בירדן ב־1970.

מאז פלישת ארצות ערב לארץ־ישראל במאי 1948 ועד מלחמת יום־הכיפורים, פעלה האלימות של העולם הערבי נגד הציונות בצל דגל הפלסטיניות במתכונת חוזרת.

ייזום המלחמה בישראל בשם הפלסטיניות:

איום בהשמדתה הפיסית, הפניית משאבים, בעזרת תמלוגי הנפט ממדינות העולם החופשי, להקמת כוחות צבאיים במגמה לצבור עדיפות מכרעת, פריסת כוחות והיערכות למלחמה.

ייזום איסטראטגי וטאקטי של ישראל להכרעת האיום בשדות־הקרב מחוץ לגבולות והבסת התוקפים תוך הישגים טריטוריאליים.

התערבות ולחץ מדיני של המעצמות על ישראל המביאים להפסקת אש ומונעים ממנה את מיצוי הישגי נצחונותיה הצבאיים.

הפעלת התנועות הפלסטיניות כשלוחות צבאיות של מדינות ערב למלחמה ולטרור בישראל בין המלחמות.

בכל אחת מהמלחמות בנפרד ובכולן יחד, עמדה ישראל נגד התוקפנות הפלסטינית בצירופיה השונים, ניצחה בשדות־הקרב, הגדילה לטובתה את פער העוצמה הצבאית בינה לבין כל צירוף אפשרי של מדינות ערב בזירה והרחיקה את האיום והסכנה להשמדתה הצבאית.

טבנקין סבר כי השוני בין האנטישמיות לפלסטיניות הינו בקיום המעשה הציוני, הנותן ליהודים את היכולת ללחום על חייהם ולשרוד בארצם. הפלסטיניות תסוף רק כאשר תצבור הציונות עוצמה אשר תחסל כל תקווה להשמדתה.

אל ערביי ארץ־ישראל הבוחרים לחיות במדינת היהודים התייחס טבנקין כאל כל מיעוט – לאומי דתי או עדתי – הזכאי למלוא הזכויות האזרחיות לכל פרט ולאוטונומיה כציבור בתחומי ייחודו, במסגרת חוקי המדינה ויעודיה כמנוף להגשמת הציונות.

 

פרק שנים־עשר: הציונות תוגשם על־ידי הפעילות העצמאית המאורגנת של היהודים, שאינה מותנית בהסכמת המעצמות    🔗

נראה, כי מאז ומתמיד היו בתפוצות הגולה יהודים אשר היתנו את פעילותם להגשמת הציונות בהסכמת מעצמות, בהסכמת כוחות חיצוניים.

בציונות בת זמננו, עד להכרזה על הקמת מדינת ישראל תוך כדי מלחמת העצמאות, גובשה בבהירות ההתנייה הסבורה כי רק ההסכמה המוקדמת של המעצמות להקמת מדינה יהודית יכולה לאפשר ליהודים להגשים את הציונות.

ביטוייה הבולטים של ההתנייה, המלווה את הגשמת הציונות היו:

מדיניות הרצל, אשר ראתה את הסכמתן של המעצמות תורכיה וגרמניה להקמת מדינה יהודית כהכרח להגשמת הציונות.

מדיניותם של ז’בוטינסקי ותנועתו מאז הכיבוש הבריטי של ארץ־ישראל.

מדיניות החלוקה, אשר מאז 1937 עוצבה על־ידי ההתנייה – מדיניות, אשר בעקבות ההתנייה בהסכמת המעצמות נאלצה להדרדר להסכמה לחלוקת הארץ על הבסיס הדמוגראפי הקיים בארץ־ישראל בשעת ההסכמה, ולהכרה בזכות ערביי ארץ־ישראל לריבונות מדינית ולמדינה ערבית ברוב רובה של ארץ־ישראל המערבית, וכן להסכמה להוצאת ירושלים אל מחוץ למדינה היהודית, מדיניות אשר בהסכמתה לבסיס הדמוגראפי בשעת ההסכמה, כנקודת מוצא להתוויות הגבולות למדינת היהודים, נאלצה להתכחש לכורח החיים של היהודים כולם, ולזכות הנובעת ממנו לעלות מן הגולות, להתכנס במולדתם ההיסטורית ולהתנחל ולקיים עצמאות וריבונות יהודית כפתרון היחיד לבעיית היהודים החיים.

לדעת טבנקין, הכורח והזכות שבתהליך ההיסטורי של הגשמת הציונות הם בלבד הקובעים את בסיסה הדמוגראפי של ארץ־ישראל.

טבנקין, בתפישתו את הפעילות האנושית כמקור הבלעדי ליצירת כל הערכים האנושיים, בתפישתו את כורח הבחירה של היהודים בהגשמת הציונות אל מול איום ההכחדה, סבר כי רק הפעילות עצמאית המאורגנת של היהודים עשויה להגשים את הציונות.

כי רק הפעילות בשדות הציונות המגשימה, בעלייה, בהתנחלות, בהגנה מול הפלסטיניות האלימה, רק הפעילות המתגבשת לעוצמה לאומית ציונית עשויה לגייס את היהודים ואף לגייס את עזרתם של הגויים אשר לא בחרו בהכחדת היהודים, כפתרון לבעיית היהודים.

כי רק הפעילות הציונית המצטברת לעוצמה עשויה לעצב ריבונות מדינית ציונית ליהודים, אשר תוכר על־ידי המעצמות כמדינת היהודים.

כי מדינת היהודים עשויה להתקיים רק אם תהיה למנוף, לשלב איכותי גבוה יותר בקצב הגשמת הציונות, עד אשר תושלם בהתכנסותם של יתר היהודים כולם במולדתם ההיסטורית ובהתעצמות, אשר תעלה כורת על תקוות הקמים עליהם להורגם ולהכחידם.

טבנקין סבר כי הסכמת המעצמות להכחדת היהודים, הסכמה פעילה או סבילה, הינה עובדה נתונה כל אימת שאינה מנוגדת לאינטרסים הכלכליים, המדיניים והבטחוניים של המעצמות, העומדים לדיון והכרעה מיידיים.

מעשיהן של בנות־הברית במלחמת העולם השניה מול השואה, מדיניותן בועידות הפליטים באוויון (צרפת) ב־1939 ובברמודה ב־1944, לא הותירו ספק בהסכמתן הסבילה להכחדת היהודים, הסכמה הזהה עם אי הכרתן בזכותם של היהודים לחיים.

על־כן התנגד טבנקין להתנייה, אשר את מקורה ראה בהתיאשותם של היהודים מללחום על נפשם בכוחם שלהם ולהגשים את הציונות.

על כן הוא התנגד לתוכנית אוגנדה, אשר ראה בה אשליית תחליף לארץ־ישראל.

על־כן התנגד להחלטות החלוקה של המעצמות, המגבילות את העלייה היהודית, את ההתנחלות היהודית ואת הריבונות היהודית, למדינה יהודית בגבולות אשר אינם מאפשרים קיום עצמאות יהודית, גבולות המוכרים על־ידי היהודים כולם והעולם כולו – שונאי ישראל ואוהדיה – כמירשם־השמדה למדינת היהודים – מדינת ישראל.

על־כן התנגד לאשליות היהודים על הקמת המדינה היהודית:

הן על בסיס החלטת החלוקה של בריטניה ב־1937 (לפי המלצת ועדת החקירה המלכותית בראשות לורד פיל) והן על בסיס החלטות האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947.

ואכן, חלוקת ארץ־ישראל ב־1921 והחלת המנדט להקמת הבית־הלאומי על החלק שממערב לירדן בלבד, העלתה כורת על העליה וההתיישבות היהודית מזרחה לירדן, שם הוקמה מדינת ירדן כריבונות ערבית, מבלי שתוקם מדינה יהודית.

ואכן בריטניה חזרה בה מהחלטתה על החלוקה של 1937 (ועדת פיל) והמירה אותה ב־1939 במדיניות הספר הלבן – מדיניות שמנעה מהציונות את הצלת יהודי אירופה מהשואה בשנים 1942־1936 ודחתה את עליית שארית הפליטה מן השואה ואת עליית המוני יהודי ארצות־ערב ככל שיכלה עד צאתה מן הארץ ב־1948.

ואכן, כאשר תוך יממה לאחר החלטת האו“מ בכ”ט בנובמבר 1947, על חלוקת ארץ־ישראל המנדטורית, פתח ה“עולם הערבי”, בשם הפלסטיניות, במלחמה להשמדת הציונות המגשימה, והיהודים הראשונים נפלו בהתקפות מרצחים, נסוגו האומות המאוחדות מביצוע החלטת החלוקה, ובו זמנית הטילו מעצמות המערב הדמוקרטי ה“נאור” ובראשן ארצות־הברית, אמברגו על נשק וציוד מלחמתי ליהודים הלוחמים על נפשם.

ואכן כאשר לאחר חודשי המלחמה הראשונים במלחמת העצמאות, זכו הערבים במלחמה על הדרכים, הכריזה ארצות־הברית ב־19 במרץ 1948 על הסתלקותה מתמיכה בהחלטת הכ"ט בנובמבר ועל יוזמתה לחידוש משטר נאמנות בארץ־ישראל.

כך נופצו אשליות הקמת המדינה היהודית על בסיס חלוקת הארץ בהסכמת המעצמות, והציונות המגשימה נותרה מול מיבחנה העיקרי – יכולתם של היהודים ללחום על נפשם ולהמשיך להגשים את הציונות כפתרום לבעיית היהודים, מיבחן אשר השלב הראשון בו היה מיבצע נחשון במלחמת העצמאות.

ההכרעה נפלה בשדות־הקרב במלחמת העצמאות.

הציונות עמדה במיבחן אך ורק על־ידי העוצמה המצטברת של הציונות המגשימה העצמאית, עוצמה אשר גובשה בפעילותם הבלתי תלויה של היהודים בטרם היתה בידם ריבונות מדינית מוכרת על־ידי המעצמות, בטרם עמדה לרשותם מדינה.

העוצמה הזו היא אשר עמדה במיבחן שדות הקרב:

רק היא גייסה את תמיכת היהודים כולם על מלוא משקלם בתפוצות.

רק היא גייסה תמיכת מדינות, אשר קיומה כעוצמה עצמאית שירתה את עניינן בזירה.

רק היא גיבשה את הריבונות המדינית.

רק היא הקימה את מדינת ישראל.

רק היא הביאה את הכרת המעצמות במדינת ישראל.

רק היא הביאה את הנצחונות הצבאיים על הפלסטיניות של ערביי הארץ ושל מדינות ערב, ונתנה לנו את הארץ לרשתה.

רק היא בנצחונותיה הצבאיים הביאה לראשונה את ארצות ערב לדיון משותף ברודוס ולהסכם מדיני על שביתת נשק ועל גבולות חלוקה זמניים, הרחק מעבר לגבולות ההשמדה אשר הוקצו למדינת היהודים בהחלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947.

רק העוצמה של הציונות המגשימה היא שעמדה במיבחן ונתנה ליהודים את כל אלה, למרות כישלון המנהיגות הלאומית, אשר העדיפה את ההתנייה על פני הפעילות העצמאית של היהודים ובחרה במדיניות החלוקה של כ"ט בנובמבר 1947.

 

פרק שלושה־עשר: השפעת ההתנייה על הגשמת הציונות    🔗

טבנקין סבר, כי התניית פעילותם העצמאית של היהודים להגשמת הציונות בהסכמה המעצמות:

מחבלת ביכולתם ללחום על נפשם

מרפה את רוחם מלשאת באחריות לגורלם,

מנמיכה את קומתם,

מקצצת בחופש הבחירה – ברשות הנתונה

ומנחה אותם אל ההשלמה עם הכחדתם –– אל צידוק הדין.

ההתנייה היא שהכשילה את הרצל לראות את הציונות כיצירת “מרכז רוחני”, ללא עצמאות וריבונות מדינית.

ההתנייה היא שהכשילה את אחד־העם לראות את הציונות כיצירת “מרכז רוחני”, ללא עצמאות וריבונות מדינית.

ההתנייה היא שהכשילה את ז’בוטינסקי ותנועתו, והביאתם לציונות המנוזרת מהפעילות הציונית ההתיישבותית.

ההתנייה היא שהכשילה את “ברית־שלום” והביאתה לחפש הסכם עם הפלסטיניות, על בסיס הנצחת מספר היהודים כמיעוט בארץ־ישראל.

ההתנייה היא שהכשילה את תנועת “השומר־הצעיר” ןהביאתה לחפש פתרון במדינה דו־לאומית.

ההתנייה הירא שהכשילה את דוד בן־גוריון והביאתו לתמוך ב־1937 בחלוקת הארץ לפי המלצת הועדה המלכותית בראשות הלורד פיל.

ההתנייה היא שהכשילה את דוד בן־גוריון והביאתו להתנגד לעליית היהודים העצמאית ב“עליה ב'”, פן יבולע ליחסים עם מעצמת המנדט הבריטית.

ההתנייה היא שהכשילה את המנהיגות הציונית ומנעה אותה מלרתום את העוצמה המצטברת, היהודית והציונית, לעזרת היהודים המושמדים בשואה במלחמת העולם ועד מפלתה הסופית של גרמניה ב־1944, אשר לא הספיקה למחות את כל עקבות הזוועה והותירה לבנות־הברית המנצחות משרפות־אדם חמות.

היא, ההתנייה, מנעה מאתנו להחלץ ולעשות את שניתן לעשות בכוחנו העצמאי כדי לשבש את ביצוע הפתרון הסופי הנאצי לבעיית היהודים, למרות שעוצמתנו המצטברת בארץ־ישראל, אשר עמדה במיבחני הגשמת הציונות, כבר התגבשה לגורם בין־לאומי מוכר אשר היווה נושא לשיקולים, הן במנהיגות הנאצית בחיזוריה אחר העולם הערבי והן במנהיגות בנות־הברית המערביות במאמץ המלחמתי המכריע במזרח התיכון.

כי שליחינו יכלו להגיע אל היהודים בגולה ולארגנם להתנגד להובלתם למחנות ההשמדה – ולא הגענו.

כי יכולנו להציב בגיטאות מכשירי־קשר להידבר עם היהודים ולדעת יום־יום את זוועת המתרחש – ולא הצבנו!

כי יכולנו לציידם בנשק ולוּ מעט, לאמנם בכלי־מלחמה ולצאת בראשם למלחמה על חייהם, ולו גם מלחמת ייאוש – ולא יצאנו!

כי יכולנו להתקומם, להזעיק ולקומם את אזרחי ארצות־הברית המערביות נגד ההשלמה הסבילה המודעת של ממשלותיהן לעובדת הכחדת היהודים – ולא התקוממנו!

שכן הכחדת היהודים בוצעה בעיקרה:

לאחר כישלון המתקפה הגרמנית האווירית על בריטניה,

לאחר כישלון המתקפה הגרמנית במבואות מצרים,

לאחר כשלון המתקפה הגרמנית במבואות לנינגרד ומוסקבה,

לאחר הצטרפותה של ארצות־הברית למלחמה נגד גרמניה,

לאחר שאבדה תקוותם של הנאצים לנצחון והובטחה להם מפלתם,

לאחר שהוכרע גורל מלחמת העולם השנייה והובטח נצחונן של בנות הברית.

כאשר גרמניה הנאצית, חרף שאבדה תקוותה, חרף טבעת החנק המתהדקת סביבה, חרף שנזקקה לכל קמצוץ ממכלול משאביה כדי להמשיך ולשרוד, גייסה את כל משאביה הדרושים בכח אדם ובחומר, להקמת המערכת העצומה לרצח שישה מיליונים יהודים, כינסה אותם מכל רחבי השטחים שבשלטונה והמשיכה ברציחתם עד יומו האחרון של הרייך השלישי –

כאשר מנהיגי בנות הברית המערביות, למרות שנצחונן הובטח, למרות שידעו על ההכחדה מתחילתה, למרות שעקבו אחר ביצועה יום־יום, עד לנצחונן הסופי על גרמניה – לא הפעילו אף שמץ של מאמץ, צבאי ומדיני, למניעת ההכחדה, אף לא את המאמץ השולי שהיה דרוש:

כדי לספק נשק־קל ליהודים הרצים להלחם על נפשם;

כדי להפציץ את משרפות הגזים ולהרוס את מחנות המוות, אשר היו תנאי לרציחת היהודים בקצב מואץ;

כדי לחבל במסילות־הברזל וברכבות המובילות את המוני היהודים אל השמדתם.

ואף נמנעו במוּדע מהכרזה מדינית בתוך המלחמה, המגדירה את רצח היהודים כרצח עם, מאיום על גרמניה כי תישא במלוא האחריות לפשעיה, ומהזעקת האנושות כולה, כולל הגרמנים כבני־אדם, להתקומם נגד רצח היהודים.

למעלה משלוש שנים נמשך הרצח המאורגן של היהודים בידיעת המנהיגות של העולם החופשי בלי שמיליוני אזרחיו יוזעקו, בלי שניסינו אנו להזעיקם, ולו גם ללא הסכמת שליטיו.

לא ניתן לחזות את התוצאות אילו עשינו את אשר יכולנו, אולם הניצולים היו אלה אשר לא נכנעו, אשר לא עייפו לנסות להינצל בפעילותם ובכוחם העצמאי, אשר נלחמו על חייהם ככל שיכלו, אשר לא קיבלו את הדין – ובראשם אלה אשר השיבו מלחמה שערה ונשקם בידם, אשר חירפו נפשם כמורדי גיטאות וכפרטיזנים.

אלה הנופלים בקרב הניצולים הותירו ליהודים ולאנושות כולה מורשת־מופת של אדם יהודי וגאון רוחו, המתווה דרך חיים ונותנת טעם ופשר לאדם הנלחם על חייו, למאבקיו ולסבלותיו כל עוד הוא חי.

דוגמת יהודי לוחם, הרומזת ומאירה את משמעות וערך תרומתנו, אילו נחלצנו –

אולם לא נחלצנו וחרפת אוזלת ידנו לא תימחה!

ההתנייה היא שהכשילה את רובה של המנהיגות הלאומית הציונית, למרות השואה ואחריה, והביאתה לתמיכה באשליית חלוקת הארץ כאמצעי להקמת מדינה יהודית בהסכמת המעצמות ועל ידן, בהתאם להחלטת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 –

מנהיגות אשר הביאה להסכמתנו לחלוקת ארץ־ישראל על הבסיס הדמוגראפי שהיה קיים בארץ ב־1947;

מנהיגות אשר הביאה להסכמתנו להקמת מדינה ערבית בחלק ארץ־ישראל שבמערב הירדן;

מנהיגות אשר הביאה להסכמתנו להקמת מדינה יהודית אשר ירושלים אינה כלולה בה;

מנהיגות אשר הביאה להסכמתנו למדינה יהודית בגבולות אשר אינם מאפשרים עצמאות יהודית,

אשר אינם מאפשרים ליהודים ללחום על נפשם ולשרוד,

אשר מבטיחים את השמדתה הצבאית של מדינת היהודים;

מנהיגות אשר סירבה לראות ולהבין את אשר הוכח על ידי בפלסטיניות ב“מרד הערבי הגדול” ובתוצאותיו, ואת אשר הוכח בשואה במלחמת־העולם השניה:

כי הפלסטיניות האלימה של העוללם הערבי העוין, המכוונת להשמדת הציונות לא תוכרע אלא בשדות־הקרב, בין הפלסטיניות לבין העוצמה המצטברת של היהודים, הפעילים והמתארגנים לבדם סדרך הציונות המגשימה העצמאית.

כי אין מי שילחום על חייהם של היהודים בלתם;

כי העולם הערבי יבחר בשלום עם הציונות רק לאחר שיובס בשדות־הקרב ותסוף תקוותו להשמדתה;

כי היהודים לא יוכלו להשתמט מללחום על נפשם ולהמשיך ולהתקיים.

מהחלטת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 וממדיניות החלוקה לא נותרו אלא החרפה והאסון שבהסכמה לחלוקה, אשר מקורה בהתנייתנו שלנו את הגשמת הציונות בהסכמת המעצמות.

ההתנייה היא שהביאה במלחמת העצמאות לויתור על מיצוי מלוא עוצמתנו הצבאית, לויתור על הבסתן של מדינות ערב הפולשות וגירושן מתחומי ארץ־ישראל;

ההתנייה היא שהביאה להסכמה לשלטון הכיבוש: הירדני בחבלי יהודה ושומרון, המצרי בחבל עזה והסורי ברמת־הגולן, אף־על־פי שהן הכריזו מלחמת השמד על הציונות, פלשו לארץ־ישראל ותקפו את ישובינו ולבסוף הובסו:

ההתנייה היא שהביאה להסכמתנו לחלוקתה של ירושלים, לשלטון ירדן במזרחה ולויתור על ירושלים כולה כבירת מדינת־ישראל, עד למלחמת ששת־הימים;

ההתנייה היא שהביאה להסכמה לחלוקה בגבולות הקו הירוק – גבולות המזמינים את המשך המלחמה של העולם הערבי בציונות, בתקווה לחיסולה של מדינת ישראל,

גבולות המאיימים יום־יום על מרכזי האוכלוסיה היהודית התצפית־אש ישירה,

המחייבים אותנו לכוננות צבאית מתמדת ולקיום עוצמה צבאית מעבר ליכולתנו החברתית־כלכלית,

גבולות המגבירים את תלותנו הכלכלית, הצבאית והמדינית במעצמות.

ההתנייה היא שהביאה, לאחר ניצחוננו במיבצע קדש, לנסיגה החפוזה והמלאה מקדמת סיני, מאופירה וחופי ים־סוף ומחבל עזה ומסירתם לשלטון כיבוש מצרי.

ההתנייה היא שהביאה, לאחר הניצחון במלחמת ששת־הימים, למניעה פעילה של הגשמת הציונות ברוב רובם של חבלי הארץ המשוחררים: הטלת איסור על היהודים הרוצים בהגשמה אישית של הציונות לרכוש קרקעות, להתנחל, ואף להתגורר מעבר לגבולות החלוקה של הקו הירוק – הטלת איסור על זכויות הנתונות בו־זמנית לכל אדם, פרט ליהודים הציונים.

ההתנייה היא שעומדת לרשות אויביה בנפש של הציונות:

הפלסטינים של העולם הערבי וחוסר־האונים של היהודים, המתכחשים להיותם יהודים, אשר חייהם מותנים ביכולתם ובנכונותם ללחום על נפשם ולשרוד.

אויביה, הנאחזים באסון ובחרפת הסכמתנו הבין־לאומית לחלוקת ארץ־ישראל במערב הירדן בהתאם להחלטות האו“מ מכ”ט בנובמבר 1947.

הסכמה העומדת לרשות הפלסטינית כנשק עיקרי במישור המדיני הבין־לאומי בחתירתה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות החלוקה של 1947, כשלב בחיסול הציונות.

הסכמה העומדת לרשות היהודים אשר עייפה נפשם, כהנמקה “עקרונית”, “ערכית”, “מוסרית”, לערעור על זכותם הבלעדית של היהודים לריבונות במולדתם ההיסטורית, והמרתה בזכות שווה לריבונות לערבים וליהודים תושבי ארץ־ישראל שבמערב הירדן בשם זכות ההגדרה העצמית לערבים, המקיימים כבר ריבונות ערבית בעשרים מדינות.

יהודים, המתכחשים לשואה ולכורח הבחירה הנובע ממנה ליהודים – הבחירה בין הגשמת הציונות בה יוכלו היהודים ללחום על נפשם ולשרוד, לבין נכחדה.

את תפישתו של טבנקין את הציונות כמשימה בלעדית של היהודים בפעילותם האנושית העצמאית והבלתי תלויה בהסכמת המעצמות, היטיב לבטא בשעתו בחריפות ובבהירות ברל כצנלסון, בתגובתו לראשית האלימות הפלסטינית במאורעות 1921, כאשר בריטניה הגדולה, מעצמת המנדט השלטת, נענתה לאלימות הפלסטינית והפסיקה את עליית היהודים: “לא בזכותכם ניתנה לנו הארץ ולא בזכות רמייתכם תשללו ואתה מאתנו. לא תוכלו לנו. בראשינו ננפץ את בריחי הברזל”.

 

פרק ארבעה־עשר: ההתנייה כמרכיב דומינאנטי במדיניות הלאומית    🔗

ההתנייה היא שהביאה לעיוות קבוע ולהפרת האיזון במדיניות הלאומית הכוללת, כאשר מדיניות־החוץ מכפיפה את המדיניות הלאומית, את המעשה הציוני על כל שלוחותיו, בעלייה, בהתנחלות, בבטחון ובכלכלה, לרשות ההתנייה, כדי לזכות בהסכמת המעצמות.

טבנקין סבר כי מדיניות החוץ אינה מולידה עוצמה ותפקידה לחתור לתנאים אופטימאליים לקיומה ולפעילותה של העוצמה הלאומית במישור הבין־לאומי;

למניעת סיכסוכים ואלימות בלתי־הכרחיים תוך משא ומתן מדיני וחתירה להסכמה, ולהבטחת מירב מרחב התימרון להצלחת המאבקים האלימים הבלתי נמנעים.

 

פרק חמישה־עשר: גבולות ההגשמה הציונית    🔗

טבנקין סבר, כי גבולות ההגשמה הציונית הינם רק גבולות האפשרי ליהודים. גבולות אשר מיבחנם היחיד הינו בהתנסות תוך התמודדות בשדות ההגשמה הציונית, שדות היחודיים ליהודים.

הוא סבר כי אדמות בור – בביצות, בהרים המסולעים, בערבה מעוטת־הגשמים, במדבר ללא־מים, אדמות אשר לא תסכונה לעיבוד חקלאי כמקובל – תיהפכנה בידי היהודים לאדמות מיזרע בארץ־ישראל.

כי גידולים אשר אינם מתאימים לאזורים אקלימיים דומים – יניבו פרי בידי היהודים בארץ־ישראל;

כי אזוריה הצחיחים של ארץ־ישראל – יושקו במים אשר יביאו היהודים;

כי גידולי העופות, הצאן והבקר בארץ־ישראל יושבחו על־ידי היהודים ויספקו את כל צורכי אוכלוסיית הארץ, כי התעשיה, המדע והמחקר והפיתוח, אשר אינם קיימים בארץ־ישראל, אשר אין להם תשתית – לא באוצרות־טבע, לא בחומרי־גלם, לא בכח אשם, ולא במסורת עשייה – כי אין תנאי מינימום מקובלים לקיומם בארץ, יוקמו בפעילותם האנושית ובמאמציהם של היהודים הציוניים וייצרו את כל הדרוש לקיימם.

כי בכל תחומי הפעילות האנושית יפרצו היהודים את מערכות המושגים המקובלים: את הנהלים, את התקנים, את ההרגלים, את גבולות המסורת, ויגבשו את דרכם היחודית הנובעת מכורח חייהם היחודי, מכורח הבחירה בין הגשמת הציונות להכחדה.

טבנקין סבר, כי אם יבנו היהודים את עוצמתם הצבאית בכוחם שלהם, בהתאם ליכולתם, בהתאם לאופיה של הארץ ושל תנאי הגשמת הציונות, משוחררים ממקובלות בצבאות זרים, משוחררים מחלוקת האומה לאזרחים וללוחמים, תקום מערכת המבטיחה את היכולת והנכונות של כל יהודי ללחום על נפשו, גברים ונשים, זקנים ונערים, עשויים היהודים לעמוד מול הפלסטיניות על כל צירופיה ותומכיה.

 

פרק שישה־עשר: גבולות ניצחון מלחמת ששת־הימים – בסיס מוצק להגשמת הציונות    🔗

בגבולות הניצחון במלחמת ששת־הימים ראה טבנקין לראשונה בסיס מוצק להגשמת הציונות:

בסיס לעליית היהודים בטרם יעלה עליהם הכורת בגולות, בסיס להתנחלותם במרחבי המולדת ההיסטורית, המשוחררת משלטון הכיבוש המצרי, הירדני והסורי – בסיס ליכולתם ללחום על נפשם ולשרוד, בסיס לפתח תקווה לשלום עם העולם הערבי, שלום אמת הנשען על מודעותם של הערבים ליכולתם ללחום על נפשם ולהביס את הקמים עליהם, על מודעותם לגידול עוצמתם של היהודים. עוצמה שתמנע אפשרות להכחדתם ותביא לחוסר יכולתן של ארצות ערב להמשיך ללא תכלית את המלחמה ביהודים ולשלם את המחיר באבדות בנפש ובחומר.

טבנקין ראה בתנופת התנחלות כבירה בחבלי הארץ המשוחררים את המנוף לחידוש העלייה הגדולה, לחידוש ההתעצמות החברתית־הכלכלית, להבטחת הגבולות על־ידי התיישבות יהודית, להאצת קצב ההגשמה הציונית.

טבנקין סבר, כי החזקה לאורך זמן בגבולות אסטראטגיים בתחומי אוכלוסיה ערבית, ללא התנחלות יהודית, כמוה כשלטון כיבוש זר בלתי צודק ולכן גם זמני וחולף, שלטון המקומם עלינו את ערביי ארץ־ישראל ואת מדינות העולם.

טבנקין סבר, כי ההימנעות המכוונת של המנהיגות הלאומית מתנופת התנחלות בחבלי הארץ המשוחררים, מאיימת על היהודים בסכנת אסון לאומי, מאיימת באובדן כל הישגי מלחמת ששת־הימים ובנסיגה לגבולות החלוקה של “הקו הירוק”:

גבולות אשר ברמה הטכנולוגית הצבאית של ימינו, העומדת לרשות העולם הערבי כתוצאה משלטונו במשאבי הנפט, אינם בני הגנה;

גבולות המבטיחים את חידוש המלחמה עם הפלסטיניות של העולם הערבי;

גבולות המאיימים בהכחדת מדינת ישראל היהודית.

טבנקין התנגד בכל מאודו להמרת ההתנחלות במיקוח מדיני על אשליית שלום חוזי בין ישראל למדינות ערב תמורת מסירת חבלי ארץ המשוחררים – מזרח־ירושלים, יהודה ושומרון, עזה וקדמת סיני, אופירה וחפי ים־סוף ורמת הגולן, לשלטון ריבונות ערבית, אשר תעלה כורת על עליית היהודים והתנחלותם שם.

הוא דחה פעילותם העצמאית של היהודים להגשמת הציונות באשליית שלום חוזי מוסכם עם ארצות ערב והפלסטיניות על בסיס חלוקת הארץ בהתאם לגבולות “הקו הירוק”, כשם שדחה את התניית הגשמת הציונות, לפני מלחמת העצמאות, באשליית הקמת מדינה יהודית בהסכמת המעצמות ועל ידן, על בסיס חלוקת הארץ בהתאם למיבנה הדמוגראפי שהיה קיים לפני מלחמת העצמאות.

בשתי ההתניות האלה זיהה את התיאשות היהודים מהגשמת הציונות בכוחם העצמאי, אשר אין להם דבר בלתו.

טבנקין סבר, כי היכולת של הכוחות המזוינים להגן על השלום הינה תנאי לקיומו.

טבנקין סבר, כי על ישראל לקיים רמת עוצמה צבאית המסוגלת לעמוד נגד התקפה צבאית מצד כל צירוף אפשרי בזירה, כתנאי לקיומה של ישראל, בין אם שורר שלום ובין אם לא.

טבנקין סבר, כי אין שלום ליהודים בגבולות החלוקה של “הקו הירוק”, ואין שלום ליהודים ללא המשך הגשמת הציונות.

טבנקין סבר, כי רק יכולתם המוכחת של היהודים ללחום על נפשם מותנית בהגשמת הציונות.

טבנקין סבר, כי חולשתם של היהודים היא ורק היא, המקור לאיום בהכחדתם.

 

פרק שבעה־עשר: קצת על האיש    🔗

היה זה בשלהי 1935, כפתיחה לפרוץ מאורעות הדמים של 1936, ואני עודני נער.

משה רוזנפלד, יליד הארץ, בן מנחמיה, אשר שירת כסמל במשטרת המנדט, נרצח מן המארב על הגלבוע בידי כנופית קנאים דתית מוסלמית שבראשה שיך עז אדין אל־קסאם.

חיים שטורמן – איש “השומר”, איש הקיבוץ הגדול עין־חרוד, איש ההגנה, המוכתר של עין־חרוד, רוכש הקרקעות ל“קרן קיימת לישראל”, המקצר בדברים – ספד לנרצח במשפט קצר: “נופלים ההולכים ראשונה”.

בתפקידו בחיפוש אחר מקום לעליית ישוב נוסף בעמק בית־שאן, נפל גם חייםצ שטורמן ממוקש דרכים.

על קברו ניצב סלע בזלת שנעקר בשעת סיקול אדמת בור במדרונות גבעת עין־חרוד, ועליו חקוק:“נופלים ההולכים ראשונה”, מלים אשר הֵדן ירעים על עוד יצאו בחורים לחרף נפשם. “כך נפלו גיבורים”.

לפנות ערב אחד ישבנו אבא ואני יחדיו, בודדים ליד חדרנו בעין־חרוד, במורד דשא הדקלים המאריכים צלם אל מול הרי הגלבוע. המפגש עם העובדה שחברים נופלים בקרב, המפגש עם המוות, העלה בי תהִיה. פניתי אל אבא ושאלתיו: " מה המוות הזה?" הוא הביט בי בעיניו התכולות, שתק, הרהר קמעה, סוקר את רכסי הגלבוע, אחר הישיר מבטו והשיב בפשטות, בשקט, לאט, כאשר השתיקה קוטעת משפט ממשפט “איני יודע מה הוא המוות… אין לי תשובה למוות.. אני יודע כי אני שונא אותו… שונא את המוות ואת הפחד ממנו…”

בשוחיה אחרת, ב־1938, עם גאות גל הרציחות של בחירת המהפכה הבולשוויקית בברית־המועצות, עם הוצאתם להורג של מנהיגיה הרעיוניים והצבאיים ראדק, קמינייב, זינובייב, הגנרל היהודי יקיר, מפקד הצבא האדום פילדמרשאל טוכאצ’בסקי ורבים אחרים, שאלתי את אבא לפשר הדבר.

הפעם היה נחרץ בתשובתו, ומשפט רדף משפט.

,הדיקטטורה של הפרולטריון אין פירושה בהכרח חופש האדם וגאון רוחו… המפלגה הבולשוויסטית אינה מייצגת בהכרח את האינטרסים של הפרולטריון והאיכרים, ורציחת בחירי המהפכה לבטח אינה הגשמת הקומוניזם. אין צידוק הדין".

שתי שיחות, על המוות ועל חופש האדם, אשר סייעו לי לעמוד מול המוות ולהשתחרר ממצוות “כזה ראה וקדש” ו“במופלא ממך אל תחקור”.

בערוב יום נתכנסנו בחדרנו, כרגיל, והוא הסבא מעיין בספר כדרכו, ספר קורא ספק מהרהר, ספק מקשיב להמולת הנכדים.

והנה הרימה בתי בת החמש, ריסיה, אגמי תכלת עיניים תוהות ושאלה:

“אבא, ממה תפורות הכסיות החמודות האלה, שקיבלתי מתנה מחנה’לה?” (חנה אחותי, בתו האהובה של טבנקין), השבתי כלאחר־יד “מפרוות שפן”. עיניה של הקטנה הצטעפו בתדהמה כאובה: “אבא, הרגו שפן בשביל לתפור כסיות?” נאלמתי דום. אלון, אחיה הבוגר ממנה, הסביר: “אין הבדל בין הכסיות לבין הבשר שאנחנו אוכלים משחיטת פרות”. לפתע התערב הסבא, הנוכח בשתיקת הרהוריו: “מיכל־מור, אל תוותרי. את הצודקת. לא מוכרחים להרוג שפנים לתפירת כסיות. גם לא מוכרחים לשחוט בקר לבשר־מאכל… יבוא יום ובני־האדם לא יזדקקו עוד להרג הזה.”

הוא דיבר ברצינות,בריגשה. הוא דיבר אל נכדיו כמנהגו כאל חברים בוגרים, הנועצים יחדיו במצוקה… הסבא הזה וחלומו על עולם שכולו אור…

לאבא היה כישרון מיוחד להקשיב לזולת, הן בשיחה אישית והן בציבור. בכנסים, באסיפות הקיבוץ, המועצות, בועידות, היה מקשיב שעות ארוכות לשורת הנושאים דברם, כשהוא רושם לעצמו בפנקס־הכיס המלווה אותו תמיד.

הוא הקפיד תמיד על כבודו של החולק עליו, של המתנגד לו ושל היריב.

הוא הירבה לקרוא בכל התחומים, אהב במיוחד שירה, נהנה לשמוע קריאת שירים בחרותה ונהנה לקרוא שירים באוזני אחרים.

הוא אהב מוסיקה, ומצא זמן וכוח לבקר בקונצרטים.

הוא אהב בני־אדם, והיה רגיש לכל מעשה עוולה שנגרם לחבר.

את ההשתתפות האבלם של חברים ראה כחובה עליונה.

אחד ממאפייניו הבולטים היתה הסקרנות – ריננה, בלתי־נלאית, החובקת עולם ומלואו.

אם לשייך אוצו לקטגוריה פילוסופית – הרי ביסודו היה ספקן. הרואה בהתנסות המתמדת תנאי להוכחת הקיום לכל,.יש".

אינני יודע אם שנא אדם כל שהוא, אולם יקד בשנאתו ובתיעובו את המוות, את הפחד, את האשליה ואת חולשת היהודים.

מעולם לא סלח לנו את אוזלת ידה של הציונות המגשימה מול השואה.

למרות אכזבתו המרה מברית־המועצות כנושאת החזון הקומוניסטי, ולמרות פעילותה המדינית המאיימת על קיומנו, לא שכח לה כי בשואה היתה המעצמה היחידה בעולם אשר פתחה שעריה לפני היהודים הנרדפים למוות, ובמלחמת העצמאות היתה המעצמה היחידה שתמכה בנו באספקת נשק והגנה עלינו מעל במות האומות־המאוחדות ומועצת הבטחון.

באחרית שנותיו, מוקף תלמידיו, חבריו, בניו ונכדיו, חי בתחושה עזה של סכנה גוברת ליהודים מאובדן הדרך להגשמת הציונות בתחומי העליה, ההתנחלות וההתעצמות הכלכלית־חברתית.

הוא חי בתחושת תיסכול אישי כבד על כי נבצר ממנו להניע את היהודים, ובראשם את מחנה העבודה והתנועה ההתיישבותית המגשימה, לתנופת התנחלות המונית בחבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת־הימים, מול הסכנות המאיימות ומחריפות למול האפשרויות הכבירות העומדות לרשותנו.

 

יצחק טבנקין: סכנות וסיכויים    🔗

תנועת־הפועלים הארצישראלית, הצועדת בראש ההגשמה הציונית, מגלמת מהפכה יהודית. אנחנו יהדות אקטיביסטית, שאינה סומכת על הגורל היהודי, אלא מתערבת בקביעת גורלנו. עיקר מהותה של תנועת־הפועלים האי"ת הוא תפקידה החלוצי בחיי היהודים: יציאה לפני המחנה כדי להפעיל את כל הכוחות הרדומים בעם היהודי במלחמת־הקיום שלו – מול סכנת־הכליון המאיימת עלינו בדורנו. זהו האופק האמיתי, שלאורו עלינו להבחין את משמעות מלחמת־ששת־הימים ותוצאותיה, ובמסגרת זו חייבים אנו לשקול עובדות ונימוקים בדיוננו המדיני־בטחוני היום.

א    🔗

הדיון הזה נטוש, בעצם, מאז תום הקרבות של מלחמת־ששת־הימים. מעלה אותו המציאות המהפכנית, שבה שרויה הארץ ובו שרוי העם היושב בה. אין זה מן הדיונים הנפתחים בהרצאה ומסתיימים בנאום. כורח ההכרעות של המציאות המשתנה מאז עשרת הימים שלפני פרוץ הקרבות, בימי המלחמה ולאורך כל עשרת החדשים שעברו מאז – כורח זה הוא הפותח את הדיון על הדרך שעלינו ללכת בה ושתהלום את גודל האפשרויות מזה ואת גודל הסכנות, מזה.

האש הנפתחת על ישובינו מעבר לגבולות מחייבת בחינה נוספת בדיוננו זה; אש זו מאירה אותו באורו האמיתי. דיוננו הוא דיון של עם מותקף יום־יום, ולכן הוא חייב להכריע בדבר צורת השימוש במלוא הכוח שברשותו.

כל מיבנה משקי שנהרס על־ידי חבלני “אל־פתח”, כל יהודי שנרצח, אם כחייל ואם כאזרח היוצא לעבודתו בישובי־הגבול, חושפים מדי לילה את המציאות המרה, כי לא השלום, אלא אי־ההשלמה עם עצם קיומנו מוסיפה להדריך את היערכות הערבים כלפינו.

הן מבחינת כוונותיהם המוצהרות של שליטי מדינות־ערב והן מבחינת המשמעות האובייקטיבית – רצחנות הכנופיות היא צורת המלחמה שמדינות־ערב מעדיפות לנהל נגדנו עד לשעה שצבאותיהן יהיו מוכנים להביס את צה"ל ולזרוק אותנו אל הים. קרבנות הטירור של הימים האלה הם קרבנות אותה המלחמה, המתנהלת נגדנו בארץ הזאת מאז בואנו ליישבה מחדש.

לא מלחמת־ששת־הימים ושלטוננו בשטחי ארץ־ישראל המשוחררים הביאו את אי־השקט בגבולות ואת השימוש באלימות כנגד חיינו ורכושנו, אלא להיפך – אי ־השלמה עם הגבולות הקודמים, תקריות־הדמים והפרות הסטאטוס־קוו תוך איומי השמדה מצד הערבים, אלה הביאו למלחמת־ששת־הימים ולשיחרורם של שטחי א"י, שהיו בסיסי־התקפה נגדנו.

אין זו הפעם הראשונה, שהשימוש בכוח הנשק חושף את יחסי הכוחות הריאליים; מתוצאות מאבק־הדמים הנכפה עלינו אין דרך לחזור אל המצב הקודם. בדרך זו הורחבו גבולות ההתיישבות וההגנה בעקבות מאורעות תרפ“א, תרפ”ט, תרצ“ו ותרצ”ט, כשם שבאותה דרך עצמה הורחבו גבולות־החלוקה של 29 בנובמבר לאחר מלחמת־השיחרור, שנכפתה עלינו עם פלישת צבאות־ערב.

ב    🔗

חלק מהוויכוח המתנהל כיום נוגע גם בטווח־הראיה, כלפי העבר וכלפי העתיד, הנדרש כדי להבחין במשמעותן העיקרית של ההתרחשויות בהווה. דווקא לעת תמורות מהפכניות יש משום חוסר־הבנה וחולשת־הדעת לראות כ“מציאותי” רק את הצורה החולפת של הקונפליקטים ההיסטוריים, בלי להבחין בתנאים האובייקטיביים ובמגמות ארוכות הטווח, המרכיבים את “המציאות השוטפת” שבעין.

בימים אלה השתתפתי בירושלים בכינוס מדעי שבירר עניינים של חקר עמידת היהודים בתקופת השואה, לפני עשרים וחמש שנה. היה שם ויכוח, שהוא, לדעתי, בעל משמעות כבדת־משקל לדיוננו כאן. נמצא מי שעורר בין החוקרים את השאלה: האם, בחשבון אחרון, היה מרד־היהודים “כדאי” או לא? אחד אמר, כי לולא פרץ המרד, לא היו נהרגים כל אלה שנפלו במהלכו, תוך השתתפותם בקרבות ובפעולות־העונשין שלאחריו. המזעזע שבהצגת השאלה הזאת הוא בכך, שיש בה משום “שיכחה” של העובדה הקובעת, שללא מרד היהודים, אלא להיפך – השמדת מאות־אלפים היא שהביאה חלק מהיהודים לידי התגוננות אקטיבית.

אני רואה קשר יסודי – קשר של לקח שצריך ללמוד – בין הדיון על עמידת היהודים בתקופת השואה לבין דיוננו עתה. כי תמיד, נוכח היערכות האויב להשמידנו, עולה הסכנה של התחמקות מראיית האמת החמורה במערומיה. וכך מחריפה הסכנה לשגות באשליות.

הסכנה שבאשליות – הן לגבי הגדרת המערכה והן לגבי הברירה שלפנינו – היא, כאז כן עתה, סכנת השיתוק, סכנת האיחור בהפעלת כל הכוח העומד לרשותנו בעוד מועד, הסכנה שבהשלכת יהבנו על עזרתם של גורמים אחרים, ללא הסתכנות עצמית תחילה.

ג    🔗

יש לזכור, כי גם בימי השואה לא הניעה סכנת ההשמדה ללחימה אקטיבית אלא מעטים מאוד. כלום הצילה הפאסיביות את היהודים ממוות, לפני פרוץ המרד או לאחריו?

אני מקלל את הגורל המטיל שוב ושוב על דורנו לחיות בדיון כזה. סבי לא נזקק להכרעה כזאת. הוא האמין באלוהים כל־יכול, הוא היה “בעל־בטחון”, שתפילה, צדקה ושאר מצוות יעמדו, בעזרת השם, לו ולכל ישראל במצוקתם. גם בציבור החילוני היו יהודים וזרמים “בעלי בטחון”, אם קומוניסטי ואם ליבראלי. אבל אנחנו שייכים לדור יהודים אחר. חברינו בגיטאות, עם הכרעתם שלא להיבדל מהמוני היהודים הנצורים, נאבקו נגד האשליות, התארגנו בתוכם ןסחפו אותם להתגוננות אקטיבית, להתכוננות למרד. זוהי דרכנו שלנו בעמנו! בתנאים היסטוריים מסויימים מורה האקטיביזם היהודי לבני־דורנו דרך־חיים אחרת, דרכי־מאבק אחרות, ובהם גם טעם המוות אחר.

בכוח אמת זו אנו חיים פנים־אל־פנים עם שרידי לוחמי הגיטאות; בכוחה אנו מיישרים מבט אל האמהות השכולות; בכולה גידלו חברי “גדות” במשך שנים את ילדיהם על סף המקלטים, וחברי מעוז־חיים, גשר ונווה־איתן חיים כך בימים אלה ובלילות אלה.

יש הגיון עמוק ומחייב העזה לאורח־חיים זה. אי־נסיגתם של אנשי הגליל העליון מחיים ומעבודה בצל התותחים הסוריים, שנועדו להרוג בהם ולהשמידם – אי־נסיגה זו היא שהצדיקה וחייבה את שיחרורה של רמת־הגולן, והמציאות החדשה שנוצרה בעקב השיחרור מצדיקה ומחייבת את יישובה של הרמה מתוך העזה וללא איבוד זמן.

ד    🔗

עקבות גלגולו של הדיון הזה חקוקים גם בפרשת מלחמת־העולם השניה, מימי סכנת הפלישה של גייסות רומל לארץ־ישראל. יש בינינו הזוכרים את התכנסותנו על גג בית הוועד־הפועל של ההסתדרות לדיון, כיצד להיערך לקראת ה“פגישה” עם הצבא הגרמני בשערי הארץ. אז, כעתה, עלו אותן “עמדות” בצורת שאלות: האם אפשר לקוות לחיים תחת שלטונו של הצבא הזה? האם ובמה ניתן לסמוך על עזרת בעלות־הברית הנסוגות? ושמא עלינו להצטרף אל הצבאות הנוטשים את האיזור? היש להסתכן בהיערכות להתנגדות אקטיבית? היש ברירה שלא לעשות זאת?… אותה שעה היה צבאו של רומל קרוב מאוד, ונסיגתו הפתאומית נראתה רחוקה ואנחנו החילונו להיערך להתנגדות אקטיבית בכוח הנשק.

מבחינות רבות אין להשוות את צבא רומל לצבא נאצר. אולם מבחינה אחת – והיא מכרעת בדיוננו זה – יש זהות: במקרה של נצחון לצבא זה או זה, ולו לזמן קצר בלבד, היה נחרץ גורלנו להישמד, באותה מידה ובכל האכזריות.

למן מדיניות “הפתרון הסופי” של היטלר ועד מדיניות “השלכת היהודים לים” של נאצר – אנחנו הננו העם היחיד בעולם, והמדינה היחידה בעולם, אשר איום ההשמדה הוא מטרתם המוצהרת והמתוכננת של אויבינו. נוכח כל נסיון להוציא לפועל איום זה אין לסמוך על התערבותה של שום “מעצמה ידידותית”. נתנסינו בכך בתקופת השואה, נתנסינו בכל בשנת 1948, עם פלישת צבאות־ערב, וחזרנו ונתנסינו בכך זה עתה, בעשרת הימים שלפני פרוץ הקרבות.

ה    🔗

מבחינת מדינות־ערב ובתודעת המדיניות הבינלאומית של אותם ימים פתח נאצר בהוצאה־לפועל של איום־ההשמדה שהצהיר וחזר והצהיר עליו זה שנים. כל מדינות העולם שמעו את ההכרזות ועקבו אחרי מעשים שהפכו הסכמים והסדרים, שהן עצמן היו חתומות עליהן, לפיסות־נייר. מבחינה זו התחוללה אז סביבנו מהדורה חדשה של הסכם־מינכן.

אל נשכח! כל עוד טעה העולם וחשב, כי אנו חלשים מלעמוד לבדנו ולנצח בכוחות עצמנו, לא נמצאה אף לא מדינה אחת, שהיתה מוכנה להסתכן בהפעלת כוח כלשהו לעזרתנו.

תחושת־בדידות זו נוכח איומי ההשמדה היא מ“סודות הנצחון” שלנו, וחובה עלינו לחרות אותה בתודעתנו כלקח לשיקולנו לגבי העתיד.

לא היה ואין שום יסוד לאשליות, כי יש לקוות מחוסיין יותר מאשר מנאצר, ומנאצר יותר מאשר מהיטלר. כשם שאין להאמין, כי קוסיגין וברז’נייב, יותר מסטאלין, יוותרו על מה שנראה בעיניהם כאינטרס רוסי, כדי למנוע השמדת יהודים, כך חסרת שחר גם האמונה, כי האמריקנים, במנהיגותו של ג’ונסון, האנגלים בניהולו של וילסון, ועל אחת־כמה וכמה הצרפתים בקברניטותו של דה־גול, הם פחות אדישים לקריאות־עזרה ולפניות אל מצפונם, משהיו מנהיגי מדינות אלו בתקופת השואה, בשעה שעמיהם היו נתונים במלחמה עם היטלר.

ואם כיום מקשיבים אחרת לקול שגרירינו, הרי זה רק בזכות העובדה, שהפעלנו בהצלחה, תוך הסתכנות, את מלוא כוחנו, בלי לשעות לעצותיה והמתחסדות של אף אחת מידידותינו ובלי להירתע מאזהרותיהם הציניות של המתנכרים לנו ושל אויבינו הגלויים.

טוב, כמובן, שאותה תקופת תדהמה, של חיים בצפייה לעזרת “העולם”, נסתיימה, כפי שנסתיימה: הובלטה תוקפנותם של הערבים ועם זאת לא איחרנו את שעת־האפס ולא אבדה היוזמה שלנו להתגוננות פעילה.

ו    🔗

אולם מכאן ועד ל“עיבוד” התמונה, לשם תיאור השליחות הדיפלומאטית ךבקשת התערבות המעצמות לעזרתנו כשלב מתוכנן להבטחת הנצחון הצבאי – רב המרחק.

ראוי להקפיד בתיאור היסטורי מדוייק יותק למעל האמת בלבד, מה גם שתיאור בלתי־מדוייק זה של העבר מהווה חלק מטיעון למסקנות מוטעות לגבי העתיד. כי האמת הזכורה לכולנו היא שבאותם ימי מתיחות שלפני 5 ביוני כבר פתחו המצרים בפעולות מלחמתיות, בזו אחר זו. פעולות אלו, כל אחת מהן מצדיקה הפעלת כוחנו בצבאי, ואף חייבה הפעלה זו. אבל אנו לא עשינו זאת, מכיוון שלא היינו מאוחדים בראיית המציאות כמות שהיא. כדי להתאחד בהכרת ההכרח להסתכן בהפעלת מלוא כוחנו – ועל אחריותנו בלבד – זקוקים היו גדולים וטובים בינינו להתפכח תחילה מתקוות־השווא, שפעילות דיפלומאטית ודיבורים צודקים עשויים להבטיח מראש עזרתה של “מעצמה גדולה אחת לפחות” וכיו"ב.

חשוב לזכור ולהזכיר זאת, כדי להבחין בעיקרו של לקח הימים ההם. הלקח העובדתי הוא, כי לאחר שבועיים של נסיונות נואשים להישען על עזרתן של המעצמות – תוך הסתכנות נוראה לאבד את יתרון היוזמה בקרב הראשון – לא קיבלנו כל עזרה ונאלצנו להקדים מכה לאויב, בניגוד לאזהרות טובי ידידינו.

כך נפתחו קרבות ששת הימים, אשר תוצאותיהם שינו ללא תקדים את מעמדנו המדיני ואת משקל קולנו בכל מו"מ דיפלומאטי. לא הדיפלומאטיה הבטיחה לנו את מעמדנו בגבולות הנוכחיים, להיפך – כוחנו העצמאי להגיע אל גבולות אלה ולהחזיק בהם, הוא מקור כוחה ומשענתה של המערכה הדיפלומאטית.

ז    🔗

מרכז תפקידה ומבחנה של הדיפלומאטיה הישראלית כיום הוא יכולתה לעמוד בפני לחצים מדיניים, שתכליתם להחזיר לערבים באיומי־מלחמה מה שכבר הפסידו במלחמה עצמה.

לסיכומו של דיון זה עלינו להסיק כמה לקחים:

לקח ראשון: אין לבטוח ביציבותם של שום “הסכמים” והתחייבויות של המעצמות, כל־אימת שנראה להן, כי נשתנו יחסי־הכוחות הממשיים, וכי, לפי הערכתן, אין בהפרת ההסכמים משום פגיעה באינטרסים שלהן.

לקח שני: קיומה של ישראל, או השמדתה, אינם ענין חיוני אף לא לאחת מן המעצמות, עד כדי כך שיצדיק בעיניהן הסתכנות בעימות צבאי ביניהן. ולכן אין לסמוך על שום ערובות של המעצמות – לא לשם הבטחת הנצחון במלחמה ולא לשם הבטחת יציבותו של כל הסכם־שלום שיושג.

לקח שלישי: נכונות הערבים להשמיד אותנו אינה בגדר תכסיסי־מלים בלבד, אלא (לצערנו הרב) זוהי המציאות המדינית המרכזית בחיים הציבוריים של כל ארצות־ערב, במדיניות־הפנים ובמדיניות־החוץ שלהן. הוצאתה־לפועל של נכונות זו נמנעה בעבר, בהווה ובעתיד רק על־ידי עליונות כוחנו העצמאי – בלחימה, בחברה, בייצור, ביידע, בחירוף־נפש ובתחושת־הצדק.

לקח רביעי: הפעילות הדיפלומאטית אינה מייצגת אלא את יחסי־הכוחות הריאליים, המופעלים בדרך של קביעת עובדות במציאות ואין היא עשויה לבוא במקומן.

נראה לי, כי אסור בתכלית האיסור לשכוח כל אלה ולזכור רק את העובדה, שנוכח דברי־הרהב של נאצר ואזלת־ידו של האו“ם נצטיירה דמותנו כנתקפים. עובדה זו הקלה, בשלב הראשון שלאחר הקרבות, על עמידת נציגינו באו”ם כנגד דברי־השיטנה של עובדות־החיים, נגזר, בסופו של דבר, גבול כוחה של ההסברה ממשקלן הריאלי של העובדות, שאת הכרת קיומן עליה להוכיח ואת צדקתן עליה להסביר. ובשום אופן לא להיפך.

זה יהיה אסון, אם גבול יכולת ההסברה שלנו באו"ם יקבע את הגבול להפעלת כוחנו לשם יצירת עובדות־חיים.

אין להמשיך בהימנעות מליישב את השטחים המשוחררים, כדי “לאפשר” לדיפלומאטיה הישראלית למנוע גינויינו באו“ם. הסכנה הנשקפת לקיומנו מהמשך נוכחות צבאית ללא התיישבות גדולה לאין־ערוך מן ההסתכנות בגינוי כזה, מה גם שהמשך המצב הזה מזמין לחצים נוספים ומחזק את גינוי נוכחותנו כ”כיבוש" גרידא.

ח    🔗

כיום, עשרה חודשים לאחר שהורחקו איומי ההשמדה אל מעבר לגבולות הנוכחיים, יש לבחון עוד אשליה הקשורה בדרך אל השלום, שבשמה אנו נמנעים מתנופת התנחלות ומפיתוח בשטחים המשוחררים.

נצחוננו הצבאי – האומנם נסתיימה בו המלחמה? האומנם קיימת אחיזה במציאות של המזרח־התיכון להנחה, שהנצחון הצבאי הזה כשלעצמו קירב את השלום בין הלאומיות הערבית לבין הציונות? היש מינימום של הבחנה בכוחות המרכיבים את המציאות החברתית בארצות־ערב, בשעה שמטפחים את האמונה, כי התבוסה המחפירה עצמה הגבירה את רגשות־השלום בקרב ההמונים הערביים ופיתה את הדרך לפני מדינאים רודפי־שלום בקרב שכבת השליטים הצבאיים של ארצות־ערב? האם יש שחר לצפייה, כי הודעה שאנו רק “נחזיק” בשטחים, די בה שיזומנו לנו “שיחות־שלום ישירות”, אם על־ידי “פנייה טלפונית” ואם בתיווכו של שליח האו"ם?

אולם גם אם הנצחון בקרבות עדיין לא הביא את השלום, יש לזכור, כי נצחון זה לא בא כתשובה על הדילמה בין נצחון לשלום. הגענו אל הנצחון הזה לאחר שנכפתה עלינו הברירה בין נצחון לבין מפלה – מפלה שאין אחריה שלום, שאין לנו אחריה תקוות־חיים.

קרוב לוודאי שגם הגבולות החדשים אינם מביאים אתם שלום קרוב, אולם ודאי הוא, שהגבולות הקודמים, שנתבטלו תוך כדי מלחמה, לא הבטיחו אף שנת־שלום אחת. מאז שיהודה ושמרון, על תושביהן הערבים, נמצאים בשלטון היהודים, נפתחה התקופה היחידה בארץ – לרבות “המאורעות” ועשרים שנות המדינה – שמארגני הכנופיות ושליטי־ערב אינם מצליחים עוד להשתמש בחלקים אלה של ארץ־ישראל כבסיסים להתקפות דמים עלינו.

עוד שומה עלינו להתמודד עם שאלות דימוגראפיות, התיישבותיות ובטחוניות לא־קלות, כדי להבטיח למדינת־ישראל, ששטחי יהודה ושומרון, על תושביהם, הכלולים בגבולותיה, יחיו חיי סדר ושלום. אולם אין כל ספק, לשם מה ישמשו שטחים אלה ותושביהם ברגע שיוחזרו לשלטונה של מדינה ערבית. זוהי הסכנה שתאיים על קיומנו, כפי שאיימה לפני עשרה חודשים משטחי יהודה ושומרון, כמו משאר השטחים.

רק לפני עשרה חודשים הציל אותנו האקטיביזם היהודי. את התמורה העצומה בתפקיד שממלאים אותם השטחים לגבי שלומה של ישראל חוללה אותה ההעזה להפעיל את כוחנו ולא לשאת באחריות לשיתוקו.

אין האקטיביזם התעלם, או מזלזל, בגורמים רבי־העוצמה שאינם תלויים תלות־של־זהות באינטרס־הקיום שלנו; בעזרתם, או בהתנגדותם, תלויה בהרבה מידת ההישגים של פעילותנו העצמאית. אולם התפישה האקטיביסטית גורסת, כי ללא הסתכנות בהפעלת מלוא כוח־היצירה שברשותנו, במאבק על הקיום, אין כל דרך לגייס את עזרתם של כוחות העשויים להיות ידידותיים, בגבולות האינטרס שלהם. וגם זאת: רק ההסתכנות תוך כדי יצירת עובדות על־פי הכרח־קיומנו שלנו, עשויה להביא לידי התחשבות ורתיעת כוחות עוינים בצאתם להתנקש בצרכינו החיוניים.

מכאן, שאין לבטל את הפעילות הדיפלומאטית ואין לוותר עליה. פעילות זו היא אחד ממכשירי המאבק על הקיום במישור המו"מ וההידברות בין העמים. אבל עוד מראשית הציונות התנהל ויכוח על כך, מהו מקור כוחה של “הפעילות הדיפלומאטית” לעומת “העבודה המעשית בארץ־ישראל”.

ואמנם זו לא הפעם הראשונה, שאשליות והגזמות בכוחה של הדיפלומאטיה מביאות לידי המעטת יכלתנו ביצירת עובדות, התלויות בכוחנו העצמי. בגלל הלכי־רוח אלה מוצג תמיד ה“אקטיביזם” ההתיישבותי כמנוגד ל“אחריות המדינית”, כגורם “מכשיל”, כביכול, את נציגינו בפעילותם הדיפלומאטית. אך זו גם לא הפעם הראשונה – וחוששני, גם לא האחרונה – שפעילות דיפלומאטית, המותנית בשיתוק היוזמה האפשרית בהתיישבות ובבטחון, מתגלה, בסופו של דבר, כדיפלומאטיה כושלת ומכשילה.

יש חשיבות רבה לכושרו האישי של שר־החוץ שלנו היום ולניסוחיו המשכנעים במשא־ומתן. כך היה גם בימי דגולי דוברינו בעולם – הרצל, וייצמן ושרת. אולם את התנהגות הממשלות כלפינו קבעו ה“הניסוחים” המוצלחים ביותר רק בה במידה שנשענו על עובדות וכוחות ריאליים של המציאות היהודית הארצישראלית. מעצמות שופטות את משקלן של נוסחאות, מפי ידידים ואויבים כאחד, על־פי נכונותם של בעלי התביעות הצודקות להסתכן למענן, יותר מאשר על־פי ניסוחן.

אין עוד כל ודאות, שלא יבוא ערעור על איחודה של ירושלים, אולם מעשה איחודה של ירושלים בעצמו היה צעד מכריע במאבק המדיני נגד החלטות הבינאום, המתנהל זה עשרים שנה, איש לא יטען, כי היה זה מעשה נוח למנהלי המו"מ הדיפלומאטי, אולם אני מקווה, שאיש אינו טוען, כי ללא קביעת העובדה הזאת היינו קרובים יותר לכך, שאויבים כידידים ישלימו, למעשה עם ירושלים השלמה.

ט    🔗

כחלק מאותה שגיאה בדבר אפשרות של קפיצת־דרך אל השלום הנכסף מציגים את הצורך בשלום כמנוגד, מבחינה מעשית ומהותית, לצורך בארץ־ישראל שלמה, ולשם כך מפותחת כבר ארגומנטאציה, עקרונית ומוסרית, נגד הצורך בטריטוריות. והרי אחד מעיקרי האמת הציונית הוא, כי אין שלום ליהודים בעולם, משום שהם עם בלי טריטוריה, ללא ארץ־מולדת תחת כפות רגליהם. או שמא מלמד אותנו גורל היהודים, כי אמת זו נכונה רק כלפי אותם היהודים שכבר הגיעו למדינת־ישראל? וכי רק בתחומי ארץ־ישראל שבגבולות הסכמי־שביתת־הנשק, שנחתמו ברודוס, מצויה כל אותה “ארץ־אבות”, כל אותה אדמת־מולדת שנועדה לקבץ את הגלויות? הרי עד לפני עשרים שנה היו “טריטוריות” אלו, הנקראות עתה שטחים “כבושים” או “מוחזקים”, חלק מארץ־ישראל שנועדה לקליטת עליה ולפיתוח ביתו הלאומי של העם היהודי. הן כולנו נאבקנו ונהרגנו אז על זכותנו להעלות יהודים, לקנות קרקעות, להקים ישובים בכל שטח שניתן לפיתוח בארץ הזאת.

גם אז נמצאו מתנגדים לזכותנו לקנות קרקעות, לקדוח בארות ולהקים ישובים שלנו בקרב ישובים ערביים. יתר־על־כן, עוכרי ישראל טענו נגד הציונות, כי גם אם איננו מנשלים אף ערבי אחד, אנו מסכנים את השקט בסביבה, מכיוון שהערבים אינם מסכימים “להתפשטות” נוספת של המפעל הציוני. אך מעולם לא נתפתינו להאמין, כי יש דרך לשקט ולהבטחת שלומנו על־ידי כניעה לפחדים ועל־ידי הימנעות־מרצון מרכישת קרקעות והקמת ישובים חדשים בלב מוקדי הסכנות. בעינינו, זהה ההתיישבות עם מדיניות הבטחון! זה לקח העבר וזוהי הדרך לעתיד.

י    🔗

כשאנו באים לבדוק יתרונותיה וחסרונותיה של נוסחה מדינית, המתכוונת להכתיב את התנהגותנו, עלינו לקבוע תחילה מהו יחסנו האמיתי ל“שטחי” יהודה, שומרון, רמת־הגולן וסיני.

אינני בטוח שזה נבון וגם יעיל לטווח ארוך להימנע במאבקנו המדיני מלהציג את הקשר האמיתי שבין זכותנו ההיסטורית ליישב את ארץ־ישראל השלמה לבין סכנת־הקיום, הנשקפת בימינו לכל גולה יהודית.

אינני בטוח כי ניתן “לרמות את העולם” מבלי להיענש ולטעון כלפיו, שאנו מאמינים בנוסחה מדינית, אשר שלומנו אינו קשור בה עם זכותנו ליישב את הארץ.

נראה לי, כי כבר כיום אנו נענשים על כך גם בתחום הדיפלומאטי, אם איחודה של ירושלים ויישובם של רמת־הגולן, של גוש עציון ושל נחל־ים בסיני מציגים את נציגינו בזירה הבינלאומית כדו־פרצופיים.

אני קובע בצער רב, כי נוסחה זו, אשר לדעת מגיניה הקנאים חייבה אותנו במשך חודשים רבים להסתפק בנוכחות צבאית בלבד – היא שיצרה מציאות, המכשילה כבר כיום את הצלחת טיעוננו כנגד ראיית הטרוריסטים הערביים כ“משחררי מולדת”, והרי גם לדעת נציגינו זוהי כיום הסכנה הרצינית ביותר בתחום הטיעונים. ואף־על־פי־כן ממשיכים באותה נוסחה. מחמת אותה נוסחה ומחמת אותו מחדל התיישבותי נקלענו למצב מכשיל, בו טוענים הערבים, כי יהודה ושומרון הן שטחי־מולדת בעבורם כמו ירדן וסוריה, ואילו מדינאינו חוזרים ומצהירים, כי יהודה ושומרון אינם בעבורנו חלקי מולדת כמו השפלה והגליל. כל ידיד ושונא, המבקרים ביהודה ובשומרון, הנמצאות מזה חודשים ברשות ישראל, נפגשים שם במציאות המהווה כשלעצמה נימוק להצדקת ה“אידיאולוגיה” של הכנופיות.

כי במציאות יושבים הערבים בכפרים והערים, עובדים, מגדלים ילדים, כפי שהם יושבים בירדן ובסוריה. – למרות שהשלטון כיום הוא בידי ישראל, אשר צבאה הדף משם את צבאות־ערב. ולעומת זאת, אנחנו היהודים איננו מתיישבים שם כפי שהתיישבנו בגליל ובנגב, ואפילו איננו ממהרים לחזור למקומות שכבר ישבנו בהם, למרות שהדבר תלוי רק בשלטונות ישראל. עובדה שאיננה יכולה להיות חסרת משמעות מדינית היא – שהפעם לא חוקי המאנדאט האנגלי, ולא חיילי הלגיון הערבי מעכבים קניית קרקעות, פתיחת עסקים והקמת ישובים יהודיים ביהודה ובשומרון!

מציאות זו אינה כורח אובייקטיבי אלא שגיאה היסטורית, פרי פחדים ושיקולים מדיניים מוטעים.

שילוב ההגנה וההתיישבות,צמידות המחזיק ברובה ונוהג בטאנק עם המחזיק במחרשה והנוהג בטראקטור – זו הדרך בה נוצר וחושל כל הכוח שעמד לנו בארץ הזו. נעשה מעשה אחריות שלא יכופר, אם אנחנו, במדינה שבהנהגתנו, נהפוך עקרון מורה־דרך זה למצווה שאין נוהגים על־פיה.

יא    🔗

אין זו אמת שחוסר עליה מעכב. להיפך, הסתלקותנו מאתגר זה, העולה מלב לבה של המציאות החדשה בכל גדולתה ההיסטורית – הסתלקות זו היא המכבה אותה התלקחות־של־הזדהות שיש בכוחה להביא עשרות אלפי צעירים יהודים, צמאי מעשים גדולים, לעליה ולהתנחלות במרחבים החדשים. זו השעה לתזוזה של צעירים מתל־אביב וגם מעין־חרוד אל הארץ הבלתי־מיושבת!

הנה נערך בישראל “כנס המיליונרים”. גם אצל עשירי היהודים ואילי־הבורסה עוררה תחושת הזיקה היהודית את הנשמה־היתירה הלאומית שהיתה רדומה בלב כל יהודי. אחריותנו הציונית חייבת, לדעתי, לומר להם מה שזהירותנו הדיפלומאטית מנעה מלומר: תנו מכספכם, ממומחיותכם ומיוזמתכם כדי לחולל תמורה גדולה ומהירה בשאר חלקי הארץ – על־ידי פיתוח מקורות־כוח בתעשיה, בחקלאות וגם בתיירות ובמסחר; ראו מה פעלנו ושינינו בחלק קטן מארץ־ישראל, אבל זה לא מספיק כדי להרתיע את שונאי ישראל מלתכנן את השמדתנו במלחמה חדשה; עזרו לנו להגיע מהר לכלכלה פורחת בכל הארץ, שבה גם המשק הערבי ישגשג בשלום.

יב    🔗

החשש מפני איומי הרוסים אף הוא איננו מצדיק רתיעה מלהפעיל את מלוא כוחנו ביצירת עובדות, אשר תחזקנה את תוקף עמידתנו ואת כוח־עמידתנו בפני כל לחץ חיצוני. הרי זה כפסע, שמתוך בהלה זו נמנע שחרור הגולן ששרץ קיני־מרצחים מעל ישובינו בגליל במשך עשרים שנה. והנה בחג הפסח הזה עליתי לקיבוץ גולן לערוך שם את ה“סדר” בחברת בנינו ונכדינו. לא צבא רוסי ולא שום כוח אחר מעכב את התעצמות כוחנו הממשי, אלא הבהלה היהודית, המשתקת את החושים הבריאים. ואם ישלחו, חס וחלילה, הרוסים את הצבא־האדום ללחום במזרח־התיכון – זה לא יהיה משום יישובם או אי־יישובם של יהודה ושמרון. אם שיקולים גלובאליים יחייבו את הרוסים להפעיל צבא באיזור זה דווקא, לא הימנעותנו מיישובה של רמת־הגולן תעכב בעדם. במקרה כזה, גם ישיבתנו בירושלים ובגליל יכולה לשמש תואנה. פחד משתק כזה – ממנו יש לפחוד! לאחר כל מה שעבר על דורנו היהודי – כיצד עוד נאמין שהשיתוק מתוך פחד נושא עמו עצת־חיים ליהודים? ממה עוד נפחד – ואושוונצ’ים מאחורינו? ממי נפחד עוד – ובלהות היטלר בזכרוננו? היכן נחפש מפלט מפחד – ונאצר מולנו? לאחר כל אלה – כיצד נתפתה לאשליה, כי בפאסיביות היהודית דרך־חיים בשבילנו?

:“חולשתו” של האקטיביזם לעומת הפאסיביות הוא בכך, שהפאסיביות והשיתוק די להם באי־בטחון, הם צורת הכרעה שאינה מחייבת מאמץ הכרעה. אולם אנו נמצאים במצב שעצם ההכרעה שנפלה בקרבות מחייבת מאמץ ואומץ להכרעות נוספות!

על כף־המאזניים של ההכרעה בכיוון התמורה נשקלות עובדות. הערבים ויועציהם מבינים זאת והם מנסים למנוע מאתנו מיצירת עובדות מכריעות. ואנט, האם נמשיך להקפיא את כוחנו ולא ניצור עובדות דווקא בסיטואציה זו של אפשרויות אובייקטיביות ללא־תקדים? לראשונה בתולדות הציונות משוחררת ארץ־ישראל בגבולותיה אלה משלטון עוין, המגביל את התנחלותנו, בהיקף ובקצב המתחייבים מצרכי היהודים. לא ערביי יהודה ושומרון מעכבים בעדנו מלעשות זאת ושום מעצמה זרה אינה חוסמת בעדנו את הדרך. בידינו הדבר לעשותו.

יג    🔗

“הישות הפלסטינאית” העומדת להיכחד, כביכול, על־ידי פעילותנו ההתיישבותית, אינה קיימת, לא כמציאות ואף לא כאפשרות, אלא בדמיונם של חסידיה מבין היהודים. שהרי במשך עשרים שנות קיום מדינת־ישראל לא עמדו היהודים למכשול בפני התגלותה של אותה “ישות לאומית” תחת חסות פטרוניה במדינות־ערב. לא אנחנו ולא העולם לא נתקלנו במציאותה של יישות זו מהטעם הפשוט, שהיא אינה קיימת. האומה הערבית קיימת במזרח־התיכון במשך מאות שנים. ערביי ארץ־ישראל השתייכו למסגרות חברתיות ולשאיפות מדיניות שונות כבני האומה הערבית, אך מעולם לא תבעו ולא יצרו מדינה ערבית פלסטינאית. אולי עכשיו, כל עוד הם נמצאים בשלטוננו, ניתן לגייס בתול ערביי “השטחים” תמיכה ונכונות חלקית להקמת עצמאות מקוטעת, כתחליף זמני לשלטון ישראלי מלא. אולם אין כל ספק כי רובם המכריע של ערביי “השטחים” היו מעדיפים גם כיום להיות חלק מירדן, מסוריה, מעיראק או ממצרים, והמידה שהדבר יהיה תלוי ברצונם, היו מצטרפים אל ההכנות לזרוק אותנו לים, כפי שעשו זאת רק לפני שנה אחת. זוהי המציאות היום. האם זה תפקידנו ליצור בתוך המציאות הזאת “ישות פלסטינאית” בתחום גבולותינו? המציע זאת לישראל כמוהו כמציע לה מדיניות של התאבדות.

אני שולל מוסריותו של כל יהודי, הדורש מן היהודים להישאר מיעוט לאומי בכל העולם, אך פוסל מוסרית את התביעה מערביי ארץ־ישראל להשלים עם מעמד של מיעוט לאומי מכובד במדינה יהודית. לא אתפלא אם נשמע בפי “אבירי המוסר” האלה “הבנה אובייקטיבית” כלפי כנופיות־המרצחים, הזורעות הרג בגבולותינו.

יש לזכור שוב ושוב כי הדיון הזה מתנהל לרעם פגזי־התותחים, המכוונים אל בתי־הילדים בישובינו. מעשי הרצח של כנופיות־הטרור אינם מלחמת מדוכאים נגד מדכאיהם. זוהי צורתה הקונקרטית והמשכה של מלחמת ההשמדה, אשר היא־היא מטרתם המוצהרת והמתוכננת של צבאות־ערב המשוקמים והמאומנים מחדש. בשלב זה בחרו מדינות־ערב לנהל את המלחמה נגדנו באמצעות כנופיות־הטרור: הן המגייסות אותן, הן המאמנות אותן והן המחפות עליהן. לכן, על מדינות־ערב וממשלותיהן לתת את הדין על מעשיהן.

מאי 1968 (מתוך “לקח ששת הימים” – “ישובה של ארץ בלתי־מחולקת” בהוצאת הקיבוץ המאוחד 1970)

 

יצחק טבנקין: אנחנו אחראים לגורלנו    🔗

הימים, בעולם ומסביבנו, ימי מלחמה קרה ובתוכה קרבות חמים; ימי מאבק בין קומוניזם לאנטי־קומוניזם, בין קפיטאליזם לאנטי קפיטאליזם. שני המחנות גם יחד משתמשים בכסף, בנשק ובטכניקה להסתת עמים ולגירוי יצרי־מלחמה. אין אנחנו אחראים לתופעות אלה, אבל הן קובעות במידה לא־מועטה גם את גורלנו שלנו. אנו עלולים ליפול, חלילה, קרבן לניגודים בינלאומיים ולהסתבכויות בינלאומיות, אם לא נהיה מרוכזים בארץ ואם לא נהיה עצמאיים. אנו עלולים לעמוד שוב בפני איום של השמדת רבים מאתנו. סכנה זו עלולה לשוב במלוא־אימתה. והשאלה היא – כיצד נילחם בגורל זה?

כוחנו באחריותנו    🔗

לא אנחנו אחראים לכך שהנאציזם הצליח להשתלט כמעט על כל אירופה כולה, ולא לכך שהגיע בה לכל מקום שבו חיו יהודים. אך הדבר היה תלוי בנו, אם יעמדו יהודים על כבודם, אם יתנגדו, ילחמו, ישפכו דמו של הנאצי ויטלו ממנו את נשקו. דבר זה נתון בידי היהודים עצמם. על זה הם היו האחראים, ובכל נטלו חלק מגורלם בישם.

בעשרים שנות קיום המדינה לא היינו ולא יכולנו להיות אחרים לא להתנהגותן של המדינות הערביות ולא להתנהגות הסובייטים; הדבר לא היה תלוי בנו, אם מדינות שונות ימכרו או ימסרו חינם נשק לאויבינו, שמלכתחילה היה מכוון נגדנו. אך העובדה שהיה בידינו נשק לעמוד נגדם, וכי במשך ששה ימים לחמנו את מלחמתנו כפי שלחמנו – זו היתה האחריות שלנו.

היינו אחראים לגורלנו – ובזה היה כוחנו.

לאויבינו היה יותר נשק, יותר כסף, יותר אנשים, יותר ודאות בתמיכתן של מעצמות, לנו היה רק זאת בלבד: ההכרה וההרגשה שאם לא נעמוד – נישמד.

עמדנו מתוך אחריות של יאוש. ועמדו לא רק אלה שהיו מגוייסים בצבא. עמדה התגייסותו של כל הים; עמדו עזרתם ואהדתם של כל היהודים, ציונים ולא־ציונים, קומוניסטים ואנטי־קומוניסטים.

אבל גם עתה טרם חלפה הסכנה. כוחו של האוייב לא פחת. הנשק הוחזר לו והשנאה אף היא החריפה, כי היא ניזונה עתה גם ממקור החרפה שבתבוסה. ואם עשרים שנות קיט=ומנו לא הביאום לרצות בשלום עמנו, גם תבוסתם אינה מביאה אותם לכך. השלום עודנו מאתנו והלאה.

שבנו ועלינו לארצנו מתוך אחריות לקיומו של העם, לקיומנו. לולא עלינו – היינו מושמדים. ולא רק ששתך המיליונים. עלייתנו והתרכזותנו בארצנו היו גורם, המרגיז רבים בעולם. אילולא גילינו אחריות לגורלנו, אילולא עלינו ובנינו כאן כוח, היתה השמדתנו קלה יותר, ולא היינו מרגיזים את העולם…

אך הסכנה לקיומנו לא רק שלא פחתה, אלא אף גברה. אילו עמדו לרשותנו עוד עשרים שנה לעליה של מיליון יהודים בלבד, אפשר שמצבנו היה קל יותר. אך שנים אלה אינן בידינו וכל האטה בעלייתנו מגבירה את נכונותו של האוייב לחזור ולתקוף אותנו. הרגשת הביטחה, האומרת ליהודי הגולה, כי לאחר הנצחון שבמלחמת־ששת־הימים אין עוד סכנה למדינת־ישראל – הרגשה זו מקיימת את הסתפקותם של היהודים בנצחון זה ומבססת את חוסר־האחריות למה שיהיה, למה שעלול להיות.

בלחץ המצוקות והסכנות    🔗

רק בכורח זה של תחושת האחריות לגורל העם ובלחץ המצוקות והסכנות שרדפו זו את זו, נחלצנו למצות את מירב אפשרויות־הפיתוח הגלומות בארץ; אנו עושים זאת גם בשטחים ובתנאים, שאיש זולתנו לא היה מעוניין כלל להתמודד אתם.

לא היקף התפתחותה של הארץ; לא קצב ההתפתחות ולא כיוונה, לא היו, ואינם, באינטרס העליון של ערביי הארץ והארצות השכנות. כושר־הקליטה של הארץ, שהוא הבסיס האובייקטיבי לאפשרות התגשמותו של תהליך קיבוץ־הגלויות, היו בראשית שובנו לארץ תוצאת שוממותה ופיגורה, פרי של הזנחה במשך דורות. אולם ההכרח שלנו להגביר את כושר־הקליטה בקצב שיענה על לחץ הצרכים, חייב אותנו לחתור לאינטנסיפיקציה בחקלאות ולחשיפת מקורות־מים בשטחים שהיו נשארים צחיחים עוד דורות רבים. הכרח זה הביא אותנו לצורות אירגון חברתי, המאפשר התיישבות וכיבוש־עבודה גם בתנאיה הקשים של ארצנו, דלת המישקעים והמשאבים הכלכליים.

אירגון חברתי זה והישגי־פיתוח אלה ודאי שלא היו מהווים סימני היכר לדמותה של “פלסטינה” בדורות הקרובים, לולא הלחץ של מרכי־קיומנו הבוערים.

בכוח מיפגשן של שתי עובדות היסטוריות נקבע מסלול־התפתחותה של ההגשמה הציונית בדורנו: מצד אחד, המציאות ההיסטורית של חיסול גלויות וסכנת כלייה, רוחנית ופיזית, לעם היהודי בגולה, ומצד שני – גורלה ההיסטורי של ארץ־ישראל שנמצאה בלתי־מיושבת ברובה, שוממה ומוזנחת על־ידי שליטיה ותושביה המעטים כאחד.

יעודה הציוני של מדינת־ישראל    🔗

תהליך חיסול הגלויות ואימי ההשמדה הם התופעה המגמתית המרכזית בחיי עמנו המאה השנים האחרונות. מרביתו של העם היהודי, שחי בראשית המאה הזו, נאלץ להגר, או שהושמד. הציונות; המפעל ההתיישבותי בארץ־ישראל; הקמתה ועצם קיומה של מדינת־ישראל – מקור כוחם, צדקתם והמשך קיומם בהיותם נועדים לתת מוצא של חיים לגלויות מתחסלות ולהמוני היהודים הנתונים בסכנת כלייה.

בתוך המגמה הכללית הזו, וכחלק ממנה, היינו עדים, בעבר הרחוק והקרוב, לתקופות של יציבות חולפת בחיי הגולה כדוגמת יציבותם של חיי היהודים במרבית הגלויות כיום. בכל תקופה כזו יש סכנה שהמצב החולף יאפיל על לקחי העבר ועל משימות העתיד, המתחייבות אובייקטיבית מעצם תנאי־הקיום של העם היהודי ושל מדינת־ישראל בדורנו.

במצב בו אנו נתונים כיום יש סכנה גדולה באי־בהירות ובהלכי־רוח ספקניים ביחס ליעודה הציוני של מדינת־ישראל. יעוד זה אינו רק “עיקר־אמונה” מקודש, אלא הוא בעיקר הכרת־קיום ליהודים בכל הגלויות וגם למדינת־ישראל.

לא ראייה פאטאליסטית    🔗

עברה כמעט שנה מאז תמה המלחמה – ואנו לא יצרנו אפילו חלק מן העובדות שניתן היה ליצור בפרק־זמן זה. על־ידי מחדל זה לא נעשתה הארץ בטוחה יותר ליהודים. ההרים, הירדן, הערבה לא נעשו יותר מוגנים מצד טבעם רק משום שצבאנו ניצב שם. צבא אינו ישוב־של־קבע והוא מועמד ליציאה מכל מקום, כתוצאה של לחץ או על משא־ומתן לשלום.

לא כל מה שעושים נציגים פוליטיים יש לו ערך פוליטי. ערך פוליטי יש לעובדות, לשליטה על קרקע, על מים על נשק, על גבולות. אין ערך פוליטי לנייר חתום, שאין מאחוריו עובדות כלכליות, גיאוגרפיות, בטחוניות.

אנו מוצבים עתה בפני שאלת האחריות על גורלנו אולי במידה מוגברת יותר מאשר התקופה שלפני מלחמת־ששת־הימים, ואולי אף יותר מאשר בכל עשרים שנות קיום המדינה. אחריות זו דורשת מאתנו תוספת כוח ותוספת מתח של חיים.

כל עוד נהיה מיעוט בין עמים תלויה על עמנו שאלת קיומו כשאלה דחופה וממשית. בעולם של ימינו מצטמצם יותר ויותר מרחב החיים למיעוטים לאומיים, שקיומם שונה מן הרוב. ואין עם כעם היהודי, שהעולם כל־כך התיאש מיכולתו לבולל אותו ולהטמיעו בתוכו. העולם למד לדעת, שחרף היותנו סולידאריים עם המדינות ועם העמים שבתוכם אנו יושבים, וחרף זיקתם של היהודים לתרבותם של העמים שבקרבם הם חיים – לעולם אינם נהפכים לרוסים או לאנגלים או לצרפתים. העולם, על תרבויותיו, הקיא אותנו וכן יעשה גם בעתיד. אין מפלט מן האמת הישנה־נושנה, שאין לנו מנוס מליצור עולם יהודי ואנושי משל עצמנו, שהיהודי יוכל לחיות בו את מלוא־חייו.

על־כן – אנו האחראים. על־כן איננו רשאים לראות דברים ראייה פאטאליסטית ולומר – “ככה זה”. קרקע עשויה לשמש ספקולאציה, אך אם היא בידי יהודים היא מסוגלת לשמש גם לעבודה, לפיתוח, לחיים. גם מדינה עשויה לשמש תפקידים שונים ואף מנוגדים מדינתנו צריכה ויכולה להיות מדינה קולטת ומיישבת יהודים, מדינה הבונה ציוויליזאציה יהודית מודרנית והמקרינה מתוכה ערכים רוחניים ואנושיים הרחק מעבר לגבולותיה.

מדינתנו היא הגשמת חלום יהודי עתיק. ואם אינה נושאת עמה שליחות ליהודים, היא מאבדת מכוחה כמדינה. ויש שליחות ליהודים – להביא את העם הקטן, המפוזר והחלש, לבנות מדינה וחברה הומאנית.

עשרים שנות קיום עצמאותנו חוללו רניסאנס יהודי גדול. ורניסאנס זה מלווה מאבק מתמיד על ערכים יהודיים ואנושיים, וכשם שהמדינה הביאה עמה רניסאנס גדול, כן עשויה גם מפלגת־העבודה הישראלית, שקמה מאיחודן של שלוש מפלגות, לשאת בכנפיה בשורת־תחיה גדולה. לא דין הוא, שאיחוד זה יהיה טכני בלבד. ערכה של המפלגה מותנה בכך, אם תהיה לתנועה בונה־חברה ובונה־משק; אם תדע לשמש גורם ממריץ ויוזם ומדריך את השלטון לפעילות התיישבותית ענפה, לפיתוח משק מגוון וייצרני, להקמת מערכת־שירותים ראויה לשמה: אם, בדיבור אחד, היא תשמש גורם לכינון חברה אנושית בארץ הזאת, הראויה לעם הזה, לעברו, לגורלו ולפוטנציות הצפונות בו.

מאי 1968 (מתוך “לקח ששת הימים” – “ישובה של ארץ בלתי־מחולקת” בהוצאת הקיבוץ

המאוחד 1970).