שׁוֹר שָׁב מֵעֲמָלוֹ עִם מַחְרַשְׁתּוֹ גַם־יַחַד,
וְעַל קַרְנֵי הַשּׁוֹר יָשַׁב לוֹ זְבוּב בְּנַחַת.
פִּתְאֹם רָאָה מִמְּקוֹם־שִׁבְתּוֹ:
עָף זְבוּב אַחֵר מִבְּנֵי־שִׁבְטוֹ.
“שָׁלוֹם!” – אוֹמֵר הַלָּז: "הִנֵּה, אָחִי, נִפְגַּשְׁנוּ!
אֱמוֹר, מֵאַיִן אַתָּה בָּא?"
עוֹנֶה לוֹ הָרִאשׁוֹן בַּחֲשִׁיבוּת רַבָּה:
“אֲנַחְנוּ, יְדִידִי, חָרַשְׁנוּ!”
*
מָשָׁל מִבְּלִי־מֵשִׂים מוֹלִיךְ אֶל הַמְּצִיאוּת.
מִי לֹא שָׁמַע מֵאִישׁ פָּעוּט
הִתְפָּאֲרוּת בִּלְשׁוֹן “אֲנַחְנוּ”,
כְּגוֹן: “בִּצַּעְנוּ!” אוֹ “נִצַּחְנוּ!”