שְׁנֵי יְדִידִים קֵרְחִים הָלְכוּ יַחְדָּו בַּדֶּרֶךְ –

וּמַשֶּׁהוּ בּוֹרֵק רָאוּ פִּתְאֹם בְּחוֹל.

מִיָּד חָשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם: “זֶה חֵפֶץ יְקַר־עֵרֶךְ!”

– “זוֹ מְצִיאָה שֶׁלִּי!” – קָרָא אֶחָד בְּקוֹל.

– “זֶה שֶׁקֶר! הִיא שֶׁלִּי!” – עָנָה שֵׁנִי בְּצֶרַח.

וּכְבָר כָּל אִישׁ מֵהֶם דּוֹחֵף

רֵעוֹ בַּצַּד וּבַכָּתֵף.

אַגַּב מַכּוֹת, נִתְלָשׁ – פּוֹרֵחַ

שְׂרִיד־שְׂעָרוֹ שֶׁל כָּל קֵרֵחַ…

וּמָה הַחֵפֶץ הַבּוֹרֵק,

עָלָיו יָצְאוּ לְהֵאָבֵק?

זֶה לֹא הָיָה כִּי־אִם… מַסְרֵק!