בצאת חתן מחדרו וכלה מחפתה, וירא כל העם וירונו, אני אמרתי בחפזי / אפרים לוצטו

כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב, אִם תֹּר יַגִּיעַ

כִּי עֵקֶר מִשְׁפָּחָה תֵּחַד עִם עֵקֶר,

בִּזְמִירוֹתָיו נָחוּץ, בַּחוּץ יָרִיעַ,

וִיהִי תַחְתָּם טָמוּן אֵמוּן וָשֶׁקֶר.

פִּיו בִנְקַלָּה יִפְצֶה, וּלְבַד יַבִּיעַ

כִּנְפוֹל מִקְרֵה רוּחוֹ מֵאֶפֶס חֵקֶר;

יָרִים אֶת הַיְּדִידִים אֶל חוּג רָקִיעַ,

אוֹ כִי יִזְכּוּ מִצְעָר אוֹ כִי אֵין חֵקֶר.

לֹא כֵן אָמְנָה, לֹא כֵן אֶעְשֶׂה אָנֹכִי,

הַיּוֹם כִּי תִפְאַרְתֵּךְ זַכָּה הֵאִירָה

הַצֶּמֶד הַנָּאוָה וּכְלִילַת שֶׁפֶר.

אֵדַע הֵיטֵב, כִּי כָל-כָּבוֹד תִּתְמוֹכִי,

רַק מִכַּבֵּד אֶחְשׂוֹךְ, יַעַן אַכִּירָה,

כִּי הַמַּצָּע קָצַר בִּמְגִּלַּת סֵפֶר.