“הוֹ, מָה רָזִיתִי, מַה כָּחַשְׁתִּי!” –
הִתְפָּאֲרָה, אַחַר דְּגִירָה,
בַּת־לוּל לִפְנֵי הַחֲבֵרָה:
"הֲרֵי עֶשְׂרִים יָמִים מֵעַל בֵּיצַי לֹא מַשְׁתִּי!
מִבְּלִי שָׁתֹה, מִבְּלִי אָכֹל,
דָּגַרְתִּי כָּאן עַד כְּלוֹת הַכֹּחַ!"
– "וּבְכֵן, כַּמָּה, הַרְשִׁי לִשְׁאוֹל,
לָךְ אֶפְרוֹחִים בְּסַךְ־הַכֹּל?"
– בֵּיצַי הָיוּ רַבּוֹת, אַךְ אֵין לִי שׁוּם אֶפְרוֹחַ,
כִּי – מַעֲשֵׂה־שָׂטָן –
מִעַכְתִּי אֶת כֻּלָּן".
*
“אֲנִי” – טוֹעֵן פְּלוֹנִי כְּזוֹ הַתַּרְנְגֹלֶת –
“יוֹשֵׁב יוֹמָם וָלֵיל, עוֹבֵד עַד קְצֵה־הַיְכֹלֶת!”
וְהוּא אָמְנָם יוֹשֵׁב, בְּלִי זוּז וּבְלִי הַפְסִיק –
יוֹשֵׁב וּמְקַלְקֵל נְיָר וּדְיוֹ לָרִיק.