סְנָאִי שִׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֲרִי.
אֵינִי בָּקִי, לְצַעֲרִי,
בְּסוֹד מְלַאכְתּוֹ הַמְּיֻחֶסֶת,
אַךְ הָעִקָּר הוּא זֶה: מַלְכּוֹ נָטָה לוֹ חֶסֶד
וְאַף הִבְטִיחַ לוֹ שָׂכָר:
כְּרִי אֱגוֹזִים מִמִּין מֻבְחָר.
חוֹב הָאֲרִי אָמְנָם בָּטוּחַ,
אַךְ זְמַן עוֹבֵר – וְהַשַּׁמָּשׁ
סוֹבֵל חֶרְפַּת־רָעָב מַמָּשׁ.
יַבִּיט, מִסְכֵּן, סְבִיבוֹ: שָׂם, בְּנֵי־חוֹרִין כָּרוּחַ,
קוֹפְצִים רֵעָיו מֵעֵץ לָעֵץ;
הוּא רַק בְּעַיִן יְמַצְמֵץ
וְהֵם יַשְׁמִיעוּ קוֹל פִּצּוּחַ.
וְאִם לוֹבֵשׁ הוּא פַּעַם עֹז
וּמִתְקָרֵב אֶל עֵץ־אֱגוֹז,
מִיָּד מַתְחִיל מַלְכּוֹ לִרְגּוֹז,
כִּי הַשַּׁמָּשׁ הֵעֵז לִבְרוֹחַ –
וּמַחְזִירִים אוֹתוֹ בְּכֹחַ.
וְכָךְ חָלַף הַזְּמַן – וְהַסְּנָאִי הִזְקִין;
גַּם קָץ בּוֹ הָאֲרִי: בָּא תּוֹר הַפִּטּוּרִין.
וּבֶאֱמֶת, מִיָּד הֵבִיא לוֹ הַשָּׁלִיחַ
אֶת מְלַאי־הָאֱגוֹזִים שֶׁהָאֲרִי הִבְטִיחַ.
וּמַה יָּפִים הָאֱגוֹזִים!
הַפְלֵא־וָפֶלֶא, בְּלִי הַגְזִים.
וְהַצָּרָה רַק זֹאת: בֵּינְתַיִם
לֹא נִשְׁאֲרוּ בְּפִיו שִׁנַּיִם.