סְנָאִי שִׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֲרִי.

אֵינִי בָּקִי, לְצַעֲרִי,

בְּסוֹד מְלַאכְתּוֹ הַמְּיֻחֶסֶת,

אַךְ הָעִקָּר הוּא זֶה: מַלְכּוֹ נָטָה לוֹ חֶסֶד

וְאַף הִבְטִיחַ לוֹ שָׂכָר:

כְּרִי אֱגוֹזִים מִמִּין מֻבְחָר.

חוֹב הָאֲרִי אָמְנָם בָּטוּחַ,

אַךְ זְמַן עוֹבֵר – וְהַשַּׁמָּשׁ

סוֹבֵל חֶרְפַּת־רָעָב מַמָּשׁ.

יַבִּיט, מִסְכֵּן, סְבִיבוֹ: שָׂם, בְּנֵי־חוֹרִין כָּרוּחַ,

קוֹפְצִים רֵעָיו מֵעֵץ לָעֵץ;

הוּא רַק בְּעַיִן יְמַצְמֵץ

וְהֵם יַשְׁמִיעוּ קוֹל פִּצּוּחַ.

וְאִם לוֹבֵשׁ הוּא פַּעַם עֹז

וּמִתְקָרֵב אֶל עֵץ־אֱגוֹז,

מִיָּד מַתְחִיל מַלְכּוֹ לִרְגּוֹז,

כִּי הַשַּׁמָּשׁ הֵעֵז לִבְרוֹחַ –

וּמַחְזִירִים אוֹתוֹ בְּכֹחַ.

וְכָךְ חָלַף הַזְּמַן – וְהַסְּנָאִי הִזְקִין;

גַּם קָץ בּוֹ הָאֲרִי: בָּא תּוֹר הַפִּטּוּרִין.

וּבֶאֱמֶת, מִיָּד הֵבִיא לוֹ הַשָּׁלִיחַ

אֶת מְלַאי־הָאֱגוֹזִים שֶׁהָאֲרִי הִבְטִיחַ.

וּמַה יָּפִים הָאֱגוֹזִים!

הַפְלֵא־וָפֶלֶא, בְּלִי הַגְזִים.

וְהַצָּרָה רַק זֹאת: בֵּינְתַיִם

לֹא נִשְׁאֲרוּ בְּפִיו שִׁנַּיִם.