צַיָּד יָרָה בְּנֵץ, שֶׁחָג מֵעַל לִכְפָר
כְּדֵי לִשְׁדּוֹד מִשָּׁם אֶפְרוֹחַ;
וְהַשּׁוֹדֵד, בִּמְקוֹם מַלְקוֹחַ,
מָצָא לוֹ שָׁם קִצּוּ הַמָּר.
וְעוֹד זְמַן רַב מֵעַל עָפָר
אֲבַק־פְּלוּמָה הוֹסִיף לִפְרוֹחַ…
אֲזַי מִמַּחְבּוֹאוֹ יָצָא הַתַּרְנְגוֹל.
מֻטָּל אוֹתוֹ טוֹרֵף, אוֹיֵב נוֹרָא מִכֹּל,
וְחַרְטוֹמוֹ הַחַד – קָפוּא בְּאֶפֶס־כֹּחַ…
כָּאן נִתְעוֹרֵר פִּתְאֹם בַּגֶּבֶר רוּחַ־קְרָב –
וְאֹדֶם־כַּרְבָּלְתּוֹ הִבְהִיק בְּלַהַט רַב.
קוֹלֵי־קוֹלוֹת שֶׁל “קוּקוּרִיֽקוּ”
אֶת בְּנֵי־הַלּוּל כֻּלָּם הִזְעִיקוּ.
בָּאִים הֵם וְרוֹאִים: הַתַּרְנְגוֹל עוֹמֵד,
וּלְרַגְלָיו – הַנֵּץ הַמֵּת!
“הֵידָד, גִּבּוֹר אַמִּיץ!” – קָרְאוּ לַמְּנַצֵּחַ;
וְהַגִּבּוֹר עַצְמוֹ – מִיֹּהַר מִתְנַפֵּחַ.
לְפֶתַע עוֹף נַקְרָן אֶחָד
הָפַךְ, מִתּוֹךְ פִּקְפּוּק וָהֶסֶס,
אֶת הַגְּוִיָּה מִצַּד אֶל צַד –
וּבַנּוֹצוֹת נִגְלָה לוֹ… רֶסֶס.
*
כָּךְ, בְּמִקְרֶה, נוֹדַע וְנִתְחַוֵּר הַכֹּל!
וְכָךְ, אִם תִּסְתַּכְּלוּ בָּאִישׁ הַמִּתְנַפֵּחַ,
חִישׁ תְּגַלּוּ בַּ“מְנַצֵּחַ” –
גְּבוּרַת אוֹתוֹ הַתַּרְנְגוֹל.