קָרָה אֵי־פַעַם שֶׁעַכְבָּר

נָפַל לְתוֹךְ חָבִית־שֵׁכָר.

“הוֹ, הַצִּילוּנִי!” – מְשַׁוֵּעַ

הָעַכְבָּרוֹן – "אֲנִי טוֹבֵעַ!

אוֹי וַאֲבוֹי לִי, בִּישׁ־מַזָּל!

הוֹ, אֵיזֶה מָוֶת מְנֻוָּל!

בּוֹחֵר הָיִיתִי אַף בַּלֹּעַ

שֶׁל הֶחָתוּל הָרַע – מִטְּבוֹעַ!"

– “טוֹב!” – נַעֲנָה לוֹ לַמִּסְכֵּן

חֲתוּל־הַבַּיִת הַשָּׁמֵן:

"אוּכַל לִמְשׁוֹת אוֹתְךָ הַחוּצָה.

אַךְ אֶעֱשֶׂה זֹאת רַק בִּתְנַאי

שֶׁאֶת שְׂכָרִי יִגְבּוּ שִׁנַּי!"

– "אֲנִי מַסְכִּים! רַק חוּשָׁה, אוּצָהּ!

לִי שׁוּם מִיתָה בַּיַּבָּשָׁה

לֹא תֵּרָאֶה כָּל־כָּךְ קָשָׁה!"

וְהוּא נִמְשָׁה מִמְּעַרְבֹּלֶת,

כְּדֵי לִהְיוֹת לְמַאֲכֹלֶת.

אַךְ רֵיחַ־כֹּהֶל רַב־פִּגוּל

הִכָּה אַפּוֹ שֶׁל הֶחָתוּל.

אָכֵן, הָיָה זֶה רֶגַע נוֹחַ –

וְהָעַכְבָּר מִהֵר לִבְרוֹחַ.

“רַמַּאי!” – גָּעַר בּוֹ הֶחָתוּל –

"הֵן נִכְלְךָ עוֹבֵר כָּל גְּבוּל!

עוֹד אֶתְפָּסְךָ בְּרֶגַע־כּשֶׁר –

אוּלָם אֱמוֹר: הֵיכָן הַיּשֶׁר?

הֲרֵי נִתַּן לִי דִּבּוּרְךָ

כִּי תְּכַבְּדֵנִי בִּבְשָׂרְךָ".

– “כֵּן, הוּא נִתַּן, אִתְּךָ הַצֶּדֶק” –

הָעַכְבָּרוֹן הֵשִׁיב מִסֶּדֶק –

"אַךְ הוּא פָּסוּל עַל־פִּי הַדִּין:

הָיִיתִי אָז בְּגִלּוּפִין!"