זולת

אָז מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכוֹרִי כִּנִּיתִיךָ,

עֲלֵי נֶשֶׁר נְשָׂאתִיךָ וּבַמִּדְבָּר מְצָאתִיךָ –

אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ.

בִּינוּ, בֹּעֲרִים בָּעָם, רוֹדְפִים אַחֲרֵי תֹּהוּ:

אֶל מִי תְּדַמְיוּן עֶלְיוֹן? עֶלְיוֹן – אֵין כָּמוֹהוּ!

אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן וְאֶת אַחְרֹנִים אֲנִי הוּא.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי הוּא, אֶעֱשֶׂה כֹּל אִוִּיתִי,

וּמִפְעֲלוֹתַי לְאוֹתוֹת עַל מִפְעֲלוֹתַי שִׁוִּיתִי –

אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי.

מָלֵא כְבוֹדִי הַכֹּל, בְּאוֹרִי אוֹרִים נְגוֹהִים,

אַךְ מַחְשְׁבוֹתַי עָמְקוּ וְגָבְהוּ עַל כָּל גְּבוֹהִים –

אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים.