לוגו
לְנֹגַהּ הַיָרֵח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

יום חם נורא היה היום ההוא, אחד הימים אשר בהם תאמר ההשגחה העליונה להטעימנו בחיים מעין טעמה של גיהנם. באויר אין כל שינוי ותנועה, כל החי נלאה ונאלם דומיה, השמש מכה בכל תקפה בראש כל איש בלכתו בדרך, והחם מכביד את נשמת אפו בשבתו בביתו. רוח האדם תקצר, ונחת לא ימצא לו בכל אשר ילך ובכל אשר יעשה, כי נפשו תקוץ בכל. רק לאות ועיפות ירגיש, ונטיה עצומה לעצלות ולבטלה. ידיו תשפלנה, שמורות עיניו תכבדנה, כל גוו נרפה ומתחלחל.

ובעבור יום כזה ולילה יאתה, ושמש תעלם, וחם יאסף, ורוח צח חרישית תצא מגנזי אויר ארצנו הנפלא להשיב רוח עיפים ולהחזיר נשמת נלאים, מי זה יעצר כח להתאפק מצאת החוצה לקראתה? הרוח הצחה, הקרירות, הרעננות, וריח השדה אשר ישאף האדם אל קרבו בעת כזאת, כל אלא אבנים שואבות הנה, אבנים שואבות המושכות אותו בכל חזקת היד ומוציאות אותו מביתו החוצה.

ואנכי, עיף ויגע מעמל היום ומכבד האויר אשר בחדר אשר ישבתי בו כלוא וסגור בין קירותיו עד הערב, יצאתי לשאוף מעט רוח.

ורוחי עודנה כנרדמה ונדהמה מעיפות היום, ותתן לרגלי ללכת. ותלכנה באשר תתהלכנה, ולא אל אשר תשאן “הרוח”. ואלכה דומם אחרי רגלי ולבי בל עמי.

לא ידעתי נפשי, לא ידעתי איזו הדרך באתי הנה, ומה מדת הזמן אשר שהיתי בדרכי; רק זאת אזכרה כי בפקחי את עיני מתנומתי בהקיץ לקח המחזה אשר לנגד עיני את כל לבבי רגע אחד, עד כי חשתי בנפשי כאלו נפחו בקרבי חיים חדשים! מראה הירח היה כל כך נעים ומתוק לעינים, כל כך נחמד למראה, עד כי זמן רב לא יכלתי לגרוע עיני מפניו העגלים והחורים, ונפשי לא שבעה מראות במנוחה השאננה ובמראה האשר והשלווה אשר יצק נגהו בנעים קסמיו על כל המקום מסביב. כי אמנם שוו נא בנפשכם… אך התוכלו לשוות זאת בנפשכם? העיפתם גם אתם ותלאו מאור השמש כמוני היום? – ובכל?את, אחרי אשר אין דרך אחרת, שוו נא בנפשכם עד כמה שתוכלו לשוות לכם: מאור יומם ומנוחת לילה גם יחד! עין בעין הננו רואים את כל הדברים המקיפים אותנו לכל פרטיהם, גם בספר נוכל לקרוא עתה בכל אותיותיו הקטנות – ועינינו לא תלאינה ושמורותיהן לא תכאבנה גם בהביטנו אל הירח בעצמו, אל הכדור הנעים הזה המאיר לארץ ולישנים עליה ברחמים!

ורוח צח עובר על פני ומוחה את יתר רשמי עיפות היום מעליהם, וממלא כל חדרי לבי חפץ ותשוקה לשוב לעבודה ולעמל. וריח עולה מן האדמה, ערב ונעם וכל ראשי בשמים לא יערכוהו; ריח המתעה את האדם לחשוב כי דבר של ממש היא ופתוח יפתח את פיו כאומר לבלעו, הוא ריח גדילי החטים הצבורים שמה ערמות ערמות על פני חלקת הצורים. וקול דממה דקה עולה באזני, קול משק מים המשתפכים בלי הפוגה בדומית הלילה, הוא קול מי המעין הנופלים ממרזבו אל תוך הברכה החדשה ונקוים בה כל הלילה למען השקות בבקר את גנות הירק אשר בעמק, לתת חיים לכל הצמחים הרעננים וכח ועצמה לשאת את להט היום הבא.

כל חושי בי שבו נלכדו בחבלי הקסם השפוך על כל סביבי, כל חושי בי כמו נרדמו השתכרו לכל מראה העינים, והרחת הנחירים, ומשמע האזנים. והשנה, מכשפת הלילה, כבר החלה לארוג את קוריה חבליה עלפני לישנני, אלה קורי העכביש הנארגים על פני כל הנרדמים בשיהות מני קדם… והנה קול אדיר וחזק קול קורא בכח:

“וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי לְמַלְאֹת פְּגִימַת הַלְּבָנָה, וְלֹא יִהְיֶה בָהּ שוּם מִעוּט…”

בכל בתי נפשי הרגשתי אז מה רמה ומה נעלמה התפלה הזאת! ובכל לבי ובשרי, בכל רוחי וגוי, השתתפתי את אחי, כי אמנם מי מבני האדם ידאג גם לצבא המרום במרום אם לא אחי? ובכן יחד אתם נשאתי לבבי אל כפים לחלות ולחנן פני יוצרנו להתמיד לנו לילות נעימים כאלה אשר מוצאיהם מצא חיים.

וקול הולך וקורא:

“וִיהִי אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה”.

אבל, אחי! אנה אנחנו באים? איה איפה נסתר מחמתה אם כדבריכם כן יקום? ואם שוב ישובו לנו “שלשת ימי אורה” כיום אתמול גם יומם גם לילה הלא אבדנו כלנו אבדנו! רק זאת אל נא תבקשו, אחי!

והקול הולך וחזק:

“וּכְאוֹר שִבְעַת יְמֵי בְרֵאשִית, כְּמִו שֶהָיְתָה קֹדֶם מִעוּטָהּ”…

החייתוני, אחי! אם רק זאת אתם מבקשים, עוד יעמד לנו רוח והצלה. כי גם בשבעת ימי בראשית, אז לפני מעוטה, היתה הלבנה ודי ערבה ונעימה כאשר בלילנו זה, ונגהה הזך לא להט כאור החמה ביום אתמול…

אך מי המה אלה פה? מה יעשו פה אחי אלה בנשף בערב יום הגרנות? הגם המה עיפו כמוני וילכו אל אשר נשאום רגליהם? – אסורה נא ואראה.

ושמחתי זאת כי מצא אמצא לי רעים גם בבדידותי, חזקה אותי ותאמצני להוסיף ללכת.

והקול נדמה מעט מעט, והתמונות נדו נעו הנה והנה כצללים משך רגעים אחדים, אחר נחה שקטה ההמולה כלוה, ודומית הלילה שבה לקדמותה.

עליתי על מדרגות אחרות במעלה ההר העולה לקולוניא הכפר, ואסב שמאלה אל מקום חלקת הצורים, אשר שמה הגדישים צבורים, וארא והנה אחדים מאחינו הספרדים יושבים להם על הארץ במעגל, איש איש לבוש פרמליתו1 הקצרה על קפטנו2, ומצנפת3 שחורה ודקה מקפת את מגבעתו האדומה. ורגליהם משכלות4 מקפלות מתחת לברכיהם כמנהג בני המדינה, ומפה פרושה על הארץ בתוך, ועל המפה כד מים וככרות לחם, וקערות מלאות מלפפונים ושאר ירקות עשוים מלוחית5, והמה יושבים ואוכלים סעודתם כדרך כל הארץ – לנגה הירח!

– ברוך הבא! קראו אלי בשמחה ויקומו לקראתי.

– ברוכים הנמצאים! עניתים גם אני במאור פנים. שובו נא רבותי למנוחתכם, ואל נא הפריעו עצמכם ממעשיכם.

– בכבוד! שבו לאמר, ובידם הורו על סעודתם הערוכה, שבה נא גם אתה אתנו. הן “צדיק על שלחן יבוא”, יאמרו המושלים.

– “ולא יאכל”, יכלו המושלים את דבריהם, עניתים בבת צחוק כבקי ורגיל באמרות־ההדור השגורות על שפתי אחינו הספרדים, ובכל זאת ישוב ישבתי לפניהם, והמעגל התרחב בפנותם לי מקום ביניהם. ואשאלם על מעשיהם פה, אף כי לבי כבר אמר לי מה תכלית שבתם בראותי את הגדישים צבורים לפניהם ואיש אחר מבלעדיהם אין לשמרם.

– האם לא ירישלמי אתה? הטרם תדע כי עת הקציר לנו עתה, ועלינו להכין כשירה לאחינו שבירושלים?

ה“כשירה” או ה“קצירה” אשר לאחינו הספרדים, היא ה“השמורה” אשר בפי אחינו האשכנזים; לאמר: החטה השמורה משעת קצירתה מפני המים שלא יפלו עליה, ומשפט אחינו בני הארץ לקנות מאת אכרי הכפרים הקרובים לעיר את תבואת שדותיהם בעודה בקמה, לאמר: בהיות עוד הקמה על פני השדה יעמדו את בעליה על המקח, וקבעו מחיר לכל סאה אשר יוציאו ממנה, ולפי מספר הסאים היוצאות כן ישלמו להם, והמחיר יתר על מחיר התבואה בשוק, מפני העמל והטפול היתר אשר לבעליה בה. והיה בהגיע עת הקציר ויצאו אחינו אלה הכפרה למשך שבוע ימים או שבועים, כל ימי הקציר והדיש; ואם מלמדים המה ויצאו המה ותלמידיהם הגדולים, וישבו שמה יומם ולילה לשמור על הגרנות. ודוש לא ידושו את השבלים בהיותן בגרן, כי חבוט יחבטון בעליהן לעיני אחינו. ומכל משמר ישמרו אחינו אלה את האכרים לבל יביאו אתם לחם לאכול ומים לשתות, והאכרים אשר עיניהם אל בצעם ינסו אמנם לפעמים “להוסיף מהול על הקרש” בהעלם־עין אחרי זרותם את הקש, ובכרי החטים השמורות תשרה לפעמים הברכה – בה בעת אשר תשלה המגערת בכרי־החטים לא־השמורות הצבור בפנה השנית; אך גם אחינו חכמים המה ובקיאים בכל תחבולותיהם וידעו להשמר.

ובתם העבודה בשדה והביאו אחינו את החטים העירה, ושמרון עד לפני הפסח ומכרון אז או כמו שהן, או כי אפה יאפו בקמחן מצות ומכרון לחרדים על אכילת “מצה שמורה”.

זה כל חלק אחינו יושבי ירושלים בקציר, ומנת גורלם בעבודת־האדמה, מלבד עבודתם בגני האתרוגים שביפו הנתנים ברבם בשכירות לבני ירושלם סוחרי האתרוגים, ומלבד – התשוקה הגדולה אשר בלב רבים מהן לחיי השדה, והתקות החזקות אשר לנו בצעירי בני ירושלם שלוחי חברת “ישוב ארץ הקדש” העובדים עתה עבודתם בחריצות במושבות.

ובני החבורה שבו לעבודתם, לאכילתם.

– הן אמנם לא מעדני מלכים עולים על שלחננו הלילה, אמר לי האחד מהם, אך בשבת האיש פה על פני השדה יגדל תאבונו ככה עד כי כל אשר יתנו לו אכול יאכל והתענג יתענג עליו כל מעדני מלכים; ומי יודע? אולי עוד יותר מהמלכים על מעדניהם, כי המה הלא הסכינו בהם, ואנחנו אך שבועות אחדים בשנה נחיה ככה. וראה נא גם ראה: הנה בימים האלה אנו חיים חיי תלמידי חכמים גמורים: אך פת במלוחית נאכל, ורק מים נשתה, ועל הארץ נישן, ובכל זאת שמחים אנו בחלקנו זה מעל כל מטות רבודות וברבורים אבוסים ויין הרקח אשר בעיר, כי האויר הצח, מי המעין הקלים, ועבודת הידים אשר עלינו לעבוד הימים האלה, כלם יחד פועלים פעולתם על הקבה לעקל להוסיף ולתבוע בכל פה. הנה חברנו זה המפנק מאין כמוהו ובביתו הוא מתחטא תמיד, ופה אתנו הוא הראשון לצעוק ככרוכיא: הבו לחם! הבו ירק! ואם אין מת אנכי. הלא כן, ברכיה אחי?

– הוא שאמר הכתוב, ענה ברכיה בנחת רוח בפתחו את חגורתו הרחבה, הוא שאמר הכתוב: טוב ארוחת ירק ושלוה בה. האח! מה מאשרים המה אחינו היושבים פה ב“מוצא”, ומה רבו הפעמים אשר אמרתי בלבי בימים האחדים האלה: מי יתן ולא פנקתי ככה מנער, אם לא עזבתי את העיר ואת שאונה ואת כל שכרה גם יחד והלכתי לנוע על העצים כאחד אחינו הפועלים האלה.

– האמנם ראיתם את אחינו ואת מעשה ידיהם? שאלתיו.

– כיצד? הלא אך לזאת בחרנו בכפר הזה השנה הזאת; כי אמרנו הלא טוב לנו לשבת בקרב אחינו, ואמנם ראינו מתן שכרנו בצדנו. השנה אין אנו אנוסים לאכול מפת האכרים הגסה, כי אחינו אלה התנדבו לאפות לנו לחמנו בתנורם אשר כוננו להם; גם חלב ודשן יתנו לנו בבקר בבקר, גם גבינה גם חמאה השג נשיג, ואף מטעמינו הלילה משלנו הם, מפרי גנות הירק אשר ליתר אחינו פה. ולא אחרנו לבוא עוד בירח ימים או בשני ירחים, כי עתה כבר יכלנו לקים גם מצות “ואכלת ענבים” כנפשנו שבענו; כי רבו כבר הענבים בכרמיהם השנה הזאת, ענפי צרפת והדו וערב מן המבחרים, אך כיום עוד ענבי בסר המה, כי זמן בשולם יאחר הרבה מזמן בשול ענבי השפלה.


*

– “ואותנו עזבת כלה”? וגם בקר לא תבקרנו עוד! הכזאת יעשה בישראל?

סבותי את פני וארא והנה אביחיל מודעני הקדמוני6 לפני. פניו צוהלים, וקנה הרובים על גבו, והוא לבוש כאחד החילים אשר בארץ.

– מאָן ולאן, אבי־חילי? שאלתיו ואתקע לו כפי.

– הן אל כרמינו אנחנו עולים לשמרם! ענני כמתפלא על שאלתי. עד השנה הזאת שמרנום רק מפני השועלים הקטנים מחבלי הכרמים, אולם השנה כבר הגיעה העת לשמרם גם מפני הגנבים, כי השנה כבר עברו על גפנינו הראשונות שנות הערלה ואת אשכלותיהן לא נוסיף לכרות עוד לפני גמלן; וענבינו ענבי צרפת המה מן המבחרים אשר אין כמוהם בכל סביבותינו, ורבו עליהם הקופצים גם בטרם יבשלו עוד.

היגדל ככה בצירכם השנה הזאת? שאלתיו.

– בצירנו אמנם עוד דל הנהו מאד, כי לא רבו עוד הגפנים בנות ארבּע השנים בכרמינו, ואולי לא ישוה גם בטרח השמירה אך “בכורינו” יקרים כל כך בעינינו עד כי כאב את בנו יקירו נטפל בהם, לא ענבים ככל הענבים נראה מעטרים את בדי גפנינו, כי אם פרי עמלנו ויגיענו מתנוסס לעינינו, פרי עבודתנו ההולך וגדול מיום ליום, כל גרגיר וגרגיר קורא לנו: יש שכר לפעלתכם על הרי יהודה! יש תקוה לאחריתכם, עתה הנה באה! – גם אמי גם אחותי מתעסקות כיום בשמירת הכרם, ועמלן חביב עליהן מאד בדעתן, כי עוד מעט התחלנו לאכול מפרי עבודתנו במשך ארבע השנים הקודמות. האח! לו ראית את אמי בעמדה על ראש ה“שומרה”, אשר לה התפללתי זה מכבר, ואשר מקימותיה סוף סוף במרום כרמי, כי עתה אמרת: אך דבורה היא העומדת בראש הר תבור ביום סיסרא! – ואתה הלא תבוא אתנו כעת, האח! מה נעים עתה לטיל לנגה הירח.

– אכן נעים הטיול הזה; והנעימות הזאת משכתני כבר מביתי ועד הנה.

– האמנם בלילה באת?

– כן, בלילה באתי ובלילה עוד עלי לשוב! קראתי, ואזכר פתאם כי לא הגדתי כלל בביתי כי הולך הנני, ואוציא שעוני להתבונן בו והנה השעה שעה שתים עשרה.

– שתים עשרה! קראתי, חצות לילה כבר הגיעה. הוי! מה תמהרנה השעות לחלוף במצוא האדם ענג לנפשו, ומה יחשבו בני ביתי בראותם כי אינני?

– אם כן נמהרה צעדינו; קרא אביחיל.

– נחישה! נחישה! קראתי בחפזון ואברך את ידידנו בני הגרנות, ונלך…

– מה זה מהרת ככה לברוח?…

– ואנחנו אמרנו בחברתך נשתעשע…

– חטה וגפן, מי משתיהן קודמת?…

ככה שמעתי קולות מקולות שונים קוראים אחרי, אך אנכי עיני קדימה. “נלכה!” ונלך…

אך לא בהליכה ולא במרוצה הגענו עד ראש ההר הזקוף אשר כנגדנו, מקום שם כרמי “מוצא”, כי אם כמו קפיצה אחת קפצנו, והננו בעמק, ואחר החלונו לעלות.

וחפצי הנמרץ למהר שובי הביתה מלא פתאם כל כך את כל חדרי לבי עד כי לא חשתי כל עיפות ברגלי בעלותי ברגע אחד מרגלי ההר ישר עד קצהו למעלה, ואעבר את כל המדרגות והגדרים אשר נעבדו זה מקרוב בכרמי אחינו אשר במדרון ההר. הסלעים הרמים כמו שחחו לרגלי וירומו להעלותני, והמדרגות הנשאות כאלו קפלו האחת אחרי רעותה מתחת לכפות רגלי, ואנחנו עולים ועולים מבלי הרגיש כלל.

ואנשים הולכים וסבים בכרמים לנגה הירח, הולכים ומשוררים שירי ציון בשמחה ובנעימה; ועלי הגפנים חגים ונעים לרוח הצחה המנשבת בם, וסופקים כבכפיהם לעמתם. ואגלי טל עדנים נופלים עליהם ועל אשכלות הענבים בפניני חן, וכרסיסי יין הרחק בתוך כוס השמחה המשכרת עתה כל הארץ…

והטל הולך ומתעבה, ואנכי הנני עומד בתוך עב הענן, עוד רגע וערפלי הטל נתפזרו, והירח שב להגיה באורו הנעים על פני הככר, ואנכי עומד על ראש המגדל הנשא בקסטל אשר ממעל לכרמי מוצא, הוא המקום אשר ממנו יוכל האדם לראות למן ים המלח ועד הים הגדול, לאמר: כל ארץ ישראל לרחבה למקצה ועד קצה.

סבותי עיני לראות כה וכה והנה אין אביחיל ואין חבריו, ועל הככר השקט ודממה.

– מי יודע? אמרתי בלבי, אולי נרדמתי, ואביחיל וחבריו שכחוני וילכו… אך איככה זה באתי הנה? ההעלני אביחיל עד כה?

והירח עוד מעט ובא עד קצה השמים ימה, עוד מעט ואסף נגהו, חשך יהיה על פני הארץ. הנה בא כבר הירח, והחשך פרש כנפיו השחורות. הנה חשך, חשך אפלה, ואנכי פה לבד, ואיככה אשובה עוד הלילה לביתי? אהה! מה תאמר עתה אשתי?…


*

– מה תאמר אשתך? אשתך אומרת, כי היא איננה יודעת מה זה היה לך? זה כחצי שעה הנך מתהפך מצד אל צד ולא תמצא לך מנוחה, גם את הנר כביתי זה עתה, כי אמרתי פן הוא המפריע את מנוחתך, והנה צעקת פתאם!

– מה זאת? קראתי בחרדה, מה זאת"… איפה הנני?… ומה לך את פה לעת כזאת?…

ועל כל שאלותי אין אמר ואין דברים, אך צחוק מתפרץ צלל באזני…

פקחתי את עיני, הבטתי אל כל סביבי, מהי שב לעבודתו הסדורה והברורה, ואיקץ, וארא, והנה – חלום!

ישן הנני על הספה אשר התמודדתי עליה רק על מנת לנוח מעט מעבודת היום. חלון ביתי פתוח כנגדי, רוח צח ונעים מנשב על פני, ובבית כבר חשך כי כבה כל נר – הוא מראה שקיעת הלבנה אשר ראיתי במחזה.


*

“ובכן – אך כחלום היו כל הדברים האלה?” – ישאלני הקורא ועיניו תצצנה בי נוראות כבפני איש אשר רמהו, או אשר לא פרע לו את חובו.

“ובכן – אך בחלום היו כל הדברים האלה?” ישאלני השני וצחוק ערומים על פניו כמפקפק באמתותו של החלום, ואומר: ומי יודע אם החלום איננו בדוי?

“ובכן – אך בחלום היו כל הדברים האלה?” שאלתי אנכי לנפשי ברחפי עוד בין שנה ליקיצה, ולא האמנתי עוד למראה עיני ולקול מחי הבא בכל ראיותיו והוכחותיו. “אך חלום חלמתי! אך חלום ולא יותר!” ובאשר יחלם הרעב והנה הוא אוכל, והקיץ ונפשו ריקה – כן הייתי בעיני.

עוד הפעם כלוא הנני בחדרי ולא אצא, עוד הפעם בין ארבעה קירות צרים מצמצם כל עולמי יומם ולילה; ונגה הירח, וריח השדה, והטיול בכרמים, וכל המון הנעימות אשר שבעה נפשי לרגע אחד – כלם, אהה, כלם חלפו עפו כחלום יעוף!

"איכם, איכם, מחזות נעם? רוחי לכם הומיה!

את קוראי אשר הרעימו פנים בשמעם עי אך חלום שמעה אזנם, יכול הנני עוד להרגיע בהגידי להם כי הפעם לא הרבה “בעל החלומות” לתבל את חלומי בדברים בטלים: רק יום ללילה החליף ואת אשר ראו עיני במקומות שונים7 ובזמנים שונים צרף ויזמן לפונדק אחד; אך הדברים בפני עצמם אמתים ונכחים הם, אבל אנכי במה אנחם? ומחזית חמד אשר חזו עיני מי ישיבם לי בהקיץ?

ומדי ערב בערב בהיותי אנוס לשוב ולהעצר בבית דלתים ובריח, לשוב ולכף כאגמון ראשי על ספרי העבים או על נירותי הדקים, שוב ישוב חלומי הנחמד לשחק ולפזז לפני, ונפשי תשוב תשתוקק לנעימות אר טעמה פעם, ועטי יפול מידי, ועיני תבטנה ישר נכחן כחולם בהקיץ.

אך ימי “כלות הנפש” לא ארכו הפעם, ותשוקתי נתנה לי במלואה כי אך עבר ירח ימים למליל חלומי, והנה קרא לי דרור מעבודתי לשבועות אחדים, ואסע למסעי במושבות אחינו אשר ביהודה ובגליל; ואכן רבים רבים הם מחזות הנעם אשר חזיתי בארצנו החמודה בלילה בהקיץ – לנגה הירח!


  1. שם בערבית למעיל צמר קצר המגיע עד המתנים, ולבשוהו האנשים המכבדים על בגדם הוא הקפטן מתחת למעילם מעיל הצמר הארוך, למען ישאר על גבם מעין מעיל בפשטם את מעילם הארוך בביתם או בשבתם לאכול בבית אחרים ואולי זהו באור מלת “הפמליאות” הנמצאת בתוספתא כלים נ“ה מי”א.  ↩

  2. בגד בד ארוך מהדק אל הגוף בחגורה.  ↩

  3. Turban.  ↩

  4. Gekreizt, וזהו פרוש “שכל את ידיו” האמור אצל יעקב, וכן הוא בערבית.  ↩

  5. Salat וגם ביתר השפות לקוחה המלה הזאת מהשם מלח.  ↩

  6. עי' “המליץ” ש“ע גליון 97 בהמאמר ”ל“ג בעומר במוצא”.  ↩

  7. העוסקים בהכנת החטים השמורות יביאון עפ“י רב מענתות וסביבותיה. – ואל ”מוצא" הנה החלו אחינו בני ירושלים בשנים האחרונות לצאת בימי הקיץ לשבת שם במשך עתות החם.  ↩