הַנַּעַר וְהַזָּקֵן / יהודה ליב גורדון

נַעַר מְשֻׁלָּח שָׂחַק עַל חוֹף הַשִּׁלֹחַ

וַיִּכַּשֵׁל בָּעֵץ וַיִּפֹּל אֶל הַמַּיִם;

וַיְמַן אֱלֹהִים עֲרָבָה לוֹ לַנָּעַר

וַיִּמְשֹׁךְ אוֹתָהּ אֵלָיו בַּכֹּחַ

וַיִּתְפֹּשׂ בַּהּ וַיַּעֲמֹד בַּחַיִּים.

עֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בָּעֲרָבָה תָּלוּי עַל בְּלִי מָה

וַיַּעֲבֹר זָקֵן מִזִּקְנֵי הַשָּׁעַר,

וַיִּקְרָא אֵלָיו הַטּוֹבֵעַ בְּדִמְעָה:

„הוֹשִׁיעֵנִי כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ! ”

וַיִּפֶן וַיַּרְא מִמַּעַל לַזֶּרֶם

נַעַר בֹּכֶה בִסְבַךְ-עֵץ יִתָּפֵשׂ

וַיֹּאמֶר לְהַצִּילוֹ; אַךְ טֶרֶם

יַמְשֵׁהוּ מִלֵּא פִיו תּוֹכָחַת,

וַיַּעֲמֹד עַל חוֹף הַנָּהָר וַיֹּאמֶר:

„הוֹי פִּרְחָח אֱוִילִי! בֵּן חֲסַר טַעַם;

כַּעַס אֶל אָבִיו וּלְיוֹלַדְתּוֹ מֶמֵר!

מֶה עָשִׂיתָ לוּ לֹא בָּאתִי הַפָּעַם,

מִי הִצִּיל חַיָּתְךָ מֵרֶדֶת שָׁחַת?

הֵן אָז מִבְּלִי מַצִּיל אָבֹד אָבַדְתָּ!

דַּע אֵפוֹא כִּי עֲשֹׂה הִסְכַּלְתָּ,

כִּי לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר יָרַדְתָּ

וּפִי הוֹרֶיךָ לֹא שָׁאַלְתָּ,

מָה אֻמְלָל אָבִיךָ, הוֹרָתְךָ מָה אֲמֻלָה!

מִלֶּדֶת בֵּן מֵבִישׁ טוֹב הֱיוֹת שַּׁכֻּלָה! ”

כֵּן הִרְבָּה לַהַג – וְהַיֶּלֶד בַּמַּיִם

שׁוֹכֵב וּמְפַרְפֵּר בֵּין מָוֶת וְחַיַּים.

מְתַקְּנֵי עוֹלָם, אַל לָשׁוֹן תְּגַבַּרוּ,

הַצִּילוּ בַּתְּחִלָּה, אַחַר דַּבֵּרוּ!