בעלה של רחל היה איש גדול בתורה, אבל היא לא ידעה מה טיבה של גדלותו. היא ידעה רק אחת, שבפניה אינו מסתכל ושיחה אינו מרבה אתה.
רבים כנו את בעלה בשם “גאון”, אולם רחל לא ידעה גם הוראתה הנכונה של מלה זו. רק אחת ידעה, שבעלה שקוע בספריו יומם ולילה. את מה שהוא מבקש בספריו הגדולים והכבדים ומה הוא מוצא בהם; בשביל מה יהללוהו כה הבריות ומדוע מקנאות רבות מבנות גילה ב“אשרה”, – זאת לא ידעה.
רחל ידעה כי נשואה היא לבעלה כדת משה וישראל, אבל היא לא ידעה מה תורת הדת הזאת, ומדוע שמו משה וישראל, אשר לא עשתה להם רעה מעולם, אסורים על ידיה. היא היתה נאמנה לבעלה, מבלי דעת כי נאמנה היא לו. היא גם לא ידעה שיוכל היות אחרת; גם בהרהוריה לא ידעה בגד ומעל.
רחל ידעה, שאם היא לילד יפה בן שלש שנים, אשר השתעשעה בו כל הימים; אבל היא לא ידעה איך ומדוע היתה לאם, היא לא ידעה כי יפה היא; רק הרופא הנוצרי, אשר קראה אל ילדה שנחלה פתאום, השמיע זאת באָזניה בפעם הראשונה. מדוע ולמה הגיד זאת באזניה? – לא ידעה ולא הבינה. היא רק יודעת כי אודם הבושה כסה את לחייה בשמעה כזאת מפּיו, אם גם נעים היה לה לשמוע דברים כאלה.
ומעת אשר קם ילדה מחליו חדל הרופא לבקר את ביתה. כמעט התעצבה אל לבה על כי נתרפּא החולה הקטן ואין לו עוד צורך בעזרת הרופא, אשר דבריו היו כה נעימים וכה חדשים.
יש אשר נדמה לה שהיא בעצמה חולה ועזרת הרופא דרושה לה וכמעט היתה נכונה לשלוח אחריו, אולם בכל פּעם אשר עלה רעיון כזה על לבה, הבליגה על יגון רוחה ומחלת נפשה ולא מלאה את חפצה זה. בסתר לבבה הכירה אמנם שהיא מתגעגעת על הרופא לבן־הפּנים ושחור העינים, אבל היא לא ידעה מה פירושם של הגעגועים האלה.
כפושעת וחוטאת היתה רחל בעיניה מיום אשר שמעה את חלקותיו של הרופא ולא גרשה אותו מעל פּניה. היא אמנם נסתה להצדיק את נפשה, כי רק בשביל ילדה החולה היא סובלת את דברי המסית והמדיח, אבל בסתר רוחה הכירה וידעה, כי נוטה היא אָזנה לדבריו, יען כי מושכים המה את הלב וצודדים את הנפש. היא ידעה אָמנם כי עון נורא הוא לשמוע דברים כאלה מפּי גבר זר, ומה גם אם נכרי הוא, על כן לא הרהיבה עוד להרים עיניה אל בעלה ואל הוריה. היא האמינה שחטאתה כתובה בעיניה וחקוקה על מצחה הלבן כשיש.
בעלה אמנם לא הרגיש בדבר וגם הוריה לא הביטו בה און, אך ברוחה באו חליפות: פּחד נסתר ושאיפות עוד יותר נסתרות. מוחה, אשר היה שאנן מנעוריה, החל לעבוד עבודה רבה, ולבה, אשר היה כנחל זך ושוקט, היה מעט מעט לים נגרש.
היש איזה כשוף בדבר? הקרובה היא להשתגע? או אולי כבר נשתגעה? רחל לא ידעה לענות על שאלותיה אלה.
* * *
רחל יושבת עגומה; מבט עיניה הגדולות והעמוקות תועה הנה והנה; פּעם היא נשקפת מבעד החלון ופעם היא נוטה אָזנה אל הדלת.
והנה הדלת נפתחה – והוא בא. רעד חזק עבר בכל יצור גוה.
–?…
– הכל בריאים בביתי, ומה לאדוני פה?
– לא רק רופא אנכי, כי אם גם חולה…
–?…
לא רק רופא אנכי, כי אם גם משורר אנכי… אני מבקש את היופי, אני כורע לפני היופי… היופי הוא אלהי, ואת הנך סמל היופי.'.. את אלהי – ולפניך אני משתחוה…
–אָמנם, חולה הוא אדוני…
– ובידיך לרפאני…
– לא אבין דברי אדוני…
– על כן משורר אנכי…
– משורר? מה זה משורר?
– דבורת־אדם אנכי, הנני מבקש את הפּרחים…
– האם גם אני פרח, כי כה תבקשני, כי כה תדרוך את מנוחתי זה שבועות וחדשים?
– פּרח הפּרחים…
– אָנכי – פּרח? – אולי רק פּרח נובל…
– על כן אהיה לך כטל…
– חידות המה לי דברי אדוני…
– לא פרח נובל הנך, כי אם שושנה, אשר עוד לא התפּתחו עליה, אשר עוד לא שאפה אל קרבה קוי־אור ומגד שמים.
– בי אדוני, אל תדבר באזני כדברים האלה…
– כמה שנות גברתי?
– עשרים ואחת… ולענין מה?
– עשרים ואחת! וגברתי טרם ידעה אהבה, טרם טעמה חיים, אף שגברתי בעצמה היא מקור החיים, מקור האהבה…
– עבריה אנכי, אשה חולה אנכי, חולת־הנפש; החיים זרים לי, אַף שלפעמים… אַך אחת היא…
– ואני רוצה להיות רופאך…
– וילדי?
– גם את ילדה הנךְ!
– ילדה שכבר קפצה עליה זקנה…
– על כן אָשיב לך עלומיך, עלומיך אשר לא התענגת עליהם…
– העלומים, אדוני, לא ישובו… מה שהיה – כבר אין…
– את אשר היית לא תשובי אָמנם להיות… אבל אחרת תהיי: יצור יותר נעלה, יותר יפה, יותר נעים, יותר מפותח ומושלם, אם אַך רוצה את להיות; היי את אשר תהיי, – אבל היי!
הפסקה קצרה ודומיה עמוקה. עיניה נטויות לארץ ופניה חורים כפני מת ועיניו הוא נטויות אליה.
הוא הפסיק לראשונה את הדומיה:
– תני לי את ידך.
– למה לך ידי?
– ידך כל כך ענוגה, כל כך יפה ורכה, ודפיקות הדם הנוזל בעורקיך הדקים מספּרות לי על חיים מסותרים שעוד לא נתגלו; על געגועים עזים שעוד לא נתמלאו; על סודות נעלמים, אשר איש לא ידעם…
– את ידי כבר נתתי לאיש…
– אבל הלא לא את לבך…
–?!
– אמרי נא, שושנת־העמקים, היש ברצונך את להיות שלי, התאבי כי אהיה שלךְ? אמרי נא, התוכלי, התעצרי כח להתרומם אתי אל מרום פּסגת החיים, האושר, האהבה?…
– שלך לא אהיה לעולם… לא אוכל להיות… בעמק נולדתי ובעמק אמות…
– בעמק נולדת, אבל הנך בת־ההרים, שירת הגובה, געגועי המרחק…
– מלים יפות… ואני הנני רק עבריה פשוטה, אם לילד ושפחת־החיים… כנפים אין לי…
– יש לך כנפים מסותרות, ורק רצון אין לך להניע אותן…
– ומה אדוני דורש ממני?
– אין אני דורש ממך מאומה… לא לקחת ממך דבר אנכי חפץ, כי אם להשיב לך את כל הנשגב, היפה והטהור שיש בנפשך מבלי יודעים; משלך אתן לך… אם את אינך מרגישה את נשמתךְ, הלא אני מרגיש אותה ואת גדלה ואת עמקה… מה אני דורש? לא לקחת ממך דבר אני רוצה, כי אם לתת לך את כל הנשגב, היפה והטהור שיש בנפשי אני…
– חידות המה לי דבריך…
– כולך הנך חידת החידות, ואני חפץ להיות פּתרונך.
– את חדתי לא יפתור אדוני…
– אם תפקחי את עיניך, אם תפתחי את לבך, אָז תפתר גם חידתך, ואָז תחושי את החיים בכל מלואם ועמקם…
– את החיים? ומה המה חיים?
– החיים המה גן־עדן מלא פרחים יפים, צפּרים מזמרות, פּרפרים טסים; החיים המה שלשלת של מחשבות ורגשות, פּעולות ומעשים, שאיפות וגעגועים; החיים המה גן־עדן של אהבה…
– אומרים: על פּתחו של גן־עדן להט החרב מתהפּכת, ובגן־עדן עצמו נחשים זוחלים…
– החרב דוקרת והנחשים נושכים רק את האנשים הזוחלים, רק את האנשים־הרמשים… אמרי־נא, מלאכי, התלכי אחרי? התמירי את הברית הישנה בהחדשה?
בחדר הסמוךְ נשמע קול ילד בוכה.
רחל היתה שקועה רגעים אחדים במחשבותיה, ופתאום התעוררה ותקרא:
– עבריה נולדתי ועברה אָמות…
– כן, אולם…
– הלא את תשובתי כבר נתתי לאדוני… ילדי בוכה והוא קורא לי…
* * *
הרופא עזב את חדר רחל בלב נשבר ואיש לא ידע בבואו ובצאתו…
ורחל אמצה את ילדה אל לבה, ובנשקה אותו הרטיבה לחייו בדמעות עיניה…
ואיש לא ראה את הדמעות, ורחל לא ידעה על מה היא בוכה…