לוגו
צדיק ונושע
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

1    🔗

ספרד היא הארץ אשר משנות קדם ישבו עליה מבני עמנו בשלוַת השקט ויתענגו על רוב שלום, בטרם גרשתם מעל פניה ותאמר: השמד. הארץ אשר בה התאזרו אחינו עז להגן עליה ועל מלכיה בימי מלחמה, ולהפיץ אור חכמתם עלי רחבי תבל בימי שלום, – אל הארץ הזאת נשימה פנינו עתה, נשוב נחזה את הנעשה בה לפני שנות מאות, בשבת בה דון יואן בן דון מנואל על כסא המלוכה, ודון יוסף בן-אפרים משנהו, שר אוצרו ויועצו הנאמן. בחסד המלך הזה כן רבה אמונת עבדו לו, ויעבדהו בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאדו, וכל בני הארץ משרי המדינה עד דלת העם, שמחו על הברכה אשר אצל להם דון יוסף משנה המלך, בנדבת ידו בחסד לבבו ובאהבתו את הצדק והיושר, ויכבדוהו כלם ומישרים אהבוהו.

בימי האביב לעת ערב, עוד השמש זורחת מפאת ים, וקויה האחרונים עוד כברקים ירוצצו על מימי הנהר “קוואדלקוויר”, ורוח חם עוד בוער כאש באף כל היקום, ועיני כל יושבי העיר “זעוויללא” בירת קאסטיליא כלות לנשף חשקם, אשר יביא קור בכנפיו להשיב נפשם. עיפים ויגעים ינוחו יחד מעמל היום, על מטות שן בהיכלי ענג, או על יצועי עוני בחדרי אפל, רק בבית דון יוסף עוד המנוחה נעדרה, עוד ידי שר האוצר מלאות עבודה לערוך, לכתוב, לחקור ולבקש חשבונות רבים, אלה יניח מידיו ואלה יקח אליו, ובהגיגו בם חליפות לרוחו, פעם יאירו פניו בחן ונעם, ופעם יפלו ירעמו ועליהם תלין דאגה.

החדר אשר ישב דון יוסף בו, היה עדוי בהוד והדר. השלחנות מכוסים במכסות לבנות מרקמות מעשה ידי אמן, ועל החלונות צעצועים ופרחים יפים ונעימים מרהיבי עין ומשיבי נפש עומדים ערוכים ושמורים כל אחד על מקומו, עד אשר כל הנכנס אל תוך הבית, יראה ויבן כי ידים אמונות חלו בם לערכם ולסדרם על מכונם, ולהשקותם למען יציצו ויגמלו פרח; וכל אלה עשתה בכל בקר שרה בת הנשיא; וגם שלחן הכתיבה, וכל כלי הבית העריכה, רבת הערך הזאת, על מקומם באהבה וחפץ לבב.

אל השלחן הערוך גליונים וספרים שונים, ישב הנשיא דון יוסף, תפוש במזמותיו, עטו בידו ועיניו על חשבונותיו, ובתו שרה נערה טובת חן ויפת מראה אשר כל רואיה חן חן יאמרו לה, היא ישבה על מקומה וידיה עושות במקלעת שער מעשה עבות ובעיניה יונים המפיקות חן ונעם הביטה באהבה אל אביה השר כי אבתה לדבר דבר עמו, אך לדאבון נפשה מדי חפצה לנסות אליו דבר, וכבר שב אביה לעשות מעשהו, ולא יכלה להפריע אותו מעבודתו ותשב למלאכתה.

“כסף הרבה אבל הריב אשר היה זה לא כביר”, אמר דון יוסף במנוד ראשו, “ולא ידעתי איך יצלח לי למלא את החסרון הזה מבלי הכבד המשא על עניי העם. המלך צוני לאסוף עוד כסף הרבה הדרוש לחפץ הממשלה כעת, ומוצא לכסף אין! האם אקח מהיתומים והאלמנות את לחמם אשר יסעד את לבם לעת הערב אחרי רוב עמל היום ותלאותיו? איככה אוכל וראיתי בחבול השוטרים מהם את שלמותיהם לעורם? לא! לא! האתן בפעם הזאת מרכושי והוני ומה מני יהלך? היא…” אמר בלאט, בהביטו אל שרה, “היא משתפקת באשר יש לה, כי בלב טוב ברך ה' אותה…” בדברו כלה לכתוב, ויניח ידו האחת על השנית, וכראות שרה זאת, חדלה ממעשיה גם היא, ובפנים צוהלים נגשה אל אביה ותחבקהו בזרועותיה, וברוח חן אמרה אליו: “אבי מחמדי! זה זמן רב אותה נפשי לדבר אתך, ואתה העלמת עיניך ממני, ולא יכלתי להפיק את חפצי עד כה”.

“האמיני לי בתי היקרה”! אמר יוסף אליה בנשקו לה על מצחה הזך, “כי מאד חשקה גם נפשי לדבר ולהשתעשע אתך באהבה, לו יכלתי לשמוח אתך מבקר עד ערב; אך מה אעשה? הלא גם את ידעת כי מבחר עתותי הקדשתי להצלחת בני עמנו, ולאֹשר יושבי ארצנו, כי טובם ואָשרם הם כל ישעי וחפצי, ואת בתי, בחפצך להשתעשע מעט הלא תלכי אל רעיותיך, ובהן תמצאי מרגוע לנפשך”.

“כדברך כן הוא אב יקר”! אמרה שרה אל אביה בשחוק, אכן קשורה נפשי בנפש עסטעללא ידידתי, ובבואי אליה אמצא ענג לנפשי, כי בה כל חיי רוחי"!

“הוא הדבר אשר דברתי” אמר דון יוסף אליה, “אכן לא גלמודה את, אחרי אשר רכשת לך אהבת רעיה נעימה כבת-המלך”.

רעיה נעימה כבת-המלך".

“מאד ישמח לבי ויגל כבודי באהבת רעיתי זו”!

“באשר בת-מלכנו היא”? שאל דון יוסף בהביטו אליה.

“לא”! ענתה שרה בגאוה, “לא באשר כי בת-מלך היא, רק בגלל נפשה היקרה ורוחה הנדיבה אשר חננה ה', על כן דבקה נפשי אחריה”.

“צדקת בתי צדקת”! אמר יוסף אליה, “גם אני אשמח אגיל על אשר דבקת בעלמה נחמדה כזאת, והתחברת עם נפש יקרה אשר חלק לה ה' רוח נדיבה על כל יתר אחיותיה, אשר רק זאת לבד תתן תפארת לאדם, ולך הצדקה להתפאר על בנות גילך באהבתה לך ואף גם כי בת-מלכנו האדיר היא”!

“האם לא ראית אדוני אבי”? קראה שרה “את רוב אהבת עסטעללא אלי, כי חדשים לבקרים רבה אהבתה לי, וכל דברי חפץ הדרושים לה, תראה להכין מהם גם למעני; שמע נא אבי את אשר עשתה היום בעדי ותתפלא מאד: היום לפנות בקר טרם זרחה השמש עוד אורה על הארץ, הלכתי בגן-עדנים לשוח מעט עם עסטעללא רעיתי ידידות נפשי בת המלך, כדרכי תמיד, ומצהלת פניה הכרתי כי סוד כמוס עמה, אך לא העלתהו על שפתיה, ועיני כלו לעת אשר בה נרכב יחד לעבר הנהר, כדרכנו תמיד, והנה הביא לנו העבד שני סוסי ערב שחורים כעורב ונחמדים למראה, ובתארם ויפים יחד שוו עד כי לא נכר האחד לפני השני, וטרם הבטתי עליהם ותאמר עסטעללא אלי בענות רוחה לאמר: ראי נא ידידתי! את האחד קנה לי אבי, ואנכי לא שלותי ולא שקטתי עד אשר השיגו עבדינו עוד אחד הדומה לו, אותו אצלתי לך יקירתי, עתה אמצא ענג בסוסי היקר, בדעתי כי גם אתך יש כמוהו, וברכבנו יחדו כל רואינו לא יכירונו, לא ידעו מי בת המלך ומי בת המשנה; אך השמרי נא לבלי הרים הצעיף מעל פניך, אז יתעו הרואים בי – הוסיפה אמריה בצחוק חן – וידמו כי אני היא שרה ידידת נפשי”.

דון יוסף שחק מעט.

ופני שרה אדמו משמחת לבב, ותקרא אל אביה לאמר: “האמן לי כי כאשר פתרה עסעטללא כן היה, ומאד התענגנו ברכבנו ברחוב העיר, בשמענו שני אנשים מתוכחים יחדו איזה מאתנו בת המלך ואיזה בת היהודי”?

“והמלך”? קרא דון יוסף.

“גם לב המלך טוב אלי תמיד, ומדי יראני בהיכלו יאיר פניו אלי, וישאלני לשלום אבי עבדו הנאמן”, אמרה שרה אל אביה בפנים צוהלים.

“מי יתן והיה כן לבבו תמיד אלי ולא יעזוב חסדו ממני”! אמר דון יוסף.

חיל אחז את שרה בשמעה את דבריו, ותקרא בחרדה: “מה זה תדבר אבי? האמנם תירא חמת אדונינו המלך”…?

“שאתו לא תבעתני”, ענה דון יוסף בלב נכון, “כי תענה בי צדקתי ותם דרכי לפניו”.

“אך הגידה נא לי מה ירזמון מליך הראשונים? אב יקר! אמור לי הכל על נכון, ובל תכחד ממני מאומה, כי במֹרך לבבי אראה חתת, אשמע דבריך אלה ואבהל”.

“הלא ידעת בתי היקרה כי איש יהודי אנכי, וראשון לשרי המלך, בן עם בזוז ושסוי, שבע קלון וחרפה בכל ארצות תבל”.

“אבל לא כאלה חלקנו פה בקאסטיליא”! אמרה שרה.

“לא עתה”! ענה דון יוסף, “אבל מי יודע מה ילד יום? הן רבים שונאינו ומנדינו גם בארץ הזאת, ואיככה יוכלו לראות איש יהודי מכהן פאר במשרה נכבדה כזאת? ובתו שבעת רצון מאת רעותה בת המלך”?

“ואם נמצאו בעיר הזאת אנשים מעטים כאלה”, ענתה שרה, “הלא קצור תקצר ידם לעשות מאומה נגד רצון המלך, אשר רוח נדיבתו תסמכך”!

“ברוחו יכלתי לבטוח, לו היה קשה כארז, אבל לא בהיותו רך כקנה. ומלכנו דון יואן, כן הוא עמו; הן טוב לב ונדיב רוח הוא, אבל יש חליפות לרוחו ודעתו קלה מאד, ואם יקומו עלי שוטני מסביב אשר יחשבו עלי און, ויחתרו למצוא עלי תנואות ולהבאיש ריחי לפני המלך, אז מי יודע אם לא תהפך האהבה לאיבה; וגם על זאת לא אתאונן באשר כבר הסכנתי לראות תהפוכות כמו אלה, ולא לי אדאג כי אם לבני עמי, אשר עת מצוא עתה לי לעשות לטובתם ולאשרם, לתת להם יד ושם בארצנו זו, ולרומם קרנם בכבוד, ואם חלילה יהפך לב-המלך עלי לרעה, גם עליהם תעבר כוס, וכל עצותי ומחשבותי הטובות תופרנה והיו כלא היו”.

פתאם נפתחה הדלת, והנה אָמַת שרה באה אל הבית.

“מה זאת”? שאלה שרה אשר למורת רוח היה לה בואה עתה, “מה תבקשי ומה חפצך פה”?

“הוי גברתי”! ענתה חנה, “אשה עניה עומדת בחוץ ותדרוש לאביך השר, כי דבר נחוץ לה אליו”.

“אם כן”, אמר דון יוסף, “תבוא נא אל הבית ותדבר דבריה”!

“אבל נתעב ונאלח מראֶהָ, לכן עצרתיה מבוא אל תוך הבית, אך היא הקשתה את ערפה לאמר: כי על פתח השער תרבץ כל הלילה, ועד בקר תחכה עדי תראנה ותשמענה; לדברים האלה נכמרו נחומי עליה”…

“לכי וצוי לה לבוא אל הבית”! ענה דון יוסף אשר קצרה רוחו מרוב דברי האמה.

חנה עשתה כמצות אדוניה, ועד מהרה באה אל מסדרון ההיכל אשה עניה רעת מראה ועצבת רוח, ושלשה ילדים רכים סובבים אותה, ועוד יונק על ידיה; הכרת פניה ובגדיה ענתה בה, כי יד העוני החולי והמחסור היתה בה לרעה ותשיבנה עד דכא.

“מה-בקשתך אשת עוני”? שאלה הנשיא בידידות וחמלה.

“על חיי וחיי ילדי אנכי מבקשת”! ענתה בקול בוכים, “הושיעה נא אדון ומושיע, חוסה עלי והצילני”.

“מה לך”? קרא הנשיא אליה, “הגידי לי מה פשעך ומה חטאתך”?

“חטא ופשע”? שנתה האשה את דבריו בשחוק מר, בצעדה אחורנית, “לא! לא אדוני, לא חטאתי ולא פשעתי עוד, אבל… מה אעשה”?

“בארי לי אמריך אפוא, למען אדע איך לכלכל את דבריך במשפט”? קרא דון יוסף בן אפרים.

“שוטריך באו היום לחבול אותי חבל”! קראה האשה העניה ותפרש כפיה, “לא, זאת לא זאת אדוני הנשיא, עוד יתרה עשו, זה כבר חבלו את כל שמלותי לעורי, עד אשר הציגוני ככלי ריק, גם את בגדי גם את כלי מגדול ועד קטן לקחו ממני, והיום באו לקחת ערבון מאתי גם את העזבון אשר הניח לי בעלי אחרי מותו – את מלונתי הישנה והדלה – בגלל נשיָם אשר הם נושים בי”.

פני הנשיא חורו מעצב ויגון, ויקרא: “מי הוא זה אשר העז בנפשו לעשות הנבלה הזאת”?

“הלא הוא איש צר ואויב גאנצאלא מארטין”, קראה האשה בקול מר וברוח נשברה, ונחל דמעה פרץ מעיניה, ושטף ועבר על לחייה החורים, “איש אוטם אזנו משמוע זעקת אביונים, כי לב אדם אין בקרבו ואכזרי הוא, – אמנם כן”! הוסיפה למרר בבכי, “גאנצאלא הרע הזה, חפץ לעשוק ולגזול מידי את יתר הפלטה, אשר הניח לי בעלי, המת זה איזה שנים מות גבורים בעד ארץ מולדתו, במלחמה האחרונה אשר היתה זה שנים עברו”.

ככלותה לדבר עמד הנשיא דומם ולא דבר מאומה, וילך אחת הנה ואחת הנה בחדרו תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, ויבט בעינים מפיקות אהבה וחן אל בתו היחידה, אשר בין כה וכה שבה למלאכתה, ויאמר: “זה הפעם השלישית ואולי הרביעית אשר באו לאזני תנואות כאלה; אבל אם לא תושע ידי לזאת מי זה יוכל להושיע? ומדוע זה אתן בכל שנה ושנה רוב הוני ורכושי לאוצר המדינה? ועוד ימצאו שוטרים כאלה אשר ידכאו עניי עם יושבי הארץ הזאת”? – אחרי כן שאל לשמה, וישב על הכסא ויכתוב דברים אחדים על פסת ניר קטן, ויתן לה את-הספר בדברו הדברים האלה: “קחי זאת מידי, ואם יבואו אליך עבדי גאנצאלא, תתני להם את המכתב הקטן הזה, ואז בטח יסירו את ידם ממך ותשבי בביתך באין מפריע ומכלים דבר, ואם יקרך דבר-מה, תבואי אלי, ואני בכל מאמצי כחי אתאמץ להושיעך בכל אשר תמצא ידי, אך השמרי לך פן תעבירי שמץ דבר מזה על שפתיך, בל תרבי תדברי רע על אחרים, וגם אל תהללי בשער את מעשי, אז אהיה למגן לך כלכל העניים המרודים, אשר עומד אני לעזרתם כל עוד יש לאל ידי”.

האשה האמללה לקחה את המכתב מיד הנשיא, ותטמון אותו בצלחת בגדה, ותאבה לנשק ידו ברגש תודה, אך הוא קרא: “הרפי ממני, לכי לך אל מקומך ולמנוחתך בשלום, וה' ישמרך מכל רע”!

האשה הלכה מאתו שמחה וטובת לב.

ועבדי גאנצאלא באו אל בית האשה האלמנה לעבוט עבוטה, ותתן להם את מכתב הנשיא דון יוסף בן אפרים, וירפו ממנה, והמכתב הביאו לגאנצאלא ויקרא אותו ופניו הלבינו, בין כה וכה בא צו לגאנצאלא לעמוד לפני הנשיא דון יוסף.

לעת הערב בא גאנצאלא מארטין לבית הנשיא, ויקבלהו בפנים צוהלים כדרכו תמיד, וישם לו כסא לשבת, וידברו דברים הנוגעים בדברי המלוכה ובענינים מדינים, והאדון גאנצאלא הפליא לעשות בלשונו החדה, לברוא חדשות, משאות שוא ומדוחים, אשר לא היו ולא נבראו מעולם, ויספר אותם כאלו היו מאושרים ומקוימים, ואף כי היו דברים בלי סדרים, ספורים מבֻלבלים שבדה מלבו, – אך לא הצליחה לו תרמית לבבו להונות את דון יוסף הבוחן לבות וכליות, וכאשר הבין וידע להביט בעין פקוחה אל כל דרכי הממלכה, כן ידע והכיר היטב את נכלי האיש הרע הזה; ועד מהרה סכסך את שקריו, ויאמר אליו כדברים האלה: “שמע נא פקידי גאנצאלא! לשמע אזן שמעתי את מעשיך הרעים, ובעת נתתי לך את משמרת הפקודה הזאת, חשבתי כי לא תרשע, ועתה דע נא כי ערום לבך נגדי, ואין כסות לכל מחשבותיך אתי, ידוע אדע כי משוד עניים תמלא נפשך, תאכל את חיל אביוני אדם ותאמר: לא פעלתי און; ועתה אל תנסה להשלות אותי בדברי שוא ומדוחים, כי כל אלה לא יועילו לך; – אך כעת הנני נושא לפשעך אשר חטאת נגד ה', ונגד משיחו, הוא מלכנו הרחמן, לחמוס ולגזול את עניי עבדיו הנאמנים, במסים ובמכס אשר לא הוטלו עליהם, לא ממלכנו האדיר ולא ממני, ומדוע תהיה אתה לפוקה להם? אך דע לך כי פקודתך יקח אחר, ואתה לא תשוב לראות פני עוד, הרחק את עצמך מעיר הבירה “זאווילא”, לך אל אשר ישאך רוחך, ובחר לך מקום באשר תמצא; ואתה שמור מוצא פי, ואם לא, ונחמת באחריתך”!

הפקודה נתנה ונפש גאנצאלא נבהלה, לבו נמס, ברכיו כשלו, ומבוכה נוראה עורה את עיני שכלו מבלי לדעת אנה לפנות, כי את אשר לא פלל מעודו קרהו, ויכף כאגמון ראשו כעבד נכנע, ולא דבר מאומה בפיו ובשפתיו! אבל בלבו חשב מחשבות עמוקות, מחשבות-און, להמציא עצה איך להפיק את מאויי נפשו להתגולל ולהתנפל בעלילות רשע, וזדון לבו השיאו למרוד באדוניו ולקשור קשר על הנשיא דון יוסף, לנקום ממנו את נקמת חרפתו בדברו אתו קשות, אשר מעודו לא הסכין לשמוע ממנו כאלה.

מרחוק ישבה שרה העדינה ושמעה את דברי הגדופים אשר חרף אביה השר את האדון גאנצאלא, ותתעצב בלבבה מאד, כי בחכמת לבה הבינה לצפונות העריץ גאנצאלא, ותחקור את מחשבות לבו הרע בעמדו עוד בביתם, על כן נשארה עצובת רוח בלכת גאנצאלא מביתם.

אכן שונה רוח האיש מרוח האשה מן הקצה אל הקצה, איש אמיץ-לב אם יקרה לו צרה ומצוקה, ימצא לו רוחה בתקות לבו להסב את הדבר לטוב, וינחם נפשו עדי תשוב למנוחתה. אך לא כן האשה רכת-הלבב הענוגה ועדינה, בבוא אליה דבר עצב תתעצב אל לבה, ולא תמצא מנוחה לנפשה, ואם כי בה' מבטחה, בכל זאת לא תסיר העצב מלבה… וכן היה להנשיא דון יוסף ובתו שרה הענוגה, – הנשיא שכב על משכבו ושנתו ערבה לו, אך לא כן בתו הרכה! עצבונה לא נתן פוגת לה, ולא יכלה לנוח ולשון, כי כליותיה לא נחו ולבה לא שקט, אך השכימה אל גן אביה ותתהלך בין העצים בדד, ותשפוך כמים לבה לפני אל יוצרה, ותתפלל אליו כי ישמור את אביה מיד המבקשים את נפשו לספותה, ואת עמה מיד הקמים עליהם. ואחרי כלותה את צקון לחשה, קטפה בידיה פרחי שושנה, ותלך לה בגן הנה והנה תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ועיניה נשואות אל זהר הרקיע, לראות בהדר תפארת השמים וכסיליהם, הירח והכוכבים אשר הגיהו עוד אורם בעצם תפארתם.


 

2.    🔗

גאנצאלא מארטין גדל במשרה אשר על שכמו יתר מכל שוטרי הממשלה בכל ארץ ספרד, כי הנשיא דון יוסף גדלו ונשאו מעל כל השוטרים, בעד חריצותו הגדולה בעבודתו. האמנם היה האיש ההוא חרוץ במלאכתו, עבד עבודתו בשקידה, ובדעתו טוב לבב הנשיא ואמונתו לארצו ולמולדתו, הראה תמיד לפני את חריצותו הגדולה ואת אהבתו אליו, וכי דורש הצלחת המדינה גם הוא, למען יאמין הנשיא בו, כי באמונה הוא עובד אותו, ויבטח בו ויפקידהו על כל הדברים הנוגעים להממשלה; אבל בלבבו חרש עליו רעה, ויתהפך בתחבולותיו למצוא לו מקום לעולל על הנשיא עלילות ברשע ולעולל בעפר קרנו, והנשיא דון יוסף בתֻמתו לא ידע את תרמית לב הבליעל הזה, ויתהלך כרֵעַ כאח אתו, ויגל לו את כל לבו וימתיק סוד אתו בכל מעשיו ותחבולותיו. וגנצאלא היה שונא להנשיא תכלית שנאה על לא חמס בכפו, לא חשב לו למאומה את כל הטוב אשר עשה אתו, כי אש-קנאתו בערה בו, אש קנאת-הדת, מדוע זה יהיה איש יהודי קרוב למלכות? ולדעתו לא ראוי ונכון הדבר הזה, כי בארץ גדולה ונכבדה כספרד, יהיה משנה המלך איש יהודי אשר אין לו משפט וזכות בארץ, ולא הוא אשר על ברכי דת-הנוצרית נולד, ובקנאת-האולת הזאת היה גאנצאלא שונא להנשיא דון יוסף וחמתו בערה בו! –

ירחים עברו ושנים חלפו, וגאנצאלא הלך עם הנשיא כאח ורֵעַ, בפיו ובשפתיו דבר אתו טובות, ואיבתו היתה טמונה בקרב לבו, אך כעת מצא לו פתחון פה להראות את שנאתו לעין כל, אחרי אשר גלה לו הנשיא חרפתו בפניו, ויבן כי עוד אין תקוה לחסדו; כי מעודו לא שמע דברים קשים ומרים כאלה מאתו, דברים אשר ירדו חדרי בטנו, ויתמרמר מאד ולא מצא נֹחם לנפשו כי אם להכין בסתר פח יקוש אשר בה יפיל את השר דון יוסף; ועד מהרה מצא מקום להשלים את חפצו זה, כי בימים האלה נסע דון יוסף על פני ערי המדינה לדבר הדרוש לחפץ הממשלה, והמלך חכה בכליון עינים, ויצו לקבל את הנשיא בכבוד והדר בשובו מדרכו, אז מצא נכון לו גאנצאלא עת מצוא להלשין לפני המלך את הנשיא, ולהביא עליו שואה לא ידע שחרה.

עבר יום חלף ליל, ויום אחר בא, וקרני השמש שלחו אור יקרות על פני תבל, ושרה בת דון יוסף עומדת בביתה ועיניה כלות ומיחלות לעת שוב אביה מדרכו, ותהי נכונה לקבלהו בפנים צוהלים, כי מי לה בלעדיו? הן אמה ואחיה גועו בלא עתם ואינם! לכן קדמה עיניה אשמֻרות ביום הזה, וגם חנה אמתה קדמה לקום ממשכבה, ותרבה התכונה לקדם פני אדוניה הנשיא, ושרה ישבה בהיכל מחמדה ותעש בחפץ כפיה, ותאמר אל חנה: “היום אעדה את צוארי בחרוזי הפנינים”!

“חרוזי פנינים”? קראה חנה משתוממת.

“ומה זה ועל מה זה את משתוממת אשת פתיות”? קראה שרה, “את חרוזי הפנינים אשר הביא לי אבי מחמדי מארץ איטאליא בשנה העברה, האם לא תדעי כי מאד ירחב וישמח לב אבי בראותו לוית חן כזאת על צוארי”?

“הפנינים יורו על דמעות”, נאנחה חנה.

“אל תיראו ואל תחתי אשה טובת לב”! אמרה שרה; “יוכל היות כי דמעות יביאו, אך דמעות גיל וחדוה, כי אבכה משמחת לבי בעת אחדה בשמחה את פני אבי בשובו הביתה, האם יהיה היום הזה לי ליום עצב ותוגה? לא! לא! אכן אשה מצרה ופושקת שפתים את”!

אהה גברתי! אל-תקצפי על אשר הרגזתיך היום בדברי, כי לא מלבי הוצאתי את הדברים האלה, רק אשר שמעה אזני מקול מלחשים בסתר, הה! ה' ישמור את אביך הישר באדם, יראתי מאד גברתי מלהעביר על פי את הדברים אשר שמעתי, רק שמץ דבר אגיד לך, כי אם נכונים הדברים אשר שמעתי, יראתי מאד פן תהפך שמחת היום הזה לתוגה, כי… כי איש שונא לאביך הנשיא אשר תמיד הלך תמים עמו, הרע לאביך… מדי אזכרה זאת יתר לבי ממקומו, בזכרי את רוב חסדי אביך אשר עשה עמדי ועם בעלי השוכב על ערש דוי זה לא כביר, ויתר מכל אלה עשה עם בני גאמעמץ, וכלנו רוחשים רגש תשואות חן ותודה לאביך הנשיא דון יוסף הרחמן, אך מה אוכל עשות? אכן קצרו ידי מהשיב גמול לאביך איש החסד".

“הסי חנה”! אמרה שרה בחן שפתיה, “אבקשך בל תדברי כדברים האלה, הסי ודומי בל תדברי מאומה מזה! השקטי ואל תערוצי; אכן בלב טוב וברוח נכון ברכך ה' לזכור את מטיבך, והדבר הזה לי לאות אמת כי לא שכחת גם אחת מני אלף הטובות אשר עשה אבי השר לך ולביתך”!

“אוי ואבוי”! קראה חנה, ותפצר בגברתה לאמר: “הרפי נא גברתי היקרה, החרישי ממני ואדברה במר רוחי! ידעתי את גודל חסדו וטובו אשר עשה עם ביתי, ואין מספר להברכות אשר עלי לברכהו, כי בכל עת אשר אזכיר את רוב טובו וגודל חסדו עמי, ובכל עת בואי אל בעלי האנוש השוכב על ערש דוי, אעלה על זכרוני איך יחמול אביך עליו ויכלכל את מחלתו, אז אשפוך את רוחי ואת נפשי בתודות לאל הרופא לכל בשר, ומקירות לבי אאצל ברכות אליפות לאביך הנשיא איש החסד”!

“על כל אלה עליך להודות רק אל גאמעץ בנך יחידך”, אמרה שרה, “כי לולא הוא”…

“אבל מי השיג את הפקודה בעד בני גאמעץ, ומי שם המשרה על שכמו? אם לא אביך הנחמד? גברתי יקרתי”, אמרה חנה, "אם לא היה בבית המלך אז גם עתה נער אמלל ורֹעה צאן היה, משֻׁלח ונעזב כשאר בני גילו ויאבד כן בעניו, אך עתה מה רבה שמחת גילי בראותי אותו מאֻשר לבוש בבגדי חפש כאחד אצילי העם, וכעלם רך וענוג הוא נראה לעין כל, “האח”! קראה חנה בדבריה, “לו ידעת עליצות נפשי בשוב בני גאמעץ לביתי בנשף בערב יום בהביאו שקל זהב לאביו החולה, ובאמרו: כי אחד משרי הממשלה נתן לו נדבת ידו באשר יאהבהו מאד, וכן ירבה לספר לנו את כבודו ורב גדלו אשר כל השרים ינשאוהו ויעטרוהו רצון, ואבין הנשיא דון יוסף יאהבהו, וגם המלך דון יואן ימשכהו חסד, שימי נא לבך גברתי יקרתי לדברי אלה אז לא תאמרי עוד הסי חנה”!

דברי האם המאֻשרה הזאת נגעו עד לב שרה, עד כי מלאו עיניה דמעה, ותוסף חנה ותאמר: "שמעי נא גברתי לאשר אוסיף אספרה: תמול בערב הביא בני גאמעץ לביתי שקלי זהב הרבה, ואחרד מאד למראה הזהב הרב הזה, ואשאלהו: “מאין לקח לו את האוצר הגדול הזה? והוא”…

“ומה היתה תשובתו”? שאלה שרה בראותה כי עצרה חנה במלים.

“גאמעץ השח לארץ ראשו ולא השיבני דבר”! אמרה חנה.

“אל תיראי אהובתי חנה! אל תחשבו און לבנך בדבר זה, חלילה לו לעשות עול, כי אמנם נער טוב וישר דרך הוא! – אך רב לנו לדבר עוד, כי בהרבות שיחה אתך כבר אֵחרתי המועד ללכת לאהובתי עסטעללא, אשר בטח תחכה לי”.

ושרה קמה ותלבש מחלצות, ותעד עדיה ותצא ללכת אל עסטעללא בת המלך רעותה ואוהבתה.

המלך דון יואן ישב בהיכלו, ולפניו עמד השר גאנצאלא מארטין….

דממה חרישית שוררת בהחדר – פתאם קם המלך בזעם אף ובחמה נוראה מעל כסאו, ויקרב ברגלים ממהרות אל גאנצאלא אשר כרע לפניו, ויאמר לו: “התוכל להראות לפני כי כל דבריך אשר אמרת כנים המה, ואין בהם שמץ דבר כזב”?

“לא אך להראות לבד, אבל אם גם תבקש מאתי – הוד מלכות – להשבע לפניך על כל אלה, אשבע בשם משיחנו הקדוש על כל הדברים והאמת אשר אמרתי”!

“כלה דבריך וצא”, קרא המלך, “כי אם תשבע לי כעת בכל האלות ושבועות לא אאמין בך! די והותר למדתי דעת דרכך הנפתל ועקש, כי לא ישרה נפשך בך, אחרי אשר מאד נקל לך לבטא בשפתיך ולהשבע במשיחנו; אות היא כי גם באמונתך תשקר! וביותר מכל אלה אדע ואבין מה תהפוכות דרכך בהביאך דבתך רעה, ובהלשינך בסתר את רֵעך ואוהבך התמים. אולם דע לך, אם כנים הדברים אשר אמרת, אז מהר ימות הבוגד מות נורא, ונקה לא אנקהו. אבל גם אתה תרד שאולה אם אמצא כי שקר ענית בו”.

“הלא כבר אמרתי – הוד מלכות –, כי נכון אני להקים עדותי בעדים נאמנים, ונוכחת אם אמת דברי אם לא, אם אך תתן לי עת ומקום להפיק את חפצי, ואז תגָלה האמת, כשמן יצוף על המים”!

“כדברך כן יהיה”! קרא המלך, “ואם תוציא את פעלך זה, ותַראה אותי באותות אמתות ומבוררות כי כנים דבריך, אז אתן לך בעד חריצותך כבוד וברכה, אך אחת אשאלך והודיעני, איך ובמה נגלו לך כל הדברים אשר היו כמוסים ממני זה כמה”?

"הלא תדע – הוד מלכות – אמר גאנצאלא, "כי אנכי הייתי זה כמה שנים יועץ וחכם חרשים לדון יוסף, ואנכי עבדתיהו בלב ונפש, רק בגללך – הוד מלכות – למען עבדך באמת וישר, ורבות פעמים שמעתי מאנשים רבים מהללים אותו בשער, וגם אני לא נועזתי לחשוב תועה על איש אשר לא ידעתי את תרמית לבו על נכון, ושמתי מעצור לרוחי, ונעניתי גם אנכי לכל איש אשר הודה לשמו; לא הרביתי לספר בשבחו, אף גם לא פציתי פה לשום בו תָהלה, עד אשר חקרתי ודרשתי היטב וראיתי כי כאשר חשבתי כן היה, וכל צדקותיו הלא המה כבגד עִדים, וכל האנשים שגו בו בחשבם אותו לאיש אמת. אך לא אכביר פה ולשון כעת, הרשני נא – הוד מלכות – לשאול שאלה אחת: “מאין לקח הנשיא את כל הונו? ואי זה מקום מצא לרכוש את כל רכושו? ולמלאות את כל ביתו סגולות יקרות ואבני חפץ”?

כל העֹשר הנמצא אתו רכש לו בנדבת לבו ובישרת רוחו", אמר דון יואן "בגלל רוחו היקרה ברך אותו ה' בכל משלח ידו ובכל אשר פנה הצליח, עד כי גדל מאד, ועל כל אלה אין לך להתקנא!

“האם אנכי אקנא בו”? קרא גאנצאלא מרטין משתומם, “חלילה לי מעשות כדבר הזה, כי לא נופל גם אנכי ממנו גם בכסף גם בכלים, יש גם לי שדות וכרמים, צאן ובקר ועבֻדה רבה מאד, ואם גם ידיו רב לו באוצרות זהב וכסף יותר ממני, גם זה בעיני אפס ואין, אך אם תדמה מלכי כי כל הונו ורכושו הרב בא לו רק בישרת לבבו – ככל הכסף הנמצא אצל אחינו הנוצרים, – בזה כבוד מלכות שגית! ואם אמנם כי פה בעיר הבירה “זעוויללא” אשר עיניך לנכח יביטו על כל דרכי איש, ייטיב מעלליו, מיראתו פן תגלה רשעתו לעיני כבוד מלכותך, אך לא כן יעשה עם יושבי הערים האחרות, כמו לעאן, אלגארביען. ואם תחפץ להבין ולשום עין בקרת על מעשהו שמה, אז תודה לדברי, ותראה כי אין בקרבו נכונה, רק תוך והוות, כי לוחץ הוא את כל יושביהן במסים אשר לא נשמעו מעולם, כעלוקה ימץ לשד דמיהם, כל אסמי תבואותיהם יריק אל אוצרותיו, ותמיד ימצא לו תנואות להתגולל ולהתנפל עליהם באשמות ועונשים, וכל הדברים הנמצאים בהשוקים יביא לו בלי כל מחיר, וכל נכסי אחינו הנוצרים יעבט על בלי-מה, כן ידחק ויָצר להם בכל הצרות הצרורות, עד כי עוד מעט וכל קאסטיליא בידו תהיה, והוא יהיה העוצר בה”.

“אם כן אפוא”, קרא המלך משתומם, “אם כנים דבריך, פליאה דעת ממני מדוע לא שמעתי עד כה מזה מאומה? מדוע לא בא לאזני אף דבר אחד מכל אשר הגדת”?

“אם יפלא זאת בעיניך – הוד מלכות – בעיני לא יפלא”! קרא המלשין בנחת, “כי בערמה הוא עושה כל מעשיו, למען לא תקח אזנך אף שמץ דבר, הוא ינהג את משמרתו ביד רמה, וכל יושבי המדינה ייראו מפניו, אחרי ראותם כי אתה – הוד מלכות – תעטרהו רצון, ולכן ימצא און לו לענוש כל איש אשר יעיז פניו לדבר נגדו אף שמץ דבר רע, שבע על חטאתו, למען יראו וישמעו אחרים ויראו מפניו”.

אבל לבב המלך לא נפתה בכל אלה, לכן הדיחהו בדברים מבלי תת אמון בו, אך גאנצאלא מארטין בערמתו הבין דרכו, ויחל עוד הפעם לדבר ברוח עז וגבורה, ויקרא ויאמר: “הוד מלכות! שאלה אחת קטנה אשאל מאת פני כבוד מלכותך, אחרי אמונתך בהאיש דון יוסף אמונת אמן, באמרך: כי ה' ברך אותו וכל הונו ורכושו אסף לו רק בישרת לבו, ואם כדברך כן הוא, וה' עודנו אוהב את העם הזה, מדוע נתן בלב כל העמים והשרים לשטום אותם, כי ידריכום מנוחה בכל ארצות מושבותם, ויגרשום מארצם ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, וכלם ישנאום ויתעבום, ירדפום באף ולא יתנום למצוא מנוח לכף רגלם, מדוע לא יתן ה' את חנם בעיני המלכים כי יתנו להם מנוחה בארצם?? עוד ימים יבאו וסאתם תמלא, אז תראה – הוד מלכות – את רשעתם, כי ישלח ה' חרון אפו בם, ישלך את תפארתם לארץ וישיבם עד דכא”!.

“את כל אלה כבר שמעתי מפי אחרים, עת חפצו לעולל עלילות ולתעב את דון יוסף בעיני, ולא עלתה בידם, וגם זאת לא נעלם ממני, כי גם אחריך עוד יקומו אנשים צוררים כמוך ויעללו על דון יוסף ועל עמו עלילות ברשע, אך על אלה לא אענך הפעם, רק ספר נא לי מיתר הנסתרות הנגלות לפניך”?

“אחרי אשר הרשית לי אדוני המלך לספר לך, אבקשך לשמוע את דברי”, אמר גאנצאלא, “נער עברי אחד נמצא בין משרתי המלך גאמעץ שמו, בן חנה אָמת שרה בת הנשיא, את הנער הזה מצא דון יוסף דרוש לחפצו לבצע זממו בו”.

“את הנער הזה ידעתי היטב כי נאמן רוח הוא, וכי באמונה הוא עובד עבודתו וישר דרך הוא”! אמר המלך, “את הנער הזה מצאתי נכון לפני לאהבהו, יתר מכל משרתי ועושי רצוני”.

“כדבריך כן הוא”! אמר גאנצאלא בנחת, “אכן נער טוב הוא, אך סר מדרכו הטובה, באשר הנשיא תומך וסועד את כל משפחתו במשען לחם וכל צרכיהם, ובזה תאמין לי – הוד מלכות – כי השחד יעור עיני פקחים; בו עור הנשיא גם את עיני הנער ההולך בתום, עד אשר הפך את לבו הטהור ויואל להטות אזן לכל דברי הנשיא, וישבע לו לבל יגלה מכל שמץ דבר לאיש זולתו, ואף לאמו ולבית אביו בל יגיד מאומה, ועל ידי מקרה היו לי כל הנסתרות לנגלות! הסכת ושמע נא אדוני המלך”!

“נקרא נקריתי פעם אחת אל מקום אחד אשר עמד שם הנער גאמעץ עם יתר מרעיו ויתהוללו במשחק הכדורים, וגאמעץ אחז בידו שקלי זהב הרבה, ואשאלהו: מאין לקח לו את כל אלה? איך בא לו הזהב הזה, אחרי כי לא בן עשירים הוא, אך בן-עני חולה ועושה מלאכה? אחרי השאלות האלה חורו פניו, לא ידע גם הוא מה לענות לי, ויחל להתנועע ולצפצף בשפתיו, לא מצאתי בפיו מענה; וכאשר החלותי לחקרהו ולדרשהו, חרד וינע כנוע עצי יער מפני רוח, ונחל דמעות פרץ ועבר על לחייו, ויכך בכי גדול וילך לו! וזאת היא אשר פקחה עיני לראות ולהבין מה שרש דבר נמצא בו”.

“אם כן אפוא, אחפץ גם אנכי לדעת זאת, ולדבר עם הנער הזה, ובטוח אנכי כי ממנו אדע האמת לאשורה”, אמר המלך אחרי הדומיה הארוכה, בעודנו פוסח על שתי הסעפים, אם להאמין בדבריו או לא, “קרא לי את העלם הזה ויעמוד לפני ואנכי אנסה להציל מפיו דבר אמת”!

דון יואן אחד בפעמון, ויצלצל למען ישמעו הסריסים את קול הקורא ויבואו.

“כתר נא עוד מעט – הוד מלכות” – אמר גאנצאלא, “הנח להעץ עד כי יגמל פריו, ואז…”

אחרי כן הוסיף גאנצאלא ויאמר. “הלא זה ידעתי כי הכֵרה הראשונה יאכל דון יוסף על שלחן המלך אחרי שובו…”

עוד לא כלה את דבריו והדלת נפתחה ומשרת המלך בא ויאמר: “דון יוסף מחכה אל מצות המלך”! ופני גאנצאלא חורו מפחד פתאם.

“האם בא דון יוסף”? קרא המלך משתומם, “יבוא נא הנשיא הנה”!

העבד הלך לו, ויורה דון יואן באצבעו על דלת אחת בירכתי הבית, ויאמר לגאנצאלא: “בוא נא אל חדר הזה, ומשם תרחיק ללכת מהדלת השמאלית הנפתחת אל המעלות, ושם תמצא לך דרך מבוא אל השער, וגם אתה תבוא היום אל הלחם”!

גאנצאלא הרחיק משער המלך במורד הדרך, וילך לו. דון יוסף בא אל חדר המלך, ויקבלהו המלך כמשפטו תמיד בכבוד וידידות; אך כל מבין יכול לראות כי פניו אינם עמו כתמול שלשום, כי שקל בפלס דבריו אתו, ויבחן כל הגה אשר יצא מפי הנשיא. אך דון יוסף לא דבר מאומה, ולא שאל מה זה ועל מה זה? רק ספר לפני המלך כל אשר ראה ומצא על דרכו, את מעמד כל עיר ועיר ושריה, והסדרים אשר עשה בכל מקום; ואחרי כלות דברו אמר אל המלך: “כי כל מחשבת נסיעתו היתה רק לטובת ארץ מולדתו ולהצלחת המלך והמדינה”!

המלך עקש שפתיו ולא דבר מאומה, אחרי כן אמר אליו: “הלא זה כבר חפצתי לראותך, ומאד אשמח כעת לראותך פה אתי, ועתה אבקשך לשבת אתי ולספר לי חדשות ונצורות אשר לקחה אזנך בימי מסעך”.

“לדבר הזה יסלח נא מלכי ואדוני”, אמר דון יוסף, “הפעם הזאת לא אוכל למלאות רצונך וחפצך הטוב, כי עניתי בדרך כחי ונחוץ לי לנוח מעט מעמל הדרך, גם כלתה נפשי מאד לראות את בתי יחידתי שרה, ואחרי אשר אנוח מעט אבוא עוד הפעם אל אדוני המלך, ואגבר חיל למלא את פקודתך מלכי ואדוני, ולעמול ביתר שאת ויתר עז לטובת ארץ מולדתי”.

המלך עמד נבוך רגעים אחדים, ולא ידע מה לעשות, ואחרי כן אמר: “היום אדרוש ממך להשאר עוד מעט, למען אוכל לשיח אתך ולשמוע מדברותיך”.

דון יוסף עשה כמצוות אדונו המלך, ויספר לו את כל אשר ידע. אז יצא מאת פני המלך, וימהר ללכת אל ביתו ולראות את שרה בתו! ומה מאד גדלה שמחת האב ובתו בהראותם יחד בשלום! –

יחד ישבו על הכסא, ושרה לא שבעה מלספר לאביה כל אשר קרה ויאת בשני השבועות אשר אֵחר בדרך; אחרי כלותה לספר הוציא דון יוסף ממלתחתו דברים יקרי ערך, סגלות בגדים יקרים ואבני חפץ; ושרה שמחה מאד לראות את מתנות אביה ותקבלם ברוב שמחה, וישבו יחדיו בשמחת נפש ובלב טוב.


 

3    🔗

ודון יוסף הסכין לבוא בכל יום אל היכל ארונו דו יואן מלך קאסטיליא, ותמיד היה קרוא לבוא אל המלך אל המשתה, וכן לא אחר גם היום מלבוא אל היכל מלכותו כפעם בפעם, והמלך דבר אתו טובות, ויתאמץ בכל מאמצי כוחו להסתיר את חשדו בחֻבו, והנשיא דון יוסף ישב שומם ומשתומם על מקומו, בראותו כי מקצה לשלחן ישב פקידו גאנצאלא מארטין; בראשונה לא האמין דון יוסף למראה עיניו, עד כי ראה היטב כי לא שגה ברואה וכי הוא זה, וגאנצאלא הסיר כעת גם את מסוה האהבה אשר נשא עליו בעוד אדונו דון יוסף לנגדו, ויראה לעין כל את שנאתו אליו, ויכעיסהו בכל דבריו למען הרעימו, ובגאוה וגודל לבב דבר דברים כמתלהמים יורדים חדרי בטן, ויכונן את מליו להטיל קוצים בעיני הנשיא. שלחן המלך היה ערוך בכל מיני ממתקים ומגדנות, ממבחר יבול שפאניא, והיין נתן עינו בכוסות יקרות כיד המלך; והכל הקרואים ישבו והתעלסו בשמחת היום הזה, אך דון יוסף התעצב אל לבו מאד, התבונן בהם ולא דבר מאומה, ומקרה כזה ראשון היה לו מעת היותו שר ושופט בבית המלך, לשבת קודר ועצב בהיכל המלך, – וכל ימי היותו במשמרו היה תמיד אהוב לה' ולתורתו, שמר את מצות ה' עד מאד, לא סר מהם אף צעד אחד, ועל כל אלה היה אהוב בעיני כל אדם, וגם המלך אהבהו מאד.

המלך ישב על מקומו בראש השולחן ולימינו היהודי דון יוסף הנשיא, וישאו מדברותיהם בעניני המלוכה ולא שת עוד לבו לדברי נפתל ועקש אשר טפל גאנצאלא עליו.

בעת דברו יחד המלך דון יואן והנשיא דון יוסף, בא אל הבית נער יפה עינים, קוצותיו תלתלים שחורות כעורב סביב לראשו, הדור בלבושו בגדי שש וארגמן המרֻקמים זהב, הולך ובא נכח פני המלך, נושא בידו קערת כסף מלאה מאכל משמנים, להעמידה על השלחן, – כל אשר הביט וראה בעינים פקוחות על פני הנער הזה, ידע והכיר היטב כי דבר איום טמון בחבו.

ויהי כאשר חפץ המלך לגעת בהמאכל בכף הכסף אשר בידו, והנה כקול רעם בגלגל נשמע פתאם, קול קורא בבית לאמר: “הרף נא ידך – הוד מלכות – מהמאכל הרע הזה, וחוסה על נפשך! אהה מות! מות בסיר! מרורת פתנים במאכל”! וכל המסובים נשארו על מקומם משתוממים ומבוהלים באין אמר ודברים, רק תמהו איש אל אחיו.

דון יוסף נבהל מאד למשמע אזניו, ויבט כה וכה, וכל הנאספים קמו מכסאותם, ויביטו אל גאנצאלא אשר חרד עליהם את החרדה הזאת.

“על מה זה ירזמון המלים האלה”? קרא דון יוסף משתומם, אחרי אשר הביט בעיניו פעם על גאנצאלא ופעם על המלך.

דממת מות שוררת בהחדר, אין דובר דבר, אחדים מהם ידעו את כל שרש דבר הנמצא פה, אך לא דבר מאומה, רק הביטו והשקיפו מה תהיה אחרית הדבר הזה! ואחרים אשר לא ידעו דבר, התפלאו מאד וחכו בכליון עינים לראות היעמדו דברי גאנצאלא, אם לא?

אחרי רגעים אחדים הסב המלך את פניו על דון יוסף, ויאמר אליו בזעם אף לאמר: “אתה זמות לקפד את חיי, רק אתה דון יוסף בן אפרים!

דון יוסף אשר לא ידע מכל הנעשה, נשאר על עמדו נרעש ונבהל ולא ענה דבר, ויהי כאיש אשר אין בפיו תוכחות.

בראות המלך כי אין בפיהו מענה, התעורר עוד הפעם בזעם אפו, וירזום באצבעו על קערת הכסף, ויקרא: “על ידי הארוחה הזאת אשר הביא הנער גאמעץ אל השלחן, על ידי המאכל הזה זממת לקחת את נפשי, ואת כל אלה עשית לי דון יוסף, חלף הטוב והחסד אשר עשיתי עמך ועם כל אחיך בני בריתך”?

דון יוסף הגה רבות מחשבות, אחרי שמעו מאת המלך דבריו האחרונים, ויקרא ברגש לבב כדברים האלה: “אדוני המלך! הלא זה כבר ידעת את עבודתי אותך זה כמה בישרת לבי ובאמון רוחי, ולא מצאת בי עול ואון אשר חטאתי נגדך ונגד ממלכתך וה' הופיע על עצותי אשר יעצתי אותך תמיד; ועתה הנה טפל עלי איש בליעל עלילות דברים אשר לא אדע שחרם, לכן אדוני המלך אמור לי והודיעני, מי הוא זה הנבל? הודיעני נא אותו בשמו למען אדע מי הוא זה הצר הצורר אשר העז את פניו לחמוס עלי מזמות כאלה, ואשר מלאו לבו להזכיר את שמי על דבר נבלה כזה? יעמוד נא נגדי האיש אשר ירשיעני ויענה עוני בפני”!!

“גאנצאלא מארטין פקידך עם בן חנה אָמת שרה בתך”! ענה המלך.

“גאנצאלא”? שנה דון יוסף את דברי המלך בשחוק מכאב לב, “הה מלך אדיר! אם תאמין לדברי הנבל הזה, לא אחפוץ עוד לעמוד ולהצטדק לנגד איש נוכל ערום כמוהו, כי טוב לי למות כבן עולה, מלעמוד נגדו ולהתוכח אתו, להראות את רשעתו ותרמית לבו הרע, ולהצדיק את נפשי נגד פני רשע עריץ כמוהו”.

“לא נגד גאנצאלא, רק נגדי, נגד פני מלך קאסטיליא תעמוד למשפט”, אמר המלך, "אמור, מה יש בפיך להצטדק על פשעך, דבר כי שומע אנכי "!

“אדוני המלך”, קרא דון יוסף, “אין דבר בפי ומלה בלשוני להצדיק את נפשי, כי לא אדע מה פשעי ומה חטאתי; הן קורי עכביש ארג לי איש מזמות, לצודני במשטח חרמו ולהנשא אחרי מפלתי, אכן התנכל אויבי עז לעשותני מרמס לרגליו, למען ירומם עלי למען ינשא”.

“אם שקר דבר עליך האיש”, אמר המלך, “אז אשבית מארץ זכרו, ועשיתי לו כאשר זמם לעשות לך, אך הלא אתה גם הללת לי כמה פעמים צדקתו מראש בטרם דעתי אותו, ותאמר: כי עבד נאמן הוא, חרוץ בכל דרכיו, וישר דרך… אתה, אתה אמרת…”

“הרשני נא מלך חסד”! אמר גאנצאלא, “הרשני נא להגיד את דעתי ועצתי, אשר בזה תוכל לדעת אם כנים דברי, וגם כל ההמון הנאספים פה יראו וידעו אם יאמנו דברי אם לא”.

כל המסובים נתנו עיניהם על גאנצאלא לשמוע עצתו.

“דבר”! קרא המלך.

“יאכל נא היהודי ממאכל תאוה הזה”! אמר גאנצאלא.

דון יוסף נבוך מאד, רגליו כשלו, עשתונותיו נבוכו, וכל דמי עורקיו קפאו מרוב פחד ובהלה אשר נפל עליו פתאם.

“טובה העצה היעוצה מאת גאנצאלא”, קרא המלך.

“זה שנים רבות הייתי תמיד בביתך”, אמר דון יוסף, “וידעת אדוני המלך כי מעודי לא אכלתי מלחמך ולא שתיתי מיינך; וחלילה לי לחשוב בזה שמץ דבר רע, רק כי מחזיק אנכי בתורת אבותי, וכחומת ברזל עומד אנכי תמיד בעד דתי ואמונתתי, לא עברתי אף אחת ממצות ה' אלהי עד כה, וגם עתה לא אעבור ולא אסור מדרך אבותי אשר אנכי הולך בה”!

וירמוז המלך לאחד מעבדיו להביא אליו כלב, ויאמר אל דון יוסף: “לא אלחץ אותך לדבר הזה, אך אנסה את הנסיון הזה בנפש חיה”.

העבד מהר לעשות כדבר אדוניו, והכלב הובא, ויתן לו המשמנים לאכול, ויאכל הכלב בתאות נפש, וככלותו לאכול רבץ בירכתי הבית בקול תלונה.

כל המון הנאספים עמדו דומם, ומחרישים לראות אחרית החזיון הזה, אלה התענגו על מעשה גאנצאלא, ואלה עמדו מרעידים ומחרישים בדאגם לדון יוסף מגנם מאז, ורבים אשר היו עוינים להיהודים בכלל ולהנשיא בפרט, חכו בכליון עינים לראות ולעמוד על דם הנשיא.

אחרי רגעים אחדים, החל הכלב לנהום ולנוע ממקומו בחרדה, ויגרד ברגליו את רצפת הבית, ומפיו יז קצף, ויתגולל בקצר רוח על פני הרצפה, בטנו צבה ועיניו נהפכו בחוריהן, עוד רגעים אחדים היליל ברוב מכאוביו וימת.

“אכן מות נמצא בהמאכל”, אמר דון יוסף במנוחה ככלות המחזה הנורה הזה, אך כל זה…"

ולא נתן לו גאנצאלא לכלות את דברו, כי מצא עז ברוחו בהשלימו לעין כל את הדבר הדרוש לחפצו וילטוש עיניו לו ויקרא: "הלא אתה דון יוסף עשית את הנבלה הזאת, אתה מסכת את מי הרוש על ידי הנער גאמעץ, אשר קנית את לבבו הרך, ושוקד הוא על דבריך תמיד וירזום באצבעו על גאמעץ ויאמר: “ענה בו גאמעץ”!

“אמנם, כן הדבר”! ענה גאמעץ, – וגאנצאלא רזם בעיניו אל גאמעץ לענות על דבריו ולהודות – “דון יוסף… הדיח אותי… בחלקת שפתיו… ולבי נפתה… אחריו”!

ככלותו לדבר התנפל לרגלי המלך ארצה, ויספוק כפיו ויקרא ויאמר: "סלח נא לי מלך רחמן, אשר נואלתי ואשר חטאתי להפתות לדון יוסף, ואתה בטובך הגדול ובחסדך תסלח ותכפר לי על כי כסיתי ממך הדברים האלה עד כה, גאנצאלא הצדיק, ואני ודון יוסף הרשעים "!

משתאה ומשתומם עמד דון יוסף, ויבט כה וכה ולא ידע עד מה, אם בהקיץ נראה לו כל אלה, או בחלום חזיון ליל? וכאיש נדהם עמד לעיני שוטניו ומשטיניו, מעבר מזה ראה את גאנצאלא הממלא פניו בוז וקלון, ומעבר מזה את מלכו ואדוניו, המלא זעם וחרון; ומדברי העם גאמעץ הָראה לדעת כי גאנצאלא הסיתו לענות בו סרה, ולא מצא עוד און לו לעמוד נגדם, ויאנק דום!

ככלות הנער לבקש ולהתחנן על נפשו, אמר המלך אליו: "הנני נושא לפשעך היום, כי רק בשגגת לבך נפתית לדון יוסף, והזהב עור את עיניך ויוליכך שולל; אך תודות לאל היושב בשמים כי הסב הדבר לטוב, והציל אותי מיד מעול וחומץ אשר חפץ לקפד את חיי, לו לא חסתי על ימי נעוריך כי עתה כלה עשיתי עמך, אך השמר בנפשך ומהיום והלאה היה נזהר על דרכך לבל תשוב עוד לכסלה!

אחרי כן פנה אל גאנצאלא ויאמר: “אתה גאנצאלא! אתה אשר שלח אותך ה' להיות מושיעי בעת צרה, תהיה מהיום קרוב אלי ותעמוד לפני; הנה משרת דון יוסף נתונה על שכמך, וגם זאת אעשה לך, כי אשמיע לכל גרי ארץ קסטיליא, כי אתה הצלתני מיד המבקש את נפשי לספותה, ואותך שלח ה' להיות לי מגן ומחסה בעת צרה, וכמלאך מושיע חשת להצילני, ותזהירני בעוד מועד לבל אושיט את ידי למרורת פתנים וסף רעל אשר שמו לפני; זאת אבשר בכל ארץ ממשלתי למען ידעו ערכך ויתנו כבוד לשמך ולזכרך”!

גאנצאלא כרע, נפל על אפיו לפני המלך, ויתן לו תודתו בשמחת לב.

"אבל את האיש המרשיע הזה, אמר דון יואן, וילטוש עיניו על דון יוסף, “הנני נותן אותו בידך, הנה הוא לך, וכטוב בעיניך עשה אתו; ועתה צוה על השוטרים ויוציאוהו מעל פני, ויתנוהו אל בית האסורים”.

גאנצאלא רמז לאחדים מאנשי הצבא העומדים על המשמר, והם אצו לדבריו, ויאסרו את דון יוסף באזיקים ויוליכוהו לבית הסהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם.

גאנצאלא השכיל להסתיר מפני המלך ושריו את שמחת לבו, באשר הצליח לבצע זממו ולכלות נקמתו באיש חרמו, ויצא מאת המלך שמח וטוב לב; ויחפוץ ללכת לביתו לספר לאשתו ולאוהביו את כל אשר קרהו, כי הפליא עצה והגדיל תושיה, והמלך גדלו ונשאו מעל כל השרים, וגם נתן בידו את שונאו ומנדו לעשות בו כטוב בעיניו; – אך המלך קראהו עוד הפעם ויאמר: גאנצאלא אהובי פקידי! הנה זאת אבקשך לעשות אתי אות לטובה, ותחוס עינך על דון יוסף לבל תצמית בבור חייו, ולהחיות את נפשו – כי מאד ידאב לבי בזכרי את אהבתי אותו; ואם אמנם ידעתי כי אמת דבריך ותוכל להתפאר כי חכמתך עמדה לך, אך אחרי שובי נחמתי בשוותי לנגדי את זכרון ימים עברו… ומי יתן ויצא דון יוסף נקי בהשפטו, או כי אהיה כחולם, ואולי גם כי תשקר בדבריך. אז אשא לך על כל… רק…"

ככלות המלך את דבריו שב גאנצאלא לביתו מלא שמחה וגיל, על כי הפיק מאויי נפשו וזממי לבבו, בהפילו את דון יוסף מרום שמים אל תחתיות ארץ באין מקום! –


ושרה בת הנשיא לא ידעה מכל אשר נעשה, ותשב בהיכלה ותעש בחפץ כפיה במנוחת לבב כפעם בפעם, פתאם באה אמתה חנה בוכיה מרה ומתיפחת מפרשת כפיה וצועקת מכאב לב, וראשה אחוז בשתי ידיה.

“מה לך”! קראה שרה ברעדה, ותקם ממושבה.

חנה לא ענתה אותה דבר.

“הגידי נא לי אשת פתיות, מה זאת”? אמרה שרה, “מה קרה לך? חזקי נא את לבך והשקטי, וספרי נא לי את כל אשר קרך ואנחמך”

הדברים האלה שתו עוד נוספות על תוגת חנה, ורוחה נפעמה בקרבה ונחל דמעות פרץ מעיניה, ומרוב עצבונה וצרת לבה לא יכלה להוציא אף הגה אחד מפיה.

ותוסף עוד שרה לדבר אליה נעימות ונחומים, ותאמר: "אמרי נא לי אהובתי דבר מה קרך? האם מת אישך? הה! אל-תשתוחחי ואל תהמי, כי גם אנכי יודעת כמה גדול העצב והיגון הזה, גם עלי עברה כוס התרעלה באבדן אמי היקרה אשר שבה לאל זה ימים רבים; אך אל נא תבכי ותנודי למת, כי מנוחתו כבוד במרומים בצל שדי, ואחרי התלאות הרבות אשר סבל על ערש דוי, יצאה רוחו לאל יוצרה ככסף צרוף בעליל מזֻקק שבעתים; – התאוששי נא חנה ידידתי מעצבונך, וספרי לי מכל שרש דבר הנמצא אתך, למען יקל מאתך משא עצבונך, כי זאת נטע אלהים באדם טבעו, אם דאגה בלב איש ישיחנה, ואז ישוחחנה ויזנחנה, התאבי לשמוע אלי אם לא?

חנה הביטה אל פני שרה הנעימה, ותאמר: “שגית גברתי במשפטך… אהה ה' אלהים…”!

אבקשך חנה לבל תעלמי ממני שמץ דבר, מדוע זה ולמה את מתפרצת ותקשיחי את לבך"? שאלה שרה, “כי מה הוא העצב אשר ידכאך כעש, אשר תמאני לקבל עליו תנחומים? אנא! ספרי”!

"אז נפלה חנה לרגליה ותקרא. "הה גברתי! הנה אביך… ובדברה ספקה כפיה באין אמר ודברים, ותבך מנהמת לבה ותאנק דום.

"אבי! קראה שרה משתוממת, “אהה ה'! מה זאת נהיתה? אמרי לי חנה ואל תכחדי ממני דבר?! כי בנפשי הוא”!

“אביך נשבה”…! קראה חנה בקול מר מתיפח, "זאת לא זאת! לא כן גברתי שרה המעֻנגה! אביך… הובא מהיכל המלך… אסור באזיקים… אל בית הסהר?!

“מי העיז לעשות נבלה כזאת לאבי”? קראה שרה אשר לא האמינה למשמע אזניה, “מי הוא זה ואי זה הוא”?

“גאנצאלא מארטין”! השיבה חנה אמריה לה.

“אהה אבי…”! צעקה שרה בקול נורא, “אוי נא לי, מה היה לאבי”?

“הנה אנכי באה כעת מרעותך עסטעללא הכבודה בת-המלך”, ספרה חנה, “אשר הבאתי לה מתנת ידך גברתי, הנתונה על ידי להביא אליה, וברדתי מעל המדרגה, והנה חזיון נורא לנגד עיני, המון אנשים עומדים ואנשי צבא חמושים יסובבו את אביך, אשר ידיו ורגליו לנחשתים הוגשו, ואשאל את פי העומדים שמה: מה זה קרה פה? וישיבוני דבר לאמר: כי היהודי דון יוסף חפץ להמית את המלך בסף רעל אשר שם בארֻחתו, וגאנצאלא מארטין יאסרהו וייסרהו למשפט”.

“עתה ידעתי”! קראה שרה ותאנח במרירות, “עתה אראה כי צדקה עסטעללא רעותי בדאגתה, באמרה אלי היום בבקר, כי לא ישרו בעיניה רוב דברי גאנצאלא עם אביה המלך, ולא טוב יבשרו! הראית שמה גם את גאנצאלא”?

“ראיתיו”! ענתה חנה, “הוא הלך אחרי ההמון הרב הנאסף שמה”.

שרה נאנקה דום רגעים אחדים, אחרי כן קראה פתאם, “קראי נא לי אחד מעבדי, וצוי אותו לשאת אותי בכרכרה רתומה לסוסים דוהרים להריצני להיכל המלך; אך יראתי פן תמשך העת הזאת יתר מדי, טוב כי אלך ברגלי, ארוצה להמלך דון יואן, ואראה אם יאטם אזנו משמוע לזעקת נערה אֻמללה כמוני היום? קומי נא חנה ולכי עמדי”!

שרה אחזה את אמתה בזרועותיה, ותאץ בה ללכת אתה; ויהי כאשר פתחו את הדלת, והנה – גאנצאלא מארטין עומד על סף הבית, ותצעד שרה אחורנית ורוחה נפעמה בקרבה, ופניה חורו מפחד, ותאחז ביד חנה בחזקה.

“מה תחפץ פה”? שאלה שרה, “עלי ללכת לדרכי ואין לי עת לשמוע דבריך”!

“שרה העדינה”, אמר גאנצאלא ברוח שקטה, “כעת לא תוכלי למוש מפה”.

“הכה תדמה אתה”? אמרה שרה בגאוה, “ומי יעז לצות עלי מעשות דרכי”.

“שאלתך פליאה דעת ממני”! אמר גאנצאלא, “האם לא ידעת ולא שמעת כי אנכי שר ויועץ, ושר הרכוש אשר למלך דון יואן מלך קאסטיליא, אנכי אנכי בא כעת לבקש ולחפש בצרור המכתבים אשר לאביך, ולקחת אותם אתי, ואנכי אצוך על כל אלה”!

“ומה תעשה אם אני לא אתן לך את הכתבים אשר לאבי”; שאלה שרה בחרונה על עז פניו ולעגו לה.

“אז ארבה אליך תחנונים שרה יפתי”! אנה קאנצאלא בשחוק, “ואם גם אלה לא יועילו…”

“אז תקח בחזקה”, השלימה שרה דבריו בשאט נפש, “הבה, עשה כאשר צוך המלך” – ובדברה לקחה את צרור המפתחות אשר ביד, ותפתח את הארגזים אשר בשלחן הסופר; השלחן אשר ישב שם תמיד אביה דון יוסף, ותאמר בעצבות לבה: “הנה פה תמצא כל אשר אתה מבקש, ואם תחפוץ זהב וכסף לא אמנע גם אלה מאתך”!

“כעת לא אדרוש מאתך לא כסף ולא זהב” אמר גאנצאלא, “ואולי עוד בימים מעטים נשוב נתראה פנים”. – ויחפש גאנצאלא בכל פנות הבית, בכל חדריו ובכל מקום הנמצא שם ספרים וכתבים, ויפתח מכתבים רבים, ויקרא בהם, רבים לקח אתו, והנשארים השיב למקומם, וככלותו לחפש ברך את הנערה לשלום, ויאמר: “חיי בטוב עדינה! אנכי אהללך לפני אביך, ואספר לו מהסגולה היקרה אשר הניח אחריו בביתו, בת יפה ישרה ונעימה, והיתה זאת נחמתו במחשכי בור כלאו”.

דבריו אלה ירדו כמדקרות חרב אל לב העלמה הענוגה, ולא יכלה עוד למשול ברוחה, ותצעק צעקה גדולה ומרה, ותפול על הארץ ותתעלף.

גאנצאלא הלך לדרכו, מבלי הביט אל אשר נעשה.

 

4.    🔗

היום רפה לערוב, והלילה בא, החשך כסה ארץ, ומראש שחקים כוכבים לרבבות יציצו יחד, גם ירח יקר הולך, שפעת אורו ישלח וישליך ארצה; בחוצות העיר הדומיה שלטת, מקרה דון יוסף והשערוריה אשר היתה בבית המלך, החריד את העם כל היום ההוא, אך הלילה בא ויקם שאונם לדממה. מהם עלו על ערש יצועם טובי לב ושמחים לאיד המשנה היהודי; מהם נאנחו לרגעים על שברו. אך רֻבם שכחו בלבבם את מקרה היום העבר, ויישנו שנתם במנוחה ושלות השקט. אכן מאֻשר הוא האיש אשר נפל לו חבל השלוה והמנוחה בנעימים, שפרה עליו מנוחתו ושנתו תערב לו, לא כן חלק דון יוסף האֻמלל, כי שבע חרפה רגז ומכאובים, וגם שנתו נגזלה.

בבור השבי בחדר צר ואפל, עמד דון יוסף על ספסל עץ, ויבט בעד השבכה אל הרקיע, ואל הירח אשר הסתתר כמעט בחשכת עבים. אך הוא עודנו מתבונן אל הכדור הלבן המתנוסס כאגן כסף מבעד לעבי שחקים, עד צאתו בגבורתו לשוב ולהופיע באורו הנעים, וכה היה תפוש ברעיוניו עד כי שכח מכל אשר אתו, ולא ידע עד-מה מרוחו ונפשו כי יושב הוא תפוש פה, ושומרי המלך יסובבו דלתי חדרו, אך הנחֻשתים אשר על רגליו ועל זרועותיו הזכירוהו בקול צלצלם, אשר נשמע לכל תנועה קלה – עת הניע את גופו – את המקום היושב שמה, ובאיזה מצב הוא נמצא כיום! – ואף כי היה מקום מושבו נורא מאד, בכל אלה לא נראו אותות העצב והיגון על פניו, ואנחה לא יצאה מפיו, ובדעתו תֻמתו בו לא האמין כי יצלח לגאנצאלא לכסות סודו, ולבצע זממו מבלי אשר תפקחנה עיני המלך להכיר ערמתו ורעת לבו; מבטחו בה' אמץ וחזק את לבו, בו שם תקותו כי יאמץ את ברכיו הכושלות, וחסדו לא יסיר מאתו, להצילהו מכף מעול וחומץ ויפיל אויבו אחור! – אך דבר אחד הדאיב והעציב את נפשו ורוחו למאד, בזכרו את בתו יחידתו, אז לא מצא מנוחה לנפשו, אנחות ואנקות רבות פרצו אז מלבו, ומפיו התמלטו הדברים האלה, לאמר: “בתי יחידתי! מי יתן כי תמצא גם את פה אתי ואז מאֻשר הייתי, כי החשכה כאורה היתה לי, באשר כי ביפעת פניך תאירי לי את האֹפל ותגיהי חשכי, בפניני דמעותיך החמות אשר תרדנה מעיניך יונים, תסירי מעלי את מר היגון וירוח לי אז מעתה… אהה אל אלהים…!” ויאנק דום מעט ויאמר: “אנא ה' אם חטאתי נגדך, ותשלח עלי מלאך אכזרי כגאנצאלא, להתנפל עלי על לא חמס בכפי, לבצעני ולפרפרני ולקפד חיי ביגון ומכאובים בשערי צלמות, ואפֻקד את יתר שנותי פה, לא אראה עוד את בתי האמללה אשר בה כל חיי רוחי, ולא אביט עוד את הדרה ויפיה. אנא אל עליון! גנון באברתך על שרה בתי, וחמל נא על נפשה התמימה והזכה מכל שמץ דבר רע, כשלג היורד משמים ארצה; חוסה נא עליה ושמרנה מכל רע, לבל תלכד גם היא בפח גאנצאלא מארטין הרשע העריץ, וחי חי כמוה תודך כמוני היום, והיא תודיע לדור יולד את-אמתך, סלה”! –

אם תשאלני קורא יקר: איה בתו שרה? איפה מצאה מנוח לנפשה האמללה? הטה אלי אזן קשבת, ואספר לך.

היא לא מהרה ללכת אל המלך, כי עזבה כחה וברכיה כשלו, באין אונים שכבה על יצועה עצובה וזעפה, נוגה ונדכאת כשושנה נובלת מחום צהרים; לו גם היה המלך לנגד עיניה, גם אז לא עצרה כח לפתוח פיה ולבקש ממנו משפט צדק; לו גם בא אביה עתה, גם אז נעתקו ממנה מלים להודות לה' על גאולתו ופדות נפשו, כי אבדה עשתונותיה וכל חושיה עזבוה, ורק רגש אחד התלקח בלב האשה הזאת כאש שלהבת, הוא רגש הנקמה לגאנצאלא צורר אביה.

שרה בת הנשיא היפה-פיה ישבה בביתה, ולבה צר לה מפחד, פניה קבצו פארור, דמיונות חליפות מרגיזות לב ונפש חלפו ועברו לפניה חדשים לרגעים, חתחתים נוראים הרגיזוה, גם קול עלה נדף מבין העפאים מעבר לחלון ביתה, נדמה לה כקול רעם בגלגל, וחרדה אחזתה, ולכל המולה התפלצה עד מאד; כי בעת אשר יבוא על האדם שוד ופרץ, לרגלם יאתיו גם כן פחד ורעדה, ודברים רבים המוליכים את שכלו שולל, לראות מראות וחזיונות נוראים, המון נפלאות נוראות, נצורות ומסתתרות עד אין חקר, וכל אלה ידכאו לארץ נפש רכה וענוגה, נפש נענה. בחזיונות כאלה ישבה שרה כמתעלפת, בין המון רעיונות אין מספר נרדמה מעט בלי חפץ נשענה בראשה על ידה בפנת מטתה, פתאם הקיצה מתרדמתה ותזעק בקול מוזר מאד, כי נראתה לנגד עיניה דמות אשה אחת באה אל תוך הבית.

כראות שרה את האשה, קמה ממושבה ותגש אליה, האשה הזאת היתה לבושה בבגדי נשי עם-הארץ, ראשה עטוף במכסה שחור, ורדיד ארוך כסה את פניה.

“מי את”? קראה שרה.

האשה הנכריה הניפה את רדידה מעל פניה, “עסטעללא”! “שרה”! נשמע משתיהם חליפות, ותחבקנה אשה רעותה ותבכינה.

“בואי נא ידידתי, ושבי נא ומצאי מרגוע ואל תמררי בבכי” אמרה עסטעללא בלב נפעם, “שבי נא שרה, כי רכה וענוגה ועצובת רוח את”!

ותשבנה יחדו על המטה, ויד האחת אוחזת ביד השנית, ותבטנה אשה אל אחותה רגעים אחדים באין אמר ודברים.

“אולי הבאת אלי שמועה טובה? כי נערה טובה את וטוב תבשרי”! שאלה שרה, “האם באת אלי בדברים נחומים ידידתי הטובה”?

“אל תאמרי לתקותך נואש”! ענתה עסטעללא, “הוחילי לאל, כי יש תקוה וישועה קרובה לבוא, ואף כי עוד אין בשורה בפי לבשרך בדבר המקרה הנורא אשר קרך, כיגם אנכי נבהלתי מאד מהשמועה לא-טובה אשר שמעתי”.

“אבל הלא קרובה את אל המלך, כי בתו היחידה את! מאתך לא יסתיר כל מאומה, ואולי על אשר ידע היטב כי אהובתי את דבר לפניך סרה עלי ועל אבי, אמרי עסטעללא! אל תכחדי ממני דבר, כי נכונה אני לכל דבר אשר תוציא מפיך, על כל אברך אותך, על בשורה רעה – חלילה – כעל בשורה טובה! רק בל תעלימי ממני אף שמץ דבר, הגידי נא את אשר שמעת? כי כלתה נפשי לדעת”.

“האמיני לי אוהבתך באמת”, אמרה עסטעללא, “כי אין בפי מאומה לבשרך; עוד לא שמעתי מאומה לא לשבט ולא לחסד, וכאשר אין אתי בשורה טובה לבשרך, כן אין אתי גם בשורה רעה חלילה; אך בזאת אנחמך יקרתי: כי עד מהרה – אחרי שמעי היום את המקרה הזר – חפצתי למהר לבוא אליך ולבשרך מכל אשר קרך, ולנחמך בדברי לבל תשוח עליך נפשך, בחשבי למשפט צדק כי אחרי אשר תשמעי הבשורה לא-טובה הזאת מאתי ידידתך, לא תעציבי את נפשך, כאשר תשמעי זאת מפי אחרים, אך כמתיאשת הייתי ולא ידעתי בנפשי מה לעשות, ובין כה וכה עבר היום, והלילה בא, לא יכלתי עוד לעזוב את ביתי, אחרי אשר נסגרו השערים ודלתות ההיל סֻגרו על מסגר אין יוצא ואין בא, ובחוצות העיר דומיה נוראה שוררת, יראתי מאד להלוך על פני חוצות פן יקרני אסון –. עד מהרה בא המבשר לבשרני, כי אבי מחכה לי וחפץ לדבר עמדי, ופקודתו לבל אעזוב את חדרי בעת הזאת, ובטרם קרא אותי אליו באה אלי חנה אמתך – אחרי אשר השכילה בתחבולות למצוא נתיבותיה אלי בין השומרים העומדים על המשמר – ותאמר אלי, כי כבר ידעת מכל אשר נעשה, וגם אמרה לי את אשר עשה גאנצאלא בביתך, וכי אחרי כן התעלפת וכחך עזבך מבלתי יכלת לנוע ממקומך”.

“אחרי הבשורה הנוראה הזאת”, הוסיפה לספר, "שלחתי אותה לנפשה, ומחשבתי הראשונה היתה רק להחיש צעדי לבוא מהר אל אבי, לבקש ולהתחנן מאתו לספר לי את פשר דבר המקרה, אבל לדאבון נפשי גם זאת לא הצליחה בידי, כי הוגד לי לאמר: אבי ידבר כעת עם גאנצאלא ואין לו עת לדבר אתי, ומה היה לי אז לעשות – הוחלתי עד חצות הלילה, באתי אל שומר אחד אשר ידעתי כי איש אמונים הוא ורוחו נאמנה אתי, ואתחפש בלבושי נשי עם-הארץ, למען לא יכירוני רואי ולא ידעו מי אנכי, ומה שרש דבר נמצא בי!

“רב תודות לך ידידתי עסטעללא”! אמרה שרה בחבקה אותה באהבה!

“בכל אלה לא אמר די”! ענתה עסטעללא בצהלת פנים, "בהתודה לבד לא אֹמר הון! רק הטי נא אזן לדברי אשר אמר אליך.

“כל אשר תצוי עלי אעשה”! ענתה שרה.

“ויותר לא אחפץ ולא אדרוש ממך”! אמרה עסטעללא “רק לכי נא אחרי”!

“אנה”? שאלה שרה בתמהון.

“אל שער המלך”! ענתה עסטעללא.

“האנכי אבא אל שער המלך”? שאלה שרה, “האם תלעגי לי”?

“אהה”! קראה עסטעללא ואנחה הוציאה מקירות לבה, "האם אלעג לאֻמללה כמוך? חלילה לי מלשחוק לרעותי הנאמנה? הבה נלכה! כי אין לנו עוד פה להתמהמה אף רגע אחד.

“ומה אעשה שם”? שאלה שרה, “ואין אוכל לבוא אל שער המלך, ולצעוד במקום אשר הדפו את אבי הנדכא וימלאו פניו קלון? ומדוע אבוא אנכי לרשת משנה קלון”!

“זאת לא אחפץ”! אמרה עסטעללא במנוד ראש, "הלא תאמיני בי, כי פי המדבר אליך ושמעי נא לדברי! כי רק את טובתך דורשת אני כל הימים; ואף כי בעת הזאת, אנכי אתאמץ בכל אשר יהיה לאל ידי להושיעך ולהציל מרעה נפשך, מכף גאנצאלא הרשע וכל העוזרים על ידו; גאנצאלא הזה הוא איש רע מעללים מעול וחומץ, אכן לא שגית במשפטך אשר אמרת עליו זה כבר, כי כאיש בליעל הוא נראה לעיניך, ועתה אראה כי כאשר דמית כן היתה! ואנכי כמו כן חשבתי זה כבר ומה גם עתה! בזדון לבו לא יסוג מפני כל תועבה, לכן אירא מאד פן יגע הנבל הזה גם בנפשך שרה ידידתי, לכן היי קרובה אלי, ובטח תשבי באהלך לא יגורך רע, – ועתה קחי נא את כל בגדיך, גם את כספך וזהבך וכל אבני חפץ יחד, וגם את הספרים והכתבים הנשארים מידי גאנצאלא קחי אותם אל משכנך החדש; הן שמעתי כי קשרו כל ההמון קשר עליך ועל כל בני בריתך, ויחשבו מזמות עול לשרוף את ביתך כליל באש, – דעי נא ידידתי כי האמת והצדק מחכים עד עת מצוא, עד אשר יצאו כנגה, ואף גם כי יתמהמהו מעט, בכל זאת יחישו לבוא בעתם, כן תבוא העת אשר האמת מארץ תצמח גם לך, ואז… לדברים האלה לא יכלה שרה עוד להתאפק, ונחל דמעות פרץ מעיניה.

“אל נא תבכי שרה אהובתי”! אמרה עסטעללא, “זכרי נא ידידתי כל אשר אמרתי לך, ועשי זאת מהרה, אספי בצרור כל אשר לך, ולכי עמדי, כי אחד מעבדי מחכה עליך, הליטי פניך למען לא תנכרי, וה' יעמוד לימיננו ויושיענו בעת הזאת”!

“אבל המלך”? קראה שרה ברעדה.

“הוא לא ידע ממך מאומה”! ענתה עסטעללא, “כי לא תצאי מפתח ביתך אשר הכינותי בערך החוצה, למען לא יראך כל איש, מלבד אשה זקנה אחת אשר יעדתי לשרתך, והיא אשה טובה ונאמנת לבב כהעבד הנאמן המחכה לך פה בחוץ, ולא יצא מפיהם כל אשר יראו וישמעו, ובטח תוכלי לבטוח בשניהם, כי ישרים ותמימי דרך המה”.

שרה עמדה ותחשוב מחשבות עמוקות רגעים אחדים, ואחרי כן לקחה מהרה את צרור המפתחות, ותפתח את כל התבות אשר נמצא בהן דברי חפץ, ותצרור את כל הדברים אשר אתה בבית, גם עסטעללא הושיעה ידה לה, – ויהי כאשר באה שרה לשלחן הכתיבה אשר לאביה נבקה רוחה, ותשקע במצולות יגונותיה, אחרי רגעים אחדים החלה לבכות בקול מר ותפרש כפיה ותקרא: “אהה ה'! הן לא קצרה ידך מהושיע, גנון והצל נא את אבי מידי הקמים עליו, והשב נא אותו אלי, למען אחזה את תמונתו היקרה לי, ואשבע בנעימות את פניו”!

שרה ועסטעללא הנאהבות והנעימות עמדו על פתח הדלת ללכת לדרכן, ושרה הנהלאה והאמללה הסבה פניה אחורנית, ותור בעיניה מבט אחרון על החדר היקר והנחמד אשר שם התענגה תמיד בנעימות עם אביה, וזכרון מחמדיה הרחיב פצעי לבבה, ובהבליגה מעט שאלה: “איה אמתי חנה? אנה היא באה כעת”?

“אצל בנה”! ענתה עסטעללא מהרה, ותקרא ותאמר: “בואי נא ידידתי, ואל תעמיקי שאלה, הן עלינו לצאת מהרה מפה, פן נאחר צעדינו מלכת, ובין כה וכה יעלה השחר, ואנשי העיר “זעווילא” יקומו ממשכבותם לעבודתם ולמלאכתם, ואם יראונו חלילה הלא תאבד כל תקותנו”;

בליל הדומיה הזה נשא אחד ממשרתי המלך חפצים רבים ברחובות העיר “זעווילא” אחרי שתי עלמות עדינות ומעֻלפות בצעיפים, כן הלכו עדי הגיעם אל שער המלך; אחדים מיושבי קריה אשר עמדו אז בפנת הרחוב השתאו והשתוממו על המראה, אבל בזכרם מהחדשות והנצורות אשר ראו עיניהם ביום העבר, לא היתה עוד זאת לפלא בעיניהם.

הלילה חלף הלך לו, השחר פרש כנפיו על הארץ והיום בא, ושרה עם רעותה עסטעללא באו אל שער המלך.

“וחנה? איה חנה”? שאלה שרה בתמהון.

“אצל בנה”! ענתה עסטעללא.

אכן היתה חנה אצל בנה גאמעץ החולה האנוש, אשר הוכה בשגעון ובתמהון לבב מאז עשותו המזמתה, ויתהפך בציריו על משכבו ולא ידע נפשו.

כל קורא מבין דבר לאשורו ידע ויכיר כי הנער גאמעץ היה כלי משחית ומטה הזעם ביד העריץ גאנצאלא, ועל ידו הוציא את כל תרמיתו ונכליו לפעולת אדם; הנער הזה נתעה מגנאנצאלא בכסף אשר עור את עיניו, וישבע לו להסתיר את כל אלה בקרב לבבו, וסודו ימות אתו, ומזמתו תרד עמו שאולה. כן חשב גאנצאלא, אך אחרת יעץ אל זועם! – וגאנצאלא נתעה בשוא, וישכח כי לא תוכל נפש אדם להתהפך כחמר חותם רגע אחד, כי נֹחם ומוסר כליות לא יתנו מרגוע לנפש עושה רשע, עד אשר יגלה את נבלותו ורשעתו לעין כן, אז ימצא המתנחם נחם לנפשו, וכן היה גם עם גאמעץ העלם הרך.

גאמעץ היה נער הולך בתום וישר דרך, לא יכול לשקר באמונתו; ואף כי בראשונה שמח מאד על המזמה הזאת בכל לבו לב טהור נשאר לו ולא עצר ברוחו, ולבו הכה אותו כהלם פעם על אשר עשה מעשהו זר מעשהו; תמונות וחזיונות נוראים שטו ועברו לנגד עיני דמיונו, כשעירים עלו מארץ ציה, וכליותיו יסרוהו בלי חשך עד אשר גלה עונו הטמון בחבו, טהר לבו לא נתן מעצור לרוחו הנדכא, ותכל נפשו להגיד את האמת ולהוציא יקר מזולל, – כשאון מים כבירים העולים ונדחפים על שפת הים, ובשובם לאחור ישאון ברעם ורעש, כן רגז והרעים לבב הנער גאמעץ בלי חשך, מורא ופחד מלאו את כל קרביו בגלל הרעה אשר גמל לאיש ישר ועושה טוב, לאדונו דון יוסף, לא כצדקתו וכיושר לבבו אשר עשה עמו זמן רב!

ויהי כאשר הכה הנער האמלל בקדחת נמרצה, וישא קולו ויבך ויתחנן בלי חשך להביאהו אל בית אבותיו, וחפצו זה נמלא, וכעבור שעות אחדות מאז הוליכו אנשי הצבא באשמתו את אדונו דון יוסף בכבלי ברזל ברחובות העיר, הביאוהו אל בית הוריו, וישכיבוהו אצל מטת אביו החולה, ובשוב חנה אמו מעסטעללא נודע לה פתאם אסונו הנורא, ותמהר אל ביתה, ומאז נשארה שמה לכלכל את מחלת בעלה ובנה ולא שבה עוד אל גברתה שרה, ולא ידעה עד מה מכל אשר נהיתה בה!

ויהי כשמוע גאנצאלא מהאסון אשר קרה להנער גאמעץ, ויסער לבו מאד על הדבר הזה, ויירא מאד לנפשו; ולא לשוא פחד, כי הוא ידע את רוח האדם, ורבות פעמים נוכח לראות, כי גם המרבה לפשוע, והמעמיק לשחת כל ימי חייו, יחרד וירגז מפחד יום האחרון, עת המות לפתח רובץ, עת אשר כל בן תמותה יבין ויכיר כי יש גבוה מעל גבוה, השופט כל יצרי מעללי איש, ומיראת העונש ותקות הסליחה והגמול ישוב ינחם כל עושה עול, ויתודה על רשעו ועל חטאתו באזני היושבים אצלו. כל אלה ידע גאנצאלא, על כן חת לבו ויירא מאד מהנער גאמעץ, פן יגלה שמץ דבר ויפילהו מהרה למשואות נצח, מרום גדולתו אשר הרימו המלך זה מקרוב, וינשאהו על כל השרים אשר אתו, בחשבו אותו למלאך מושיע, כי הוא רק הוא פדה ממות נפשו, ולו יאתה רב תודה ותהלה, ועל ידי זה כל גדולי השרים ועבדי המלך כרעו והשתחוו לפני גאנצאלא, ויתנו כבוד לשמו וישימו מרום תהלתו, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו ראה והביט המון אנשים יעמדו מרחוק ובתשואות חן ישאו לו תודה ותהלה, ואם יפתח גאמעץ את פיו, ויגלה אף דבר אחד מכל תעלומותיו, הלא יהיה כל עמלו לריק ויעולל בעפר קרנו, לכן כבוא השמועה לאזניו כי חלה גאמעץ את חליו, חכה בכליון עינים עד בוא שעת חצות הלילה, למען יוכל ללכת ולבוא בסתר אל משכן חנה, לראות מה יעשה בהנער גאמעץ.

ויהי בחצות הלילה, עת עלטה וחשכה כסתה את פני הארץ, וגאנצאלא הולך ובא אל בית האשה חנה אָמת שרה, וכראות האשה האמללה את גאנצאלא בביתה פתאום, נבהלה מאד, כי לא הסכינה לראות בביתה את גאנצאלא השר הגדול, רק בבית אדונה דון יוסף ראתה אותו תמיד, ותקרא ותאמר: “אדוני גאנצאלא! מה חפצך בביתי? ולמה השפלת את כבודך לבוא אל ביתי הנמוך והשפל, הלא דבר הוא”?!

גאנצאלא לא דבר מאומה, ואף את כבעו רב הנוצה ואדרתו לא הסיר מעליו, וימהר ויקרב אל המטה, אשר שכב שם הנער גאמעץ.

וגאמעץ הוזה שוכב ונרדם על משכבו.

וכראותו את הנער כי ישן הוא, ויאמר אל חנה: “המלך אוהב מאד את בנך, וחפץ באשרו, לכן נעצב למאד בלבבו בשמעו כי נפל למשכב, וישלח אותי אליו לבקרהו לדרוש את שלומו, ולהשיב אותו דבר”!

“אהה אדוני הנדיב”! קראה חנה, “ראה נא איך הגדיל חליו! כל הערב הזה שוכב הוא כבול-עץ, וגם בפתחו שפתיו ידבר זרות ותהפוכות אשר תסמרנה שערות כל שומע”.

“אל נכון ידבר מהבלי הנערים והסריסים”? שאל גאנצאלא, “דברים אשר הסכין תמיד לראות ולעשות בהיכל המלך”!

“אהה אדוני”! קראה חנה, לא בדברים הנוגעים אל בית המלך, רק דברים אשר ידאיבו את נפשי למאד, פלצות תאחזני בהעלותי אותם על שפתי, כי – כי ידבר – על סף רעל – על כסף וזהב – והבטחות טובות – ופעם אחת הזכיר גם את שמך אדוני גאנצאלא"!

גאנצאלא נאנק דום, ויחשוב מחשבות עמוקות מאד רגעים אחדים.

ותוסף חנה לדבר עוד, ותאמר: "הנה זה כשעות אחדות עברו, ואולי זה כשעה, אשר ישכב על משכבו בנחת ובמנוחה מעט, ואנכי עמדתי אצלו, פתאם תפש ידי וילחצה בחזקה ויחל לבכות, ויקרא: אמי יקרתי! הנה עורקי לא ישכבון וכליותי לא ימנעו מליסר אותי על פשעי אשר חטאתי לה', כי רשע עריץ אנכי! – בשמעי את דבריו נבהלתי מאד, וחיל ורעדה אחזתני, ואשאלהו: “בני יקירי! מה זה היה לך? אמור לי במה פשעתי וחטאת לאלהי שמים? בשמעו את שאלתי, לא מצא עוד און לו להשיבני דבר, אך עוד מעט ויחל לדבר עוד הפעם ממרורת פתנים… סף רעל… זהב וכסף… וגאנצאלא… ועוד..”

“עליך אשה קשת-רוח להביא רופא הלום, ולשאול עצתו בדבר המחלה הזאת”! אמר גאנצאלא, “אך חכי נא עוד מעט, בעוד שעה אחת יעלה השחר ויפיע אור היום, אז תמהרי לקרוא אחד הרופאים. ואני אשלם את שכרו, וכל הדרוש לחפץ בריאותו, עשי ועלי לשלם, אנכי אכלכל תוצאות חליו, אני אשא ואסבול, הן אוהב אנכי אותו, יען כי נער גבור חיל וטוב הוא, ומאד אחפץ כי ישוב ויקום מחליו ויחיה”.

“אהה אדוני הנדיב”! קראה חנה, במה תוכל אשה עניה וקשת רוח כמוני היום לגמלך אדון יקר על רוב טובך וחסדך? במה אוכל להודות לך? הן קטנתי מכל החסדים אשר יעשה אדוני עמדי"!

“אינני חפץ בתודתך”! אמר גאנצאלא בגאוה ובגדל לבב, “אל ידאב לבך אשה עניה על כל אלה, כי לא אדרוש תודתך מאתך, שיתי נא לבך אל בנך”.

וגאנצאלא פנה עוד הפעם אל הנער ויבט אליו, ויאמר אל חנה: "תני לו צלוחית מים כי טובים המים לנפש דאבה! טובים מיין למר נפש, אולי ישתה ויקל לו. –

ותמהר חנה ותתן לו צלוחית מים, ובין כה וכה נשמע קול אנחה ואנקה מהחדר השני אשר שמה שכב בעלה החולה.

“התשמע את קול האנחה”? שאלה חנה את גאנצאלא במחותה במטפחתה את דמעותיה מעל לחיה, “התשמע איך ינאק אישי נאקת חולה וגוע, איך יתהפך על ערשו – ערש דוי – , ועלי היו כלנה! הה, חוס נא! רחם נא אל רחום”!

“לכי אפוא אליו”! אמר גאנצאלא, “מהרי ולכי כי בנפשו הוא”!

חנה עשתה כמצות גאנצאלא אליה, ועד מהרה הוציא גאנצאלא כלי זכוכית ממלתחת בגדו, וישפוך טפות אחדות אל צלוחית המים, ויגע בלאט בכתף גאמעץ אשר התעורר מתרדמתו, ויבט בעינים מלאות זועה וחרון אף על גאנצאלא.

“שתה גאמעץ”! אמר גאנצאלא, “כי השתיה הזאת תהיה לך לארוכה ולרפאות לב ובשר”.

"גאמעץ התעורר לקול השתיה, כמשפט כל השוכבים במחלת הקדחת הצמאים למים, ויתחזק וישב על מטתו, ויקח מידו את הצלוחית ויחל לשתות ממנה.

וגאנצאלא עומד ושמח מאד בלב וקרב – אבל לריק היתה שמחתו, כי אם באו המים המאררים לתוך פיו ויהיו למרים, וישפוך מהר מפיו לארץ, ויקרא בקול מוזר מאד: “הוי! מות! … מות!… המלך חפץ במותי!… לא! לא!… גם אתה חפץ במותי!…? הא לך הכסף והזהב!. געלה נפשי בם…!” ויפול באין אונים ואומץ על משכבו ויאנק דום.

אז נבהל גאנצאלא מאד ממראה עיניו וממשמע אזניו, וכפסל אבן לא יכול לנוע, ובלב חרד בקש לדעת אם שמעה אמו שמץ דבר, אחרי כן החל עוד הפעם למלא את הצלוחית מים, ולתת בם עוד טפות אחדות מזכוכית האבן אשר בצלחת בגדו, להשיב את נפש הנער גאמעץ, ובין כה וכה קפצה חנה מחדר בעלה ותאחז בזרועו, ותקרא בקול: "אהה אדוני! אוי ואבוי! הושע נא את בעלי! התפלל נא בעדו! הנהו גוע, עוד מעט ואיננו!

גאנצאלא ראה כי לא יכול עוד לכלות את תרמיתו ורשעתו פה, ולא חפץ עוד לשמוע את אחרית דבריה, וילך במפח נפש, ובצאתו החוצה החיש פעמיו בלכתו, אך כאשר הרחיק ללכת מהבית הזה, עמד לשאוף רוח מעט, כי עיפה נפשו למאד. –

הרוצח ומוג הלבב הזה מצא און לו לקפד את חיי הנער האמלל הרך בשנים, אשר באשמתו הלך שולל, אך כשל כחו לעמוד לראות איך ימות איש ישר ותמים דרך בהשיבו לאל רוחו!


 

5.    🔗

עסטעללא לא נתנה תנומה לעפעפיה, כי שבעה נדודים כל הלילה, ורוחה נפעמה בקרבה מאז עזבה את שרה רעותה בחדרה בדאגת נפש ובעצבון רוח, – ותלך אל חדרה להנפש ולהרגע מעט, אך אין מנוחה לנפש דואגת! כן ישבה על משכבה ותתהפך בתחבולותיה, איך ובמה תוכל לבוא לפני המלך להצדיק את דון יוסף, ולהתחנן בעדו למען תוכל לבוא לפני רעותה שרה ליום המחרת בבקר, ובשורה טובה תהיה מוצאת בפיה. רעיונים המונים ועשתונות שונות חלפו ועברו לפניה, וידחקו ויתרוצצו יחד; רגע עלה רעיון אחד בלבבה, וכמו רגע בא רעהו וחקרו ויכחד קימו, כמה מחשבות חשבה, וכמה הכזיבה, רבבות אלפי מחזות ועצות התיצבו לנגד עיניה, ובכל אלה לא מצאה אף אחת מהנה אשר תהיה דרושה לחפצה, כה ישבה והתהפכה במזמותיה עד אשר העיר השחר, ובין כה וכה נפלה על משכבה ונרדמה מעט בלי חפץ.

למחרת כאשר קמה ממשכבה העריכה לפניה את כל רעיונותיה ומזמותיה, ולא מצאה בהם חפץ, ותתעצב למאד, ותשאר הפעם אובדת עצות, עד אשר גמרה בלבה ללכת אל אביה ולהשביע אותו בשם אהבתו אותה, כי יתן לה רשיון לדבר דברים אחדים, ואחרי כן תרהיב עז בנפשה להתנפל בחמה שפוכה על גאנצאלא, ולהצדיק את הצדיק דון יוסף!

אך זאת נתנה אל לבה, לבלי לכת בבקר זה אל שרה לדרוש בשלומה ולבקר בחדרה, ורק כאשר חפצה יצליח בידה, אז תבוא לפני שרה בבשורה נעימה וטובה, אשר תדשן עצמותיה ורוח נכון תחדש בקרבה, כי בטחה בלבה אשר אביה הישר יטה אזן לבקשתה, ולא יפיל מדבריה ארצה.

ושרה ישבה בחדרה עצובת רוח, ובכליון עינים חכתה אל רעותה, ובראותה כי בוששה היום מלבוא, ולא הודיעה לה מכל שרש דבר, עמדה לפני חלון חדרה ותשקף בהחצר, אולי תצליח לראות את ידידתה עסטעללא, אך תקותה נשארה מעל, ותשאר כה בעצבונה.

בין כה וכה בא הרשיון לעסטעללא בת המלך, לדבר עם אביה לעת הערב, ועסטעללא קלעה את שערותיה ותעדן בעדי עדיים בפרחי הוד ובאבנים יקרות, ותצו להביא לה את בגדיה החמודות, ותלבש מחלצות שני עם עדנים, בדעתה כי חפץ המלך לראותה בהדרת חן וזהר, ומה גם בעת הזאת אשר חפצה לקחת לבבו בהודה והדרה, לעורר אהבת אבות ודרוש יהיה לבקשתה.

לבה נע בקרבה מפחד ובהלה, כי הלכה הפעם הזה אליו מבלי דעת אם יצליח חפצה בידה, אך מה מאד נבהלה רוחה בקרבה ולבה נבעת מפחד בבואה להיכל אביה, בראותה כי גאנצאלא מארטין עומד לפני המלך ומדבר אתו באהבה ואחוה בלי מֹרך ופחד, כאשר ידבר עם אחד העם…

“מה תבקשי ומה חפצך מאתי”? שאל דון יואן את בתו בצעדה על סף הבית, עוד יום אתמול שחרתני להרשות לך לבוא לפני ולדבר אתי, וגם היום בקשת כזאת מאתי, ועתה האם לא תדעי כי דברים נחוצים כתרוני ויסובבוני היום, דברים אשר כל כבוד בית אביך תלוים עליהם, דברים העומדים ברום שמי הפאליטיק, ולא עת היא לבלות הזמן ולדבר אתך בדברי תפל כחפצך היום…"

עסטעללא נבהלה מאד למשמע אזניה, ותקרא: “אבי מחמדי! נוראות נפלאתי עליך ועל דבריך הסתומים והחתומים לפני, חידות הם לי לא ידעתי אכנם; הנה באתי לפניך לדבר דברי אתך, ומאין תדע אבי כי דברי תפל הם? ואולי תמצא בדברי חפץ יותר מאשר תמצא בדברך עם…”

“אם כן אפוא”? קרא המלך, אמרי לי מה שאלתך מה בקשתך?

ותבט עסעטללא על גאנצאלא בעינים מפיקות חמה וקצף גדול, ותאמר אל אביה: "כל הדברים אשר יביע לך רוחי, הנה הם רק לך לבדך, ואין לזר לשמוע אותם.

“האם לא תדעי בתי, כי גאנצאלא הוא הראשון לכל אוהבי”? אמר המלך בקול נגיד ומצוה, “וכל אשר יש אתך לדבר עמי יכול גם גאנצאלא לשמוע, כי כמוני כמוהו, ואין כל דבר נעלם מאתו מהדברים אשר לא נעלמים המה ממני, האם לא אבין ולא יבין גם גאנצאלא לכל מחשבותיך אתך? כי באת להצדיק את איש הדמים אשר חפץ לשלוח ידו בי, הלא הוא אבי רעותך שרה, לנקותו מפשעו הרב…”

עסעטללא עמדה נבהלה ותאלם דומיה, אך ברגעים אחדים התאזרה עז, ותוסף לאמר: "אבי יקירי! לא אחפוץ להצדיק את דון יוסף אם באמת עשה נבלה ורשע, אך הרשני נא אב יקר לשאול מאתך, להגיד לי את פשר הדבר במה פשע? ומה עונו גדול מאד, מה עול מצאת בו כי הרחקתהו מביתך? האם עקש הישרה כי שמת בסד רגלו? זה ימים עברו ושנים חלפו מעת היותו משנה אצלך, האם מצאת בכל ממלכתך איש נאמן לב וטהר רוח כמוהו? ועתה הוצאת את האוהב הישן מפני החדש?!

בדברה הדברים האלה ירתה בעיניה פעם על אביה ופעם על גאנצאלא.

“אבל איך הרהבת בנפשך עז להגיד דעתך, ולשאול ולדבר לפני כדברים האלה”? שאל המלך בחמה גלויה.

“חלילה לי אדוני אבי לחות דֵעִי אתך, וגם לא אמר קבל עצתי”. אמרה עסעטללא ברוח נמוכה, “אך אחרי ידעי בנפשי כי נקיה אנכי מעל שמץ דבר עון, ואחרי אמונתי בי כי תאמין אתה לדברי בתך יחידתך המתנפלת לפניך בבקשתה, כלכל דברי גאנ…”

“האם יש בפיך תוכחות להוציא לאור צדקת דון יוסף”? שאל אותה המלך.

“האם העמדת את דון יוסף על כור המבחן, ודרשת מאתו את דבר המשפט”? שאלה עסטעללא, "האם בחנת אותו בשבע חקירות ובדיקות טרם הוצאת עליו את משפטך? האם לא עבד אותך באמונה עד כה? הלא ידעת כי הוא מצא תמיד חן בעיני כל שריך ועבדיך השומעים אל דבריך, יען מה? רק בגלל ישרת לבו ואמון רוחו, ומדוע נהפך עליו האופן כעת להרחיקהו כה מלפניך על בלי-מה?

“על בלי-מה”? שנה המלך את דבריה, “על החטא והפשע אשר עשה ביום אתמול, כי חפץ לקחת את נפשי”.

עסטעללא לא נתנה לכלות את דבריו ותקרא: “לקחת נפשך? האם ידו עשתה את הנבלה הזאת”?

“הוא ולא אחר”! השיב המלך, “אהובי גאנצאלא הראה לי את הדבר הזה לנכון, וגם הנער גאמעץ נשבע על הדבר הזה, וביותר מכל אלה הראו לדעת הספרים הנמצאים בבית דון יוסף, המכתבים יעידו ויגידו כי כנים דברי גאנצאלא וגאמעץ, ואך הוא הפושע ועושה העול גם יחד”.

פלצות אחזה את עסטעללא לשמע הדברים האלה ותאמר אל לבה: “האמנם נכון הדבר כי אָשֹׁם אשם דון יוסף? אהה שרה אמללה”? כן קראה ותאנח במרירות.

ודון יואן לקח מכתב משלחנו ויתן לעסטעללא בדברו הדברים האלה: “קראי נא בו, ואז תדעי ובחנתְ את הדברים. ותשימי את לבך עליהם ותודי לדברי, כי רק הוא, אבי שרה רעותך, חפץ לאבד אותי, לקפד את חיי ולמגר לארץ כסא קאסטיליא, המכתב הזה שלוח לו מאבימלך שר צבא מארוקא, קראי נא בו ויחורו פניך ותבושי עוד לפצות את פיך ולחפוץ צדקו”!

עסטעללא לקחה את המכתב מיד אביה ותקרא בו, וקראה בו שתים שלש דלתות חורו פניה, וכאשר השלימה לקראֵהו אמרה ברוח שפלה ונמוכה: “אמנם איום ונורא הדבר הזה! אם אמת יהיו הדברים האלה, כי דון יוסף ידע ממכתב עמל הזה, אבל מי אמר כי כנים הדברים האלה? אולי לא ידע דון יוסף מכל שמץ דבר המכתב הזה, יוכל היות כי יד אחר שלטה, יד גאנ…”

כשמוע גאנצאלא הדברים האלה חורו פניו, שפתותיו דבקו זה בזה, וראשו כפף כאגמון לארץ.

אבל המלך הקשה את לבו, עמד על דעתו ולא פנה ממחשבתו, ודבריה לא פעלו על לבבו הבוער באש קנאה, ולא היה עוד בשפק על כל אשר חשב עד כה על דון יוסף, כי לא האמין בנפשו איך יוכל להיות כי איש אחר יכתוב את המכתב על שם דון יוסף ויחתום בחתימת שר הצבא של מדינת מארוקא, ויאמר אליה: “הסי בתי! חדלי לך מלדבר דברי פתיות! הן נכלי דון יוסף יצאו לאור, וברור הוא כשמש בצהרים כי ידו חלה בהעול, יכון אפוא כעת לקבל את שכרו כמפעלו, ואתְ בתי עסעטעללא אם חפצה את קרבתי ולא לאבד את חנך בעיני, הרחיקי מעליך את רעותך שרה, ולא יקָרא עוד שמך עליה, ואל אראה אותך מהיום והלאה מדברת ומתהלכת אתה, זולת זאת אין דבר, ועתה שמרי מצות אביך המלך ולכי לביתך לשלום”!.

חיל אחז את עסטעללא בשמעה את דברי אביה, עיניה קמו, ברכיה כשלו לנפול ותאנק דום, ולולא היה גאנצאלא שמה, כי עתה התאזרה כחה ותכרע על ברכיה לפני רגלי אביה ותבך לפניו, עד אשר דמעותיה החמות הרטיבו את לבבו הקשה ונתן שמע לה, אך בעיני גאנצאלא לא יכלה לעשות זאת, כי נבוכה ונדהמה היתה הפעם, ומה יכלה עשות? ותשאר על עמדתה באין אונים ואֹמץ, רוחה נפעמה בקרבה, ועיניה נגרות מדמעה, ותשח את ראשה לארץ, ותצא מהיכל אביה, ובבואה לחדרה הרבתה לבכות הרבה בכה מרוב יגונה, ומאד נתעצבה ובמרירות התאנחה בזכרה את דון יוסף ורעותה שרה. – ככה ישבה עצובת לב ופוסחת על שתי הסעפים אם ללכת עוד אל שרה אם לחדל? פתאום קראה ברעדה: “אהה! אוי ואבוי! איך אבוא לפני ידידתי שרה לראות את פניה היפים אשר חמרמרו מבכי ומעצבון לב, ובשורה אין מוצאת בפי לגהות את מזורה? איך ובמה אבוא לפניה לדבר דברי? אהה! מה מאד שמח ורחב לבבי אז, טרם הלכתי לאבי, בשוותי לנגד עיני את החזיון הנעים הזה: כי אבוא לפני ידידתי שרה ובידי כוס ישועה להשקותה תחת כוס היגונים אשר שתתה לרויה, ובשמחה אפצה פי לאמר: ידידתי שרה! אביך יצא נקי – נגד ה' ונגד אנשים – בהשפטו! ויצא חפשי מבית כלאו? ועתה… – וזאת לא זאת! גם אם לוּ באמת ידעתי כי נקי הוא ואין עולתה בו, אז הלכתי למצער אל ידידתי שרה ואדברה נחומים על לבה – אבל מי יודע? אולי באמת נואל דון יוסף לעשות הנבלה הזאת ולקחת את נפש אבי…? אך מה זה יחשוב לבבי תועה? לא! לא! חלילה לבר לבב וטהר רוח כאבי שרה לעשות נבלה כזאת! ואולם זאת אשיב אל לבי: לשאול מאתה אולי ידעה שמץ דבר מכל אשר נעשה, כי לוּ נכון היה הדבר לא הסתיר סודו גם מבתו היחידה, כי אין דבר גדול או קטן אשר גרע מאתה, ובטח לא תכחד גם ממני, ותאמר לי קֹשט אמרי אמת, ואם היא תאמר לי כי שקר ענו בו המלשינים בסתר, ויד גאנצאלא העריץ משלה בו, אז אלכה עוד הפעם אל אבי, ואתחנן ואתנפל לפניו, כי יוציא לאור צדקו”.

ותלך עסטעללא אל שרה ותספר לה מכל אשר קרה אותה, ואשר היה לה עם אביה המלך. ומה מאד גדל עצבון שרה בשמעה מפי ידידתה את דברי אביה אשר צוה עליה לבל תתרועע עוד עמה, ותאמר אל עסטעללא בבכי ואנקה למאד: “עתה הניחי לי ידידתי! ואלכה באשר עיני יוליכוני! הניחי לי כעת, כי אם מאת ה' יצא הדבר הזה, והוה על הוה שלח עלי, למה אפוא יבֻלע גם לך בגללי! ומדוע אמנע מאתך את טובך ואשרך? אהה ליום צרה ותוכחה כזה! לעמל נולדתי עלי ארץ ברוכה, שוד ואיד, כיד ופיד באו עלי כתֻמם יחד! לכן ידידתי הניחי לי ואלכה… אתחפש בבגדי גבר למען אתנכר, ואכתת את רגלי מכלא אל כלא, אבכה, אריד בשיחי ואבקש את אבי… הנקי האֹבד בצדקו, עד אשר אמצאהו, ואם חפצי זה יצליח ה' בידי, אז ידידתי עסטעללא…” ולא יכלה לכלות את דבריה כי נאנקה דום ותתעלף.

“ותאחז עסטעללא אותה בידיה ותאמר אליה אחרי שוב רוחה לאיתנה: אל תבהלי ברוחך שרה ידידתי ואל תאמרי לתקותך נואש, כי עוד יש תקוה! כַתרי נא מעט ורוח נכון וחֻדש בקרבך, חכי נא, כי הנה נוססה בי רוח עצה, ואם עצתי תֵרצה, ואז יצא הדבר לפעולת צדק לטובתך ולטובת אביך הישר באדם, וכל אלה אם אך…” עסטעללא לא אחזה עוד בידיה ובצאת מפיה מליה האחרונים הורידה עיניה לארץ.

“מתי”? קראה שרה בלב נשבר ונדכה, ומעפעפיה זרמו דמעות כנחל על לחייה, “על מה ירזמון מלַיך ידידתי? אמרי מה זאת חפצתְ לדבר”?.

“מתי”? שנתה עסעטללא את דברי ידידותה, “אם – אך – נקי – אביך – מעון אשמה”!.

כשמוע שרה את דבריה ותוציא את ידיה מיד עסטעללא בשאט נפש ובחרי אף, ותקרא: “האמנם גם אתְ? אהה! זאת לא עלתה על דעתי מעולם, ולא חשבתי כמו אלה עלַיך אהובתי”!.

“אם כן אפוא”, ענתה עסטעללא, "שאי נא לדברי אשר הוצאתי בלי השכל ובלי חפץ, כי נבוכה נפשי מאד, ולא חקרתי את דברי טרם הוצאתי אותם מפי, אך בל ירע לך על כל אלה! כי ידידתך הייתי ורעותך אהיה וברית אהבתנו לא תופר לנצח! הרגעי נא ידידתי מעט, ואשאלך דבר אחד, רק אל נא תפצרי בי להגיד לך את כל מסתרי לבבי, ואל תאיצי לדעת מה שרש דבר נמצא בשאלתי אותך כל אלה! הגידי נא לי, אם ספר לך אביך שמץ דבר מאבימלך שר צבא מרוקא? האם הריצו מכתבים זה אל זה בימים האלה? אולי שכחת התעשתי נא ואמרי לי דבר על נכון ואל תכחדי דבר, כי אולי אמצא באחד מדבריך דבר אחד אשר בו אגול את האשמה מאביך ואפיל את גאנצאלא למשואות נצח! הלא תדעי ידידתי כי בלב טוב ברך ה' את אבי ודרוש הוא לבקשת כל איש ואיש ולא תמצאי איש אחד אשר לשוא ירבה תחנוניו לפניו, אנא שרה!

שרה נשאה לשמים עיניה ותאמר בחלחלה: “הנה אשבע לך באלהים חיים! כי אבי נקי הוא מכל שמץ דבר, וכי מעודו לא הריץ מכתבים אל אבימלך”.

ברגע הזה נשמע קול ענות לפני חצר המלך, ותסר עסטעללא את המסך אשר על פני החלון לראות מה קול החרדה הזאת? ותרא והנה עדת אנשים מאנשי הצבא רוכבים בסוסים, וקול צלצל החרבות וכידונים נשמע למרחוק. ובתוכם חיל רגלים חמושים בכלי נשקם המסבבים את איש אחד ההולך בבגדי נכרים לא כאנשי הארץ הזאת, ובהגיעם אל פתח שער היכל המלך עמדו כלם, ואנשי הצבא העמידו את נשקם על הארץ במערכה, והמונים המונים נהרו ונאספו מבני העיר לראות את המראה המוזר הזה, ובפה אחד קראו כלם לאמר: “אל המלך! הביאו אותו אל המלך! כי השבוי הזה הוא איש ערבי”!.

ותמהר עסטעללא לרוץ מחדר שרה, ותקרב גם היא אל הנאספים לראות מה זה ועל מה זה נקבצו באו המון עם כזה לפני שער אביה המלך.

שרה ישבה על מקומה, ובידיה הענוגות סמכה את ראשה; והיא תפושה ברעיונותיה מבלי הקשיב לכל הרעש והסאון הנשמע בחצר.

אנשי הצבא לא אֵחרו שמה, ועד מהרה באו אל השער, ויבאו עד חדר המלך דון יואן. –

בבית המלך דון יואן עמד עוד גאנצאלא מארטין, אשר נשאר שם גם אחרי צאת עסטעללא מאת אביה, וישאל אותו המלך: “מתי דברת גאנצאלא עם דון יוסף”?.

“היום בבקר, אדוני המלך”! ענה גאנצאלא.

“האם הכיר את המכתב, ומה ענה על זה”? שאל המלך.

“לא ענה אותי דבר! אך אחרי אשר הראיתי לפניו את המכתב ממארוקא חורה פניו ונאלם דומיה”! ענה גאנצאלא.

המלך ישב דומם ולא דבר מאומה, כי עלו על דעתו דברי בתו על דבר המכתב, ואחרי רגעים אחדים שאל אותו המלך: “ובמה אענשהו ואאסרהו על עונו הזה הגדול מנשוא”?.

“אדוני המלך”! ענה גאנצאלא בחלקות שפתיו ובחמאות פיו, עון דון יוסף גדול שבעתים, כי אם איש אחר מיושבי מדינת שפאניא הרים ידו במלכות, לא יסרתי אותו במשפט מות, אך לא כן הוא אשר הסתיר בחֻבו את איבתו ובסתר חפץ לשלוח בך יד…"

“אם כן אפוא אראה, כי לדעתך יענש במיתה משונה” אמר המלך, “כה דעתך ומשפטך גאנצאלא”?.

“על דעתי כן הוא”! ענה גאנצאלא, ובתוך דבריו הוציא גליון מחיקו, ויושט אל המלך באמרו: “הנה בגליון הזה חרצתי עליו משפטו כאשר אדוני צוה עלי בהסגירך אותו בידי, ובטוח אנכי כי גם בעיני כבוד מלכותך יכשר המשפט הזה, כי משפט חרוץ הוא”!.

המלך לקח את הגליון ויקרא בו, ואחרי כלותו לקרוא אמר אל גאנצאלא: “הנני גם אנכי חפץ לדבר עם דון יוסף”, וינח את הגליון על השלחן ויאמר: “מחר יובא דון יוסף אל היכלי ויעמוד לפני, ואני אדבר אתו ואראה…”

ולא כלה המלך עוד את דבריו כי המון האנשים באו אל היכלו, והביאו את השבוי לפני המלך, ועל ידי זה נשבת שיחתם ומדבָרם, וילך גאנצאלא משם סר וזעף, כי נפשו ידעה לו, ממגור מסביב…


 

6.    🔗

ועיר הבירה “זעווילא” נבוכה, סואנת בשאון ורעש, בכל חוצותיה ורחובותיה הולכים וסובבים אנשים מאנשי הצבא מיֻזנים בכלי קרב, וקול רעש הכידונים וצלצל כלי הנשק נשמעו מכל קצות העיר, ובכל ראש הומיות עומדים המונים המונים על משמרתם, כי כל עיר הבירה נבוכה מהבשורה לא-טובה אשר לקחה אזנם יום אתמול מהאנשים אשר הביאו את השבוי – הוא האיש הערבי – אל המלך, באשר נודע להם, כי המון עם רב מחיל ארץ מרוקא באו פתאום על אדמת ארץ קאסטיליא ללחום עליה ולקחת את הארץ להם לאחֻזה, ואם לא יבקשו עצה ותחבולה טרם תבוא הרעה אליהם, אז אחריתם עדי אובד! וזאת סכסכה את לב יושביה, וגם המלך נעצב מאד בידעו כי חיל עֲרָב עז ממנו, ויירא ויצר לו מאד.

ביגון ועצב ישב המלך דון יואן בהיכלו, בהודע לו הבשורה הרעה, כי עם רב מאד עלה מארץ מארוקא אל ארץ קאסטיליא, ואם יבא כעת לעמוד נגדם לגרש אותם מארצם ולהכות את אויבו אחור, נחוץ לו להרבות את אנשי חילו נגד צבא רב הקמים נגדו, למען יאמצו ויחזקו לעמוד נגדם ברוב אֹמץ וכח, ולדבר הזה דרוש כסף רב, כי בלא כסף לא ימצא תושיה, ואוצר המדינה ריק אין כל בו לא כסף ולא זהב, וכל אלה לא נעלם מהמלך וידע היטב כי בכל מדינתו לא נמצא די כסף גאֻלתו; ועד כה לא ידע אף שמץ דבר אחד מכל אלה, כי בכל עת אשר היה דרוש כסף לחפץ המדינה, מצא לו הנשיא דון יוסף מקום מוצא, ואם מלחמות רבות אבדו הון רב, מצא גם דון יוסף מקום למלאות את החסרון, והמלך לא ידע מזה מאומה, וגם על יושבי המדינה לא הכביד אכפו; ועתה עת באה לו הבשורה הזאת נעצב מאד, כי לא מצא לו עצה ותושיה, ויזכור בלבו את דון יוסף, אבל מאד רע ומר היה לו לפנות אליו, ומגאנצאלא לא יכול לקוות את כל אלה, כי הוא ימלא את מקום הנשיא, ויהיה לו לישועה למצוא כסף רב הדרוש כעת, להלביש את אנשי הצבא בבגדים חדשים ולהכין כל כלי המלחמה, קשתות, חרבות, שריונים וכידונים חדשים, גם לכלכל עם רב. רגעים אחדים ישב כה המלך תפוש במזמותיו, ויחשוב על דבר דון יוסף הנשיא נאמן ביתו מקדם. – ולא כן היה דעתו ומחשבתו עתה על דון יוסף כבעת דבר עם גאנצאלא, ובחפצו להביאו אל היכלו, לא חפץ לדרוש מאתו ולראות אם אשם הוא בדבר הנבלה אם לא, רק חפץ להמתיק כעת סוד אתו ולהתיעץ על דבר מבוכתו, איך ואיה ימצא מוצא לכסף הדרוש לו כעת, עת צר לו, עת אשר שונאיו ומנדיו סבבוהו כתרוהו מסביב. אך אחרי התהפך בתחבולותיו, ראה כי לא יכול לעשות זאת ולהכניע את עצמו לפני אנשי מדינתו וכל שרי צבאותיו, פן יאמרו כי זולת היהודי לא מצא און לו, לכן היה אובד עצות הפעם, ויצו לקרוא לפניו את גאנצאלא!.

ויבא גאנצאלא ויעמוד לפני המלך.

ויאמר המלך אליו ברוח חן: “גאנצאלא! ראה נא כי איש מצליח אתה! הן גם אתה תחפוץ למצוא מקום ומועד להראות את אהבתך לארץ מולדתך ולאֹשר יושבי אדמתה; אך איה איפה ימצא איש עת לכל חפץ? ועתה הגיעה העת הזאת אשר בה תוכל להראות לעיני כל יושבי אדמתנו, וגם לעינַי, את אהבתך לעמך, וכי כל ישעך וחפצך רק טובת הארץ הזאת ואָשרה”!

וגאנצאלא שמח לדברים האלה, ויאמר: “אם כן אפוא, אבקשך אדוני המלך להגיד לי חפצך במה אוכל להראות לפניך ולפי כל עם הארץ את כל אלה”?

“האם ידעת באיזה מצב תעמוד ארצנו כעת”? שאל המלך, “עת מלחמה היא העת הזאת, עת שבתה המנוחה והמרגוע, עתות השלום והשלוה חלפו, והריב והמרד החלו להתפרץ, קרב ומלחמה פרשו מוטות כנפיהם מלוא רחב ארצנו, מלחמה לי באבימלך שר צבא מרוקא, ודברים כאלה לא יעשו ולא יצליחו באפס כסף”.

“הכסף לא יעמוד לשטן לך אדוני המלך”! אמר גאנצאלא, “אחרי אשר אתה – הוד מלכות – שורר במדינה גדולה כקאסטיליא, ארץ ברוכה ומברכה ועֹשר רב נמצא בה יתר מכל שארי המדינות הנמצאות בכל הארץ, ולמי כל אוצרות קאסטיליא? אם לא לך, אדונה ומלכה”!

“אוצרות קאסטיליא”, שנה המלך, “אוצרות קאסטיליא אינן בחדרי, רק בידי אצילי יושבי הארץ הזאת”!

“והיהודים”? שאל גאנצאלא במהרה, כמו חכה בדברים אך לתשובת המלך, “לו אך נריק שנים או שלשה בתים מהיהודים, ואקח מהם את הונם ורכושם אשר כעפר צברו לרוב, אזי נמצא עוד יתר על המדה הדרושה לנו! לא על המלחמה הזאת אשר לא יארכו ימיה, כי גם לערוך מלחמה חמשים שנה או יותר יהיה לנו די רב מאד”!

גם זאת לא זר ולא מוזר ממני"! ענה המלך, "מעולם לא מנעו היהודים את מתנת ידם להושיע בכל צרכי המלוכה ברב או במעט, וימצאו נכון תמיד לפניהם לתמוך בימיני בעת המלחמה. ואם לא תמצא את ידך לאסוף על יד סך רב איזה מאות אלפים שקל כסף, מבלי לצרור את עניי יושבי המדינה, כאשר הסכנתי עד עתה, אז אבקש מאתם והם לא ימנעו את ידם מזה, וישמעו לבקשתי כאשר שמרו עד כה פי המלך ולא המרו את פי מעולם!

“אדוני המלך”! אמר גאנצאלא בשחוק, “התאמין כי הכסף אשר נתן דון יוסף לאוצר המלוכה נתן מידו? לא! לא כאשר תחשוב אדוני המלך כן הוא! היהודי הזה חבל מעניי המדינה שמלותם לעורם בעבוטם, טרם קנה אבן אחת מהאבנים היקרות אשר תשא בתו על ראשה ועל זרועותיה, ולא כן אנכי עמדי! טוב מותי מלפגוע בעניי יושבי המדינה, וטוב לי להיות צעיר עבדיך, מלצרור את אחד אביוני אדם ולהיות קרוב אליך אדוני המלך”?!

המלך נשאר דומם ולא דבר מאומה.

“הנה אנכי אביא לך אדוני המלך היום את כל הכסף הדרוש לחפץ המלחמה”, אמר גאנצאלא, “אך דבר אחד אשאלך ואבקשך אדוני המלך”.

“אמור”! אמר דון יואן.

“תן לי המלך ספר חתום בחתימת ידך, כי אחרי יצלח בידנו ונגבור חיל על אויבינו בהמלחמה הזאת, יהיה לי הרשיון לקחת את כל הכסף מיהודים אחדים אשר אקראם בשמם לפניך”.

המלך ראה בעין שכלו, כי אחרי אשר ימצא את ידו לו למצוא את כל הכסף הדרוש, יעשה תושיה ויפיל את אויבו אחור בלתי שפק, ואז ישללו שלל ויבזו בז, עדי תהיינה ידיו רב לו לשלם בעל כל ההוצאות אשר יעלו בהמלחמה מבלי להציק את היהודים, ויחשוב המלך בלבו: הנה אעשה לו בקשתו זאת, אך עצתו לא תקום. –

“טוב”! קרא המלך, “לך והבא אלי חמש מאות אלף שקל כסף, ואנכי אעשה כדברך, ואמלא בקשתך, עוד היום אצוה להכין לך את ספר הגלוי והרשיום נחתם בטבעתי”.

“זאת לא זאת”! אמר גאנצאלא, “עוד שאלה אחת קטנה אשאל מאתך אדוני המלך, חפץ גם אנכי לצאת בראש חיל צבאיך אל מקום המערכה”!

“גם את זאת לא אמנע מאתך”! אמר המלך ברוח חן, "ואם תכונן את קשתך לירות על שר הצבא אבימלך ולא תחטיא את המטרה, – ומי יתן כי ה' יגן בעדך ותפיל את שונאי ומנדי תחת רגליך, אז לא אמנע עוד ממך כל אשר תחפוץ!

גאנצאלא כרע נפל לפני המלך.

“את כל אלה תודיע בכל רחובות העיר זעוויללא וביתר ערי הממלכה” אמר המלך, “לאמר: כל איש אשר יפגע באבימלך שר צבא ערב, יעָשה לו כל כבוד ויקר, כי המלך יחפוץ ביקרו, וכל אשר יצא מפיו יֵעָשה”!

“את מצות אדוני המלך אעשה”! אמר גאנצאלא מארטין, בעוד אשר צעד צעדים אחדים מלפניו בדברו הדברים האלה: “את הכסף הדרוש אשלח אליך בעוד רגעים אחדים על ידי אחד מעבדי, ואז אקח את רשיוני, ומחר אסע עם חיל-הצבא אל מקום המערכה”.

גאנצאלא השתחוה ויכרע פעמים אחדות לפני המלך, וילך לו בשמחה ובטוב לב, כי לא פלל לנפול עוד, אחרי אשר עלה לגדולה כזאת, ולא ידע כי נכון הוא למועדי רגל!

ביום הזה נקראו בכל ערי המדינה ובכל רחובות עיר “זעוויללא” כמצות המלך לאמר: “כל איש מאנשי הצבא או מתושבי הארץ אשר יצליח להמית את שר הצבא אבימלך יעשרנו המלך עשר רב, ימלא כל משאלותיו. וכל היוצא מפיו יעשה”!!

גאנצאלא הביא את כל הכסף, ויקח את הספר הנחתם בטבעת המלך, ולמחרת היום בבקר נסע לשדה המערכה בחיל רב כבד מאד.

ימים אחדים עברו, ושבועות נגזו וחלפו, ודון יוסף ישב תפוש עוד בבית כלאו, ועיניו כלות ומיחלות לדעת מה תהי אחרית הדבר הזה, וביותר ערגה נפשו לראות את בתו היחידה. אך אין חזון נפרץ אין קול ואין קשב, לא ידע עד מה מכל אשר נהיתה אִתה לא לשבט ולא לחסד, וזאת היתה כעת נחמתו: כי לא יראה עתה את פני העריץ גאנצאלא לנגד עיניו. והמלך ישב בהיכלו, ומחשבתו היתה רק לדעת אחרית המערכה, התעוז יד חילו אם לא?

ועסטעללא ישבה בחדרה שוממה ועצובת רוח, ואת פני שרה רעותה לא ראתה זה ימים רבים, כי נכלמה לבוא לפני ידידתה שרה, ובשורה אין בפיה לבשרה דבר מה, או להביא לה תקוה טובה; אך זאת ידעה היטב כי מאד חפצה שרה לצאת מחדרה החוצה, אך יראה לנפשה פן יראוה אנשי “זעוויללא” ותהי אחריתה נגזרה, ותאמר בלבה: “שרה ידידתי! אם תלכי החוצה לבקש את אביך ותדרשי אחריו, ואם חלילה יכירו בני אנשי העיר אותך, אז לא תהיה עוד אתְ ידידתי, כי לא ירחמו עליך וישפתו נפשך לעפר מות, באמרם: כי אביך חפץ להשקות סף רעל את אבי, וגאנצאלא העריץ הוציא דבתו רעה גם עליך עדינה – עד אשר כל איש כעשיר כעני, כקטן כגדול, כעבד כנקלה, ישנאו את כל היהודים, ויתר מכל ישנאו את בית אביך תכלית שנאה, ומי לידי יתקע אם לא ימצאו אנשים מבני דלת העם, ויראו אותך נערה אֻמללה ידידתי הנעימה, ויתנפלו עליך כזאבי ערב על שה תמימה, והציגוך ככלי ריק ברחוב העיר, כי לא יחשבו אותך כעת לבת הנשיא, רק לבת איש יהודי אשר חפץ לשלוח יד במלך – אין טוב לך כי אם לשבת בסתר חדרך מבלי צאת החוצה, עד אשר יערה ממרום רוח חן ורצון עליך ועל אביך הישר באדם, ישים את החשך לאור ואור לחשך, ואז יאיר שמש הצלחתך עוד הפעם, ותרוי נחת עם אביך הנשיא”!

בכל יום ויום חכתה עסטעללא לשמוע ולמצוא שמועה טובה; בכל בקר עת הקיצה ממשכבה, חכתה למצוא בשורה טובה, אך כן עברו הימים רק בתקות שוא ותוחלת ממֻשכה, ועל ידי זה מנעה רגליה מלכת אל ידידתה שרה.

ויהי היום בבקר ויבוא עבד לבשר את עסטעללא כי אשה אחת חפצה לדבר אתה – האשה הזאת היתה חנה אשר כבר היא נודעה לקוראינו הנכבדים, אָמת שרה אֵם גאמעמץ – ותצו עסטעללא להעבד כי תבוא לפניה.

ותבא חנה לחדר עסטעללא, ותאמר אליה: אמרי לי בת המלך, הנה אחפש את גברתי שרה, זה כשנים עשר יום אשר אבקש אותה ולא מצאתיה עוד, לא ידעתי איה איפה היא כעת ואנה היא באה, היא היתה… ואולי גם עתה היא ידידתך, אולי תוכלי להגיד לי איה אמצאנה כעת? כי דרושה היא לחפצי מאד, ונפשי כלתה לדבר אתה!

“ואם לא אוכל להגיד לך מה תעשי”? שאלה עסטעללא.

"אז אלך אל המלך! ענתה חנה בעז רוח.

“אמרי לי חנה מה החדשות אשר בפיך? מה הנצורות הטמונות בלבך”? קראה עסטעללא, ותבט אל חנה, “האם לא תדעי כי המלך לא יטה אזן כעת לדבריך, כי הימים האלה ימי מלחמה המה…”

“לא! לא אשמע לדבריך”, שסעה חנה את דבריה, “אך נכונה אנכי לרוץ ולבוא אל המלך, כי נחוץ לי לדבר אתו אם לא אמצא את גברתי שרה”.

“אולי תגידי לי את דבריך אלי”? שאלה עסטעללא, “הלא תדעי כי אוהבתה ורעותה אני מני אז וכן גם עתה, וגם אנכי זה כבר אבקש רק למצוא בשורה טובה להשמיע אותה, למען אוכל לבוא לפניה, אך לא הצליח ה' בידי! ועתה הגידי נא! מה החדשות אשר יש לך להגיד לה”.

ותפן חנה כה וכה ותרא כי אין איש, ותאמר: “דעי נא! בת מלך עדינה, כי דון יוסף נקי מכל עון אשמה ורצח”!

“מה זה תשמענה אזני”? קראה עסטעללא, ומרוב שמחה וצהלת נפש נזלו דמעות מעיניה, “האם דבר כזה ידעת, ועד כה לא השמעת כל זאת”?

“לא ידעתי מכל שמץ דבר עד כה”! ענתה חנה בנחת, “זה לא כביר… היום בבקר גלה לי בני גאמעץ את עונו וחטאת נפשו בדמעות שליש”.

“ספרי נא לי”! קראה עסטעללא, “כי לא אוכל עוד לעמוד על רגלי ולהתמהמה פה עוד רגע! ספרי הכל על נכון, איך ובמה נגלה לך הסוד הכמוס הזה”?

חנה הביטה אל כל עברי החדר, אחרי כן אמרה אליה: “גאנצאלא נתן כסף רב לבני גאמעץ ועור את עיניו עד אשר נתעה בשוא להעיד בדון יוסף שקר לפני אביך המלך”.

חיל אחז את עסטעללא מרוב שמחה וצהלה, ורוחה קצרה מהוחיל עוד, ותשאל אותה: “מי הגיד לך את כל אלה”?

“בני”! ענתה חנה, ותספר לה את כל דבר מחלת בנה, אשר תקפתהו מאז עשותו המזמתה, ואחרי הביאוהו לביתו לא מצא מרגוע לנפשו, ודבר רק מהעול והנבלה אשר עשה, ואת דבר בוא גאנצאלא אל ביתה באישון לילה ואפלה לבקר את בנה, וכל מעשהו בביתה, ובדברה על דבר מי-הרוש אשר חפץ גאנצאלא לתת לבנה, נאנחה מר, ותאמר: “זה כבר שמים וארץ נשבעו כי כל כמוס יגלה ותעלומה תצא אור, כי עוף השמים יוליך את הקול! גאנצאלא הזד הארור השבע השביע את בני בשבועת האלה לבל יגלה את הדבר הזה לאיש, אך אנכי דברתי על לבו, פתיתיהו בדברים, והראיתי לו כי ינקה ויסלח לו על כי יפר את שבועתו… אי שמים”! קראה חנה בדבריה, “הסתירי נא הדבר הזה, בל תגלי דברי לגאנצאלא גברתי העדינה! כי…”

“אל-תיראי ואל תחתי חנה, דעי נא כי שכרך אתי ופעֻלתך לפני ה'”! אמרה עסטעללא, ובדברה נפלה על ברכיה, ונחל דמעות פרצו מעיני, וידיה פרשה לשמים, ותאמר: “אודה לך ה' מקירות לבי, אנכי עסטעללא בת המלך הגדול דון יואן מלך קאסטיליא, אתה בורא שמים וארץ חשך ואור, בידך הכח והגדולה העז והממשלה, אתה האל עשה פלא! גללת היום אור מפני חשך וחשך מפני אור, הנה צפונות והטמונות אשר היו חשך סתרם עד כה, יצאו לאור גדול והיו כעת לנגלות! ועתה ידעו כל העם כי דון יוסף הצדיק וגאנצאלא ומרעיו הרשעים, וראו כל בשר יחדו כי רק מאת ה' היתה זאת, ועצתו היא תקום”! ותמהר ותקם מעל הארץ ותקח את חנה בזרועותיה, ותאמר: “עתה בואי עמדי, נלכה יחדו אל גברתך”!

“האם תדעי”? קראה חנה בשמחת נפש, “בטרם נלך אגיד לך דבר לאט, ואבקשך עוד הפעם, כי…”

“הסי חנה”! קראה עסטעללא, "בל תדברי מאומה עם כל איש מזה, מכל אשר שמעת וראית, והאמת מידה קרנים על כל חשך ואפלה, וכל סתום וחתום תוציא לאור, ואז לא תיראי מכל… אך עתה הסי בל נעמוד פה ונלכה יחדו… ובדברה נאנחה במרירות לבה, ותאמר: “אהה ידידתי! שרה! שרה”! ותלכנה להן.

ועסטעללא הובילה את חנה בחדרים שונים רחבים נחמדים למראה, פתחים ודלתות רבות נפתחו ויסגרו במפתחות מעבר החיצון, עד אשר באו במסדרון אחד אפל וקצר, ודרך בו באו אל פתח חדר אחד, ותקח עסטעללא מפתח מצלחת בגדה ותפתח בו את הדלת, ומה מאד נבהלה והשתוממה בראותה לנגד עיניה כי החדר ריק, ושרה אין בו!

“אהה אל אלהים! איה ידידתי שרה? אנה היא באה”? קראה עסטעללא בתמהון לב, כי לא האמינה עוד בנפשה.

“הנה פה על השלחן מכתב חתום בחתימת גברתי”! אמרה חנה ותרא בידה על השלחן.

עסעטללא לקחה את המכתב מעל השלחן, ובידים רועדות קרעה את סגורו ותפתחהו, ותקרא בו כדברים האלה:

"יקירתי עסטעללא!

לא אמצא עוד פה מנוחה, כי המקרה אשר קרה את אבי לא יתן מנוח לנפשי להיות שוקטת במגורי, בעוד אשר אבי לא ימצא מנוחה לנפשו, בהיות עיניו כלות אלי כי לא ראני זמן כביר, לכן מצאתי נכון להרחיק נדוד מפה ולשום לדרך פעמי, ועתה הקרה ה' לידי בגדים אחרים להתלבש בהם לבל יכירוני כל רואי, וגמרתי בנפשי להניד את רגלי מעיר לעיר, ולבקש את אבי היקר לי מכל חמדת התבל, עד אשר יצליח ה' בידי למצאהו; ואולי יעמוד לי רוח והצלה מהפקודה אשר יצא מפי אביך לכל גרי קאסטיליא, אשר עתה יהיה הדבר הזה כמוס וחתום עמדי, ואם יצליח ה' את דרכי ותדעי גם אתה את חפצי. ועתה ידידתי עסטעללא חיי בטוב! ואל תדרשי עוד אחרי, ולמענך תעשי זאת, כי לך לא תיטיבי בזה ולי תעשי רעה! – שאי נא לי ידידתי על אשר לא יכלתי לברכך ולקדם פניך בתודה טרם צאתי מפה, כי כל חדרי לבבי מלאו רק אהבת אבי; לא אשמע עוד קול אחר, זולת קול אבי הקורא אלי ממקום אפל בור וצלמות, באשר הוא שם –

מאתי רעותך וידידתך" שרה

עסטעללא צעקה בקול מר, ודמעות באין הפוגות ירדו על לחייה, “נלכה אפוא אל המלך! בואי נא חנה”! קראה עסטעללא ותקחה בזרועותיה, ותלכנה יחדו.

הנה באו אל המלך ותספרנה לו את כל אשר נודע להן, והמלך לא האמין בראשונה לכל דבריהן, עד אשר צוה להביא את גאמעץ החולה אליו ואחרי אשר שמע את דברי התודה מפי גאמעץ, אז נוכח לדעת כי דבריהן אמת וצדק.


גאנצאלא ישב בהיכל שן בקצה גבול ארץ קאסטיליא, רחוק משדה המערכה, ומפנק את בשרו במשמנים ובכל מיני מגדנות ומטעמים, וייטב לבו ביין רב, לא מנע דבר מכל אשר תאוה נפשו, והמלחמה הולכת הלוך וסעור, ומעת לעת באו המבשרים להודיע לגאנצאלא ממקרי המלחמה.

ויהי היום וילחמו הערביים יחד במלחמת גבורה אֹמץ ועוז, כי הערבים המה גבורים ומלֻמדי מלחמה, ושר צבאם אבימלך עומד בראשם; רבים מאנשי צבא גאנצאלא כוננו חיציהם לירות אל שר הצבא אבימלך, אך לא עלתה בידם להכניע שאונו, כי הוא עשוי לבלי חת, ויבקע בתוך החיל עם סוסו האדיר אשר הוא רוכב עליו, ומפקד את צבאו, ואף גם כי חיל שפאניא פרעו בם פרעות ויפילו עם רב מהערבים, וידי אנשי חילם רפו ונשתה גבורתם; ואבימלך אחרי ראותו כי רפו ידי אנשיו ומצבו ברע מאד, החרה החזיק לבש גבורה כמדו ושארית חמות חגר; כארי גם וכלביא התנשא, וישא מדברותיו אליהם ברוח עז וגבורה, ויאמץ את ידם למלחמה, וכמעט גברה ידם, – אבל פתאום נפל שר הצבא אבימלך מעל סוסו אחור מתבוסס בדמו, כי איש אחד גבר חיל ויור עליו מצד אחר אשר לא עמדו שם חיל גאנצאלא, ולא החטיא המטרה כי נפל מת, ואז נשמע קול הידד מחיל השפאנים כי נצחו בהמלחמה, ואנשי הצבא התחזקו ויתנפלו על האויב ביתר שאת וביתר עז, וכל הנחשלים ורפי ידים אזרו וגברו חיל, ורוח חדשה היתה בקרבם. ואנשי תוגרמה ראו כי מת גבורם, וישליכו את כלי מלחמתם, קשתות ורמחים, חרבות וקני רובה, וכל הדברים הדרושים לחפץ המלחמה, וינוסו כלם מנוסת חרב מפני אויבם, וגבורי שפאניא פרצו אל מחניהם, בזזו את שללם וישללו שלל ועם רב לקחו בשבי, – בין כה וכה באה השמש וקרניה האחרונים הפיצו והאירו על הפגרים המתים אשר נפלו בחרב, וחמרים חמרים שטחו שטוח על פני השדה, – מה מאד שמח ורחב לב גאנצאלא בשמעו את נצחון חילו, ויקרא ויאמר: איה האיש אשר המית את אבימלך הביאו אותו אלי למען נוליכהו אל המלך, והמלך יתן לו את שכרו כידו הטובה והרחבה כי כאשר יצא מפיו כן יעשה"!

בין כה וכה נראה כי המון אנשים מאנשי הצבא יוליכו איש אחד לגאנצאלא מארטין, לבוש שריון מכף רגלו ועד קדקדו כובע ישועה צנופה בנוצות יפות בראשו, ידיו בבתי ברזל; ועל פניו מסוה, ואין מכיר ויודע מי הוא זה ואי זה הוא? ויהי כאשר הביאו את האיש אל גאנצאלא וישאלוהו: “מי אתה? ומי שמך כי אדע”?

“אנכי אגיד את שמי ולא אכחד מי אנכי”! אמר האלמוני, “אבל לא אליך אדוני, רק להמלך, הוחילה נא אדוני עד אשר נבוא אל המלך ואז תדע גם אתה מי אנכי”!

“אך לא כן אחשוב אנכי”! אמר גאנצאלא בקול נגיד ומצוה, אם לא תחפוץ להודע בשמך ולהראות את פניך, אז אראה בחזקה את פניך, כי משנה למלך קאסטיליא אנכי, ומי הקשה אלי וישלם? עליך לשמוע לכל אשר אצוה אותך, וממדברך הנאוה הכרתי ואדמה כי אחד מאצילי הארץ אתה"?

“לא לך הצדקה לעשות זאת” ענה האלמוני, “הן אחת הבטיח המלך להאיש אשר יכה את אבימלך, כי כל היוצא מפיו יעשה, ולא תעוז להכביד עלי אכפך”!

“יחי הגבור חיל! האח”! קראו כל אנשי הצבא כלם כאחד, “יחי הגבור…”! וקול הידד נשמע למרחוק.

וגאנצאלא נואש מחפצו למורת רוחו, ויצו לחבוש את סוסו, וגם לכל שרי צבאיו וכל השרים אשר אתו צוה להתכונן לדרך, לעבור ולנסוע עם גבור החיל אל המלך, להציגהו לפניו ולבשרהו מנצחון המלחמה. – “ועתה אדוני גבור חיל”! אמר גאנצאלא אל האלמוני, “אתה תרכב לימיני, ולמען יכרעו ברך ויתנו כבוד כל יושבי עיר זעווילא גם אליך, בעברנו ברחובות העיר עד בואנו לשער המלך”.

השמש זרחה על הארץ, ועם רב נוסעים ורוכבים דרך הרים ובקעות, שדות ויערים, ערים וכפרים, עד אשר באו קרוב לעיר הבירה זעווילא, שם החלו המנצחים בכלי שיר להשמיע את קולם, בקול ערב ונעים השמיעו את מנגינותיהם בקול תרועת נצחון וגבורה, וכל אנשי עיר הבירה קדמו את פניהם בכבוד ויביאום בקול צהלה אל שער העיר.


 

סוף דבר!    🔗

המלך ישב דומם, שומם ומשמים בהיכלו, בשמעו מפי גאמעץ החולה אשר חיה מחליו, כל עלילות ומזמות גאנצאלא, איך ובמה הסיתהו, וכי תמיד נתן לו מתנות רבות כסף וזהב ואבני חפץ, ובחלקת לשונו החליק אליו ויבטיחהו תמיד להרימהו לפקודה גדולה, עד כי נתעה בשוא והעיד עדות שקר על אדונו דון יוסף הישר באדם, וגם כל הזהב והכסף אשר נתן לו גאנצאלא הביאה חנה אל המלך, ותקרא בבכי ובזעקה: "אודה לאל הגומל חסד לטובים ומשלם רע לרעים, כי הוציא את הדבר לטובת דון יוסף התמים, כי לו לא יצא הדבר הזה לאור עולם, אז קצתי בחיי ואבחר מות לנפשי, מלחיות ולדעת כי על ידי בני נפל איש ישר כדון יוסף, ברשע רשע עריץ כגאנצאלא.

המלך נכלם מאד בזכרו כי נתעה בשוא להאמין דברי שוא ותפל, מאיש רע ובליעל, על איש ישר ונבון דבר אוהב העם וחפץ בהצלחתם, כדון יוסף אשר עבד אותו באמונה ותם רוחו זה זמן כביר, ויאמר אל בתו: “עסטעללא בתי! הנני לכפר פני דון יוסף בן אפרים, ובטרם אבקש לנקום נקמת כבודי, בטרם איסר את הבליעל אשר הוליכני שולל בתרמיתו, בטרם כל אלה, הנה יהיה כל ישעי וחפצי לשובב לב ידידי הנאמן אלי, כי טוב וצדיק הוא ממני, וגם את בתי האירי פניך לשרה בתו, חדשי אהבתך אִתה ביתר עז, אכן דבר שפתי בזה אך למותר, כי עוד נאמנה רוחך אתה ואהבתה אליה לא שנתה מאומה, הה! לו אך יכלתי לדעת מקומה איהו, ואנה החישה מפלט לה מאז עזבה ביתה, כי רק זאת תפריע שמחתי בהתכונני לקרוא דרור לדון יוסף מחמל נפשי, לפתח חרצֻבותיו ולהוליכהו בידי אל היכל חמדתי, למען יכירו וידעו כל עמי ארצי כי עוד כבודו חדש עמדי”.

כשמוע עסטעללא את דברי אביה, צהלה ושמחה בלב וקרב, ותשאלהו: “מתי תעשה את כל אלה אדוני אבי? מתי תעשה הדבר הטוב והנעים הזה”?

“בעת ישוב גאנצאלא משדה המערכה”! ענה המלך.

“העוד תחכה זמן רב כזה”? שאלה עסטעללא בתמהון, “העד בוא העריץ ישב ידידך דון יוסף בבור? ואולי לא תאמין עוד בצדקתו ותשוב תפסח על שתי הסעפים? ידעתי גם ידעתי כי גאנצאלא יכחיש את כל אלה בחלקת לשונו, בי אבי יקירי! שלח נא אותו היום לחפשי, ועוד בשעה הזאת, אז מאֻשרה אהיה ואודך על ישרך וטובך סלה”!

המלך שמע לבקשת בתו, וילך עם שרי צבאו והנלוים אליו אל בית גאנצאלא ויעמֵד עליו שומרים, ואחרי כן הלך אל בית-הסהר אשר הנשיא דון יוסף אסור שם, ויפתח המלך את דלתות הברזל, ויולך את דון יוסף דרך רחוב העיר, למען יוכלו כלם לדרוש בשלומו, קול המנצחים והמנגנים בכלי שיר הלכו לפניהם, והמונים המונים נהרו לראות את גדולת דון יוסף, ויקראו הידד! הידד! ואנשי העיר זעווילא הלכו לבתיהם שמחים וטובי לב!

ודון יוסף לא שֻׁנו פניו הרבה בבית כלאו, רק שערותיו השחורות המכתירות את ראשו גדלו פרע, פניו חורו ונפלו מעט, אך עיניו השחורות נוצצות עוד ככוכבי אור. ובבואו אל היכל המלך שאל על בתו שרה, ומה מאד נעצב אל לבו בשמעו את שמועה לא-טובה, כי לא ידעו איפה הלכה ואנה היא באה? והמלך נתן צו לבקש מהרה את שרה בת הנשיא דון יוסף, – אבל דון יוסף נעצב מאד, ויאמר בלבו: טוב היה לי לשבת בבור אסיר תקוה כי אראה עוד את בתי, מלשכון כבוד פה בהיכל המלך בתוחלת נכזבה"!

וגאנצאלא בא עם כל הנלוים אליו אל העיר זעוויללא וימהר לבוא אל היכל המלך וכל השרים אחריו.

והמלך דון יואן ישב על כסא מלכותו, וכל שריו ופקידיו עוטרים אותו, וגם עסטעללא ישבה על מקומה על יד המלך, כי כבר בִּשֵׂר ציר ממהר על אודות הנצחון, וכלם חכו אך אל תשובת גאנצאלא לראות את האלמוני, מי הוא זה ואי זה הוא אשר המלך יחפוץ ביקרו; ומלבד כל אנשי בית המלך חכו בכליון עינים כל יושבי זעוויללא לראות מי הוא זה אשר ימינו עשתה חיל ותפיל חלל גבור חיל כאבימלך?

המלך דון יואן לא קבל את גאנצאלא בשמחה ובלב טוב, אך הנוכל עוד לא ידע, כי כלתה אליו הרעה.

“מה מאד מאֻשר אנכי להודיע לך אדוני המלך”, אמר גאנצאלא, “כי אנכי, רק אנכי נצחתי על חיל הערבים, וידי עשתה חיל בהמלחמה הזאת”!

“אבל איה המנצח? ומי הוא זה… אשר כונן את חצו לירות עליו ולהמיתו”? שאל המלך, הן לו יאתה הכבוד והגדולה, ואני אמלא לו את כל אשר הבטחתי בפי".

וירמוז גאנצאלא בעיניו אל האלמוני, והאלמוני קרב אל המלך.

ויאמר המלך אליו: “הן לא הסירות את המסוה מעל פניך אות הוא כי תבקש ממני חמלה וחנינה, אולי פושע אתה וחיבת את ראשך למלך, אשא לפשעך כעת, כי…”

עוד לא כלה המלך את דברו, ויסר האלמוני המסוה מעל פניו, והנה שרה היא אשר נפלה ברגע הזה לרגלי המלך, ותקרא: צדק! צדק! חסד! חסד! אדוני המלך"!

ויתנודד המלך מעל הכסא בבהלה, ויקרא: “האם לא נתעיתי בשוא? מה זה תראינה עיני”?

ועסטעללא בת המלך הריעה קולה למראה ידידתה מחמל נפשה, ותקפוץ מעל מושבה בקראה: “שרה! שרה ידידתי”! ותפול על צוארה ותחבקנה בזרועותיה.

והמלך וכל הסובבים אותו עמדו משתוממים, ואחרי רגעים אחדים אמר המלך אליה: “האתְּ זאת שרה העדינה בת אוהבי דון יוסף! את נצחת את המלחמה, ועתה תבקשי ממני חסד? לא! לא! אך אנכי אבקש סליחה מאתך”!

שרה עמדה כמשתוממת, ותבט בפני המלך כי לא ידעה מה זה ירזמון מליו.

עוד שרה עומדת ומשתוממת, ותפן כה וכה והנה… אביה דון יוסף בא אל היכל המלך.

כראות שרה את אביה בהיכל המלך נאנקה דום, ולא יכלה דבר, רק אביה חבקה בזרועותיו וינשק לה, ויברך ברכת הגומל לחיבים טובים שגמלהו כל טוב, בפה מלא ובשמחת נפש, וכל העומדים שם שמחו מאד לראות את שמחת אב עם בתו, ובת עם אביה!

קוראים נכבדים! איה עט סופר מהיר לתאר את שמחת שניהם, מי יוכל להביע זאת באֹמר ודברים?

גאנצאלא לא יכול עוד לעמוד על רגליו למראה הזה, ברכיו כשלו, עיניו חשכו ופניו נפלו, ויצעוד צעדים אחדים אחורנית לצאת מהיכל המלך.

אבל המלך הבין את מחשבתו, ויקרא אליו: "לא גאנצאלא, לא תנקה הפעם! היום נגלתה חרפתך, וכל מזמותיך ועלילותיך ביני ובין אוהבי דון יוסף לא נכחדו ממני כעת, ועתה אשלם לך כפלים ככל חטאותיך; אכן אצבע אלהים היא, והנבלה הזאת תהיה לך האחרונה, ומהיום הזה והלאה לא תסכסך עוד מריבה בין רֵעים ושרים, להרשיע את הצדיק ולהצדיק את הרשע, כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מדון יוסף לא ימוש, וברית שלומי מאתו לא תמוט! כי הגידו השמים צדקו ואמת מארץ צמחה.

ודון יוסף ובתו שרה לא שמעו את כל דברי המלך אל גאנצאלא העריץ, כי יחדו הלכו באו החדרה, ושם בכו בכי רב מרוב שמחה, וידברו יחד על לבם; אך עסטעללא עמדה שמחה מאד לשמוע דברי אביה אל הנקלה, ולראות איך ירד פלאים הנוכל גאנצאלא מראש הרים על מעמקי ים צרה, ואיך אֻסר גאנצאלא בנחשתים. ויהי כאשר הוליכו אנשי הצבא את גאנצאלא אסור מבית המלך אבל וחפוי ראש, ותגש עסטעללא אל אביה המלך ותנשק את ידיו, ותאמר אליו: “אודה לה' חסדו, כי האיר על מחשכיו טרם שקע האור כלו”!

מהיום הזה והלאה היתה חנה בבית שרה עם אביה השר דון יוסף, לא בתור משרתת רק כרעיה אהובה היתה עמה, וגם עסטעללא אהבה מאד את חנה, ודון יוסף הקים את הנער גאמעץ, עלפי מצות המלך, על משמרת גאנצאלא, אשר טרם עברו ימי מספר מאז בא להתפאר בזעוויללא בגבורתו ועז ידו במלחמה, ויסר ראשו מעליו על במת מטבח, ודון יוסף ובתו שרה היחידה חיו כל ימי חייהם ברוב שלום וענג, השקט ובטחה, עשר וכבוד! כה יסוכך ה' באברתו תמיד על עושי רצונו, מעתה ועד עולם!