אַהֲבָה אִמָּהִית – זֶהוּ סֵמֶל

מְסִירוּת בְּשִׂיאָהּ הָעֶלְיוֹן.

הִיא – צֵרוּף שֶׁל גְּבוּרָה וְשֶׁל חֶמֶל.

מִי יָמֹד אֶת גְּבוּלָהּ הָאַחְרוֹן?

גַּם לְבֵן כְּפוּי־טוֹבָה שֶׁפָּגַע בָּהּ

הִיא תִּסְלַח בְּעֵינַיִם בּוֹכוֹת;

לְסוֹרֵר שֶׁגֹּרַשׁ מִבֵּית אַבָּא –

זְרוֹעוֹת־אֵם תִּשָּׁאַרְנָה פְּתוּחוֹת.

אוֹר־חַסְדָהּ נֶאֱמָן וְקָבוּעַ

גַּם בִּהְיוֹת כָּל יְדִיד לְאַכְזָב;

קָרְבָּנָהּ הָאַמִּיץ, הַצָּנוּעַ

לֹא מֻרְגָּשׁ: הוּא מוּבָן־מֵאֵלָיו.

אַהֲבָה אִמָּהִית תְּלַוֵּנוּ

לְפִסְגָּה אוֹ לְשֵׁפֶל תָּלוּל;

נַעֲשֵׂית הִיא, לְפִי מַצָּבֵנוּ,

עֲמֻקָּה אוֹ רָמָה לְלֹא־גְּבוּל.

הַאִם יֵשׁ עוֹד מִקְלָט וְיָצוּעַ

כֹּה מַרְגִּיעַ, מַשְׁקִיט, מְנַחֵם,

מְרַפֵּא אֶת הַלֵּב הַפָּצוּעַ –

כְּחֵיקָהּ הַמֵּיטִיב שֶׁל הָאֵם?

אֵי עוֹד רֵעַ, שָׁלֵם לְלֹא־סֶדֶק,

שֶׁתָּמִיד הוּא נִדְחַק לְפִנָּה –

וּמֵגִיב עַל זִלְזוּל וְאִי־צֶדֶק

רַק בִּכְאֵב, בְּלִי רֻגְזָה וְטִינָה?

מִי יִפְדֵּנוּ עַל עֵבֶר פִּי־פַּחַת –

וְלִבּוֹ לֹא יִמְלָא גַאֲוָה?

אַךְ הָאֵם, בְּלִי הִסּוּס וּבְלִי פַּחַד,

מַצִּילָה רַק מִתּוֹךְ אָהֲבָה.

אֵי יְדִיד, שֶׁנַּפְשׁוֹ לֹא חוֹשֶׁקֶת

גְּמוּל גָּלוּי אוֹ תְּמוּרָה חֲבוּיָה?

אַךְ הָאֵם, שֶׁאִתְּךָ מִתְחַלֶּקֶת,

לֹא תִּשְׁמוֹר לְעַצְמָהּ גַּם חֶצְיָהּ!

אֵם – מֻנָּה לָהּ גּוֹרַל דַנַאִידָה:

גַּם בְּאֵין קַרְקָעִית לֶחָבִית,

לֹא תִּלְאֶה לְעוֹלָם וְתַתְמִידָה

בְּזִרְמֵי אַהֲבָה לְבָבִית!