סתיו ושעמום. השלג הראשון נתמסמס ועוד הוסיף רפש לזה הקודם. נושא־המכתבים הזועף וכחול־החוטם עונה: “אין כלום!” ומודעות־האבל על גבי הקירות הן אלו של תמול־שלשום… אין נחת! אך מה זה? אַתליטים?
בין המודעות השונות והמשונות, שהיו מודבקות על אחת מן הגדרות, סקר שכנא גרין, אחד מפליטי־רוסיה, צעיר כבן עשרים ושמונה, את המודעה החדשה על סיעת־אתליטים שבאה לעיר. על פּי שני הענקים המתגוששים, שהיו מצוירים עליה, הכיר אותה מרחוק ולבו רעד מחדוה: כל כך אהב את הענין הזה וכל כך העיקה עליו הריקניות בימים האחרונים. שהרי לאן ללכת בערב?
הוא ניגש אל המודעה והתחיל קורא בעיון רב את שמות־הגיבורים ללשונותם ולארצותם: “לזרטס – צ’מפּיון צרפתי”, “קארפיני – אתליט איטלקי” וכו' וכו‘. כולם חדשים וזרים, – הצטער קצת – חבל, שאין ביניהם אַבּס השני ורייקוביץ’! לא בלי זחיחות־הדעת קרא הלאה: “חיים וילדמאן – אתליט יהודי”, ולבסוף – אוֹהוֹ! – “צ’מפּיוֹן רוּסי – סרגיי ממוּטוֹב”.
לבו זע קצת, כמו עם נפילת השלג הראשון… זה כשבע שנים שלא ראה את ה“גוי” האמתי, את ה“גוי” הרוּסי. בסיעות־האתליטים שהיו כאן בשנים שעברו לא היה רוּסי. עכשיו, עכשיו יראנו. סוף־סוף, למרות הכל, משתמרת עדיין בעמקי־לבו ה“רוּסיוּת” שלו – כעין גוש מושלג, ספוג־ילדות.
למרות הכל – מפני שמה“קוֹלוֹניה” הרוּסית־יהודית, שישנה כאן במטרופולין של גליציה, פרש זה כבר, וכשהוא תועה ברחובות, הריהו עושה סיבובים שונים כדי שלא לעבור על־פּני בית־המרזח “פּוֹרט־אַרטוּר”, קן־הפּליטים בני־ארצו: כל כך נקעה נפשו מהאויר הלז, מכל אותם האנרכיסטים, כביכול, עם שְנֶק בראשם. אלא שהכרך קטן הוא סוף־כל־סוף, ולמרות כל הסיבובים שלו מזדמן לו ברחוב מפקידה לפקידה אותו שנק עצמו. כמעט עם כל פגישה ופגישה נועץ בו הלה את עיני־החתול שלו, המלאות זלזול, ומעיר: “ובכן, מה? כניכּר, משחקת לך השעה עכשיו”…
– סרגיי מַמוּטוֹב! – הטעים גרין את השם בקול ונסתלק מאצל קיר־המודעות. היום בערב ילך לשם, ל“פלטין־הספורט”, כמו אשתקד. טוב מאד! מכל קצוי־תבל נאספו ובאו הלום הענקים הללו, גיבור גיבור כמו בתור בא־כוחה של ארצו, אומתו. עכשיו נראה, מי חזק ממי! אשתקד נהנה כל כך.
הוא הגיע עד קרן־הרחוב, והנה… שנק עובר סמוך לו, מוּבל בידי שוטר. בחטיפה הספיק זה לאמור לו לגרין (הפעם בלי זלזול בעיניו):
– נאסרתי ואין איש יודע. לך תיכף ל“פוֹרט־אַרטוּר” והגידה שם…
– אסור לדבר! – גער בו השוטר והוליכו הלאה על־פני רפש הרחוב.
נפלא הדבר, היאך בן־אדם זה מתיצב לו תמיד לשטן ואינו מניח לו לחיות. תמיד הוא מקלקל את הלך־נפשו. עמד לו רגע של קורת־רוח – והרי לך עסק! לאן ילך? איככה יהא שוב נדחק עכשיו לתוך אותו בית־המרזח, שעל מפתנו לא דרכה רגלו זה כחמש שנים? לראות שוב את כל אותם הפרצופים, פשוט, אין הוא יכול עוד, ולבסוף מי ומי משם יכול לעזור לו? ודאי איזו “מסירה” היתה כאן. הלא יותר משהם “עושים” באמת, הם מצלצלים. תיתי לו – יהא כלוּא קצת!
בינתיים פנה היום הקצר וגרין הלך אל “פלטין־הספוֹרט”. אני אשתקד צבאו לפני הבנין הגדול הזה המונים־המונים ומבּינוֹתם, במסדרונות ובפרוזדור, הציצו תמונות־ האתליטים המודבקות על גבי הכתלים. אצל הקופה היה רב הדחק.
בקוצר־רוח חיכו הנאספים על מקומותיהם מסביב לזירה המרובעת רחבת־הידים שבאמצע האולם הגדול והקריר. ניגנה תזמורת של צבא. עד שלבסוֹף, בלווית “מַרש־הלוּדרים” ולרעם־התשוּאות של הקהל, יצאוּ האַתליטים, חגוּרים בסינריהם, מירכתי־האולם, הלכו בשורה, איש בעקב רעהו, כבדים ומרושלים במקצת, עלו על הזירה, עברו כאן במעגל פעם אחת, והסתדרוּ בשתי שוּרות, זו מול זו. כנַנס הופיע ביניהם המכריז, שהתחיל מציג לפני הקהל את האַתליטים כסדרם.
– קארפיני – צ’מפּיון־איטליה!
לקול מחיאות־כפים יצא משורתו הגיבּוֹר האיטלקי, יפה פּנים ושׂער, והשתחוה לכאן ולכאן. בחיבה יתירה קיבל הקהל גם את שאָר אמני ההיאָבקוּת. בסימפּטיה מיוחדת במינה נתקבל הכוּשי ציפס, בן אמריקה הצפונית, שליבב בעיניו ובשיניו המבהיקות. אך סער של מחיאות־כפים התחולל, כשהוכרזו שמותיהם של האחים ציגאניביץ', ילידי־גליציה. הוּרתח הדם הפולני!
והמכריז המשיך:
– האַתליט היהודי – חיים וילדמאן!
נשמעו מחיאות־כפיים קטועות ומפוזרות בצירוף הלצות עוקצות. בטוח בכוחו, יצא הגיבּוֹר היהודי והשתחוָה אף הוּא. (אילוּ היה כל צעיר מישׂראל “נער” שכזה, כי אז לא היה צריך להתירא מפני פּוגרומים!)
עד שלבסוף:
– צ’מפּיון רוּסי – סרגיי מָמוּטוֹב!
גרין הוגיע את עיניו קצרות־הראוּת. הנה הוא ה“גוֹי” האמתי, שלא ראָהוּ זה כשבע שנים. שפמו הצהוב־כהה טעון קורטוב של טבק־הרחה, ועיניו הערמומיות, אגב קידה כלפי הקהל, מתרפסות כאן, על אדמת נכר. גופו נזדקר בלבנוניתו המשונה, שהיתה דומה לזו של אומצת־חזיר.
– הנה הנו! – הטעים גרין בקול וחייך בינו לבין עצמו.
בערבים הראשונים, כמו תמיד, נאבקו האתליטים הגדולים עם הקטנים. הקטן פירכּס בכל אבריו, השתמט מ“תפיסות”־האויב בעקיפים משונים, נתלהט, נשם ונשף, הזיע, והגדול עשה את שלו בנחת, בעצלתיים, והראשון כבר היה מוּטל פּרקדן כהלכה. אם אין כוח – שוא כל העקיפים והלהטים!
ביותר התגברה ההתעניינוּת אחרי ימים אחדים, כשעל הזירה עמדוּ להיאָבק הגדולים בגדולים. ההיאָבקוּת היתה נמשכת כבר זמן רב. מהם רתחנים וגסי־נפש, כרייקוֹביץ' הסרבי בשעתו, שכשהם נכנסים בעבי־הקרב, הרי הם פּורצים כל גדר ומשתמשים בטכסיסים האסוּרים… מסתייעים ברגליהם, חונקים, מכים… ואז מתעורר הקהל על העוול ומוחה בהתלהבוּת:
– פוּי! טול הרגל! אַל תכּה!
גערות ונזיפות כגון אלו קיבל ביחוד סרגיי ממוטוב אפילו בשעה שבאמת היה הדין עמו, ולא עם מתנגדו. השנאה אל ה“מוֹסקאל” היא שקילקלה את השוּרה. מוקף משטמה מכל צד, קלט האתליט הרוסי את הכאותיו ו“תפיסותיו” האכזריות והאסוּרות של אויבו, הסתמק ונתרתח מכעס עצור, פּנה כה וכה וניענע בידו כמתיאש:
– לוֹ מוּתר?!
בין המצרים חשו את עצמם הפולנים, כשלעיניהם נאבק ממוטוב עם האתליט היהודי חיים וילדמן. אוי להם מזה ואוי להם מזה; רק לבסוף, כשידו של הראשון היתה על העליונה, נשמעו קריאות בודדות:
– אל נא תיכּנע, חיים! אל נא תיכּנע!
וכך נסחף גרין במשך ימים אלו עם גלי־האויר של “פלטין־הספורט”. האתליטים, כמו הללו של אשתקד, כבר תפסו מקומות בעולמו הפנימי, ובבוקר־בבוקר, בצאתו אל רחוב, היתה ראשית־מעשהו לחפש בין המודעות את רשימת הנאבקים של הערב הבא.
– מי עם מי היום?
אלא שלפעמים, תוך כדי תוהו־ובוהו, היה לבו נוקפו לפתע: “שְנֶק!”… הרי זה “יושב” עדיין. סוף־סוף, צריך היה לעשות דבר־מה. אם לא יפקדוהו מבחוץ, הריהו עלול להיות כלוּא עידן ועידנים, ומי יודע אם לא יחזירוהו לרוסיה? לא טוב, לא טוב. אם ישתחרר, לא ינַקה אותו, את גרין. שנק מסוגל להתנקם. הרי גם בלי זה הוא שׂוֹטם אותו ועם כל פגישה ופגישה עמו, דרכו לעקוץ ברמיזותיו המשונות: “נו, מה? כניכּר, משׂחקת לך השעה עכשיו”… ומה אם באמת חשוּד הוא גרין בעיניו? אצל פרא־אדם זה הכל אפשר. ביחוד עכשיו – אחרי גילוּייו המפתיעים של בּוּרצב – כשבולמוס הגילוּי בלבד ממלא את כל החלל הריק שלהם!
כן, צריך היה ללכת אל “פּוֹרט־אַרטוּר”. ברם, איך ילך, והוא לא היה שם זה כחמש שנים. שוב לראות את בעל בית־המרזח, את היהוּדי הגליצאי, אדום הזקן והלסתות? לנפול שוב לתוך אותה המאורה האפלה והמסואבה? לא, הוא לא ילך! ומלבד כל אלה, איזו עצלות איתנה, בלתי־מנוצחת, כובשת את כל האברים. אין הוא יכול לעשות כלום!
בינתיים עברו ימים אחדים. האתליטים ישהו כאן עוד היום, מחר, לא יותר. אי־מנוחה תוקפת בלילה, בשעה של אי־שינה. שנק אסור זה כשני שבועות! הוא יתנקם בלי ספק. והוא יכול להתנקם, לכשירצה. הלא די לו לרמוז לאחד מבני־סיעתו, אותם הפראים למחצה, עיורי־האמונה, כי את פלוני צריך ל“סלק”, והדבר יבוּצע כהרף־עין. אחרי התבוסה והיאוּש שלהם הם מסתובבים כאן כזאבים מטורפים, וּבמצב שכזה הרי הם עלולים לרצוח נפש בלי טעם ודעת, משום ספק־ספיקא, אפילו מתוך שנאה פרטית סתם. כבר היו מעשים כאלה!
דחוּף על ידי פחד מסותר רץ גרין אל בית־המרזח “פּוֹרט־אַרטוּר”. השלט הרוסי כבר נתישן ונמחק קצת. ובבית פנימה כמה נשתנה הכל! בעל־הבית, שאז עוד היה צעיר למדי, הרי עיניו לקוּיות ומלאות לחלוּחית, ובזקנו האדום כבר נזרקה שׂיבה. במקום אותם הפליטים עוּלי־הימים, שקשה היה להביט אל אש־המסתורין שבעיניהם, שהיו שרויות בצל הבלוריות השחורות והחזקות, ושכמעט כולם נסו מארצם מנוסת מאסר ותליה, ישבו עכשיו צעירים ליטאיים סתם, שמתוך עיניהם הריקניות והמלאות דלף־סתיו ניכר, שאינם אלא “רֶקרוטים”. סנטריהם הדלים מגולחים־כחולים, צוארוני־אדרותיהם זקופים, ו“ערדלי־פטרבורג” מרופשים ברגליהם. אך הנה גם… שנק בעצמו!
זה ישב באחת־הפּינות בחברת איזה עלם שחור־חולצה ושתה טה. רק שני אלה היו השריד היחידי כאן של אותם הימים הראשונים. מתוך חיוּך נפסד של מכיר באשמתו ניגש אליו גרין והושיט לו את ידו.
– מתי יצאת? אני הלכתי אז…
שנק לא נטל את היד המוּשטה לו, ניענע בראשו, ודיבר:
– למי אתה סח “מעשיות”? לאן הלכת? שני שבועות רצופים נתגלגלתי בתפיסה אך ורק בגללך. באקראי היית אתה היחידי, שראיתני מובל על ידי השוטר, ודי היה לך אז להודיע את הדבר כאן – הלא יותר לא דרשתי ממך! – ונשתחררתי תיכף! ברם, אני זאת ידעתי מראש. זהו איש – הסב את פניו אל חברו, שחור־החולצה – שאינו אלא נאה מתפלסף. היו ימים, שישב גם הוא כאן, בחדר זה, וקרא בהתלהבות: “קרוֹפּוֹטקין, קרוֹפּוֹטקין!” ואולם לנקוף באצבע קטנה בשביל איזה מעשה – זאת לא!
– ואתה העושה?! – התאנף גרין אף הוא – כאן הנך גיבּוֹר. מדוּע אין אתה גיבּוֹר שם?
פני שנק נתעקמו מלעג ומארס, והוא דיבר בהטעמה מעליבה, כמתעלל:
– וכי אתה צריך לדעת את הכל? אפשר שלנו היתה ויש עבודה דוקא כאן? אתה, אתה – התחיל מסתמק מכעס ומגמגם – אתה, אתה הלא אינך אלא… מין טיפּוּס של… אַזף קטן!
מתוך פיק־ברכּים התאמץ גרין להשיב לחורפו איזו נזיפה חזקה, אך ברגע זה קלט מבן־זוגו של שנק הבטה, שנטלה ממנו את הדיבור. מבולבל הפך את פניו ונפטר מתוך מלמול:
– מה יש לדבר עם כסיל…
דמיונו לא הטעהו. הוא כיוון זה כבר להלך־מחשבותיו של פרא־אדם זה. כמי שבלע בשגגה איזה עצם מעורר גועל, הסתובב אחר כך בערב באולם הגדול של “פלטין־הספורט”. זה היה ערב־ההיאָבקוּת האחרון, שבּוֹ עתידים האַתליטים המנצחים לקבל את הפרסים והתשורות, שהוקצבו בשבילם. מעולם לא היה רב הדחק כאן, כמו היום. כנופיות־כנופיות נצמדו אנשים מן הקהל אל האתליטים, שעברו לבושים בין הספסלים, והשתדלו להיכנס עמהם בשיחה. גרין נטפּל לכנוּפיה, שהקיפה את חיים וילדמאן.
– יודעים אתם, – סח אז האתליט היהודי אל מקורביו – יודעים אתם, מה היה מַמוּטוֹב זה ברוסיה? תליין! הוא היה תליין בסיביריה. בעצמו התפּאר לפנינו, שהיה תולה לפעמים עשרים וחמישה אנשים ביום אחד!
סחרחר הראש. הרי לך – סרגיי מַמוּטוֹב! חלחלה וסקרנות שימשוּ בערבוּביה. מסביב לדמוּת־דיוקן זו, שמהבהבת לפני העינים על גבי הגרדום, הסתובב דמיונו זה כמה – עד שנתגלגל הדבר באורח־פלא והוא יכול לראותה עין־בעין. סוף כל סוף!
הערב, בפעם האחרונה, נאבק מַמוּטוֹב עם האתליט הפולני המפורסם, “אמן האמנים”, סטאניסלאב ציגאניביץ‘. תיכף לפגיעה הראשונה נתרתח הרוּסי, כדרכו, מכעס־החיה שלו, נהם נהימות משונות, פלט מלים רוּסיות, בלתי מובנות לקהל, ונופף באגרופו, בעוד שציגאניביץ’ כמו נתבדח מרתיחה זו של מתנגדו הפראי, וכדי להגבירה עוד יותר, הכה בכתפו האחת (נגד דרכו שלא להשתמש בטכסיסים פרימיטיביים) אגב־לגלוג, מלמטה למעלה, על סנטרו השמן של ה“קאצאפּ”. הכאות כבדות אלו הביאו את הקהל לידי סילוּד־חדוה, והאולם רעש:
– בראווֹ, ציגאניביץ'! בראווֹ, בראווֹ!!
כשהוכרזה הפסקה לחמשה רגעים, ושני הלוחמים, רטובים מזיעה, ירדו מעל הזירה איש לעברו והתעטפו בסדיניהם, קפץ גרין ממקומו, נדחק בינות לספסלים, עד שקרב אל מקום־עמדתו של מַמוּטוֹב, כדי לראותו יפה־יפה. אך, נפלא הדבר, למרות קירוב־המקום לא עלה הדבר בידו, והוא עמד לפני הענק, רואה ואינו רואה… נושם ונושף ושותת זיעה הסתפג מַמוּטוֹב בסדינו בשקידה יתירה, ובשרו הערום היה עכשיו סומק קצת, כעין קת־הקרדום של טבחים.
המכריז שרק במשרוקית שלו, ושני האויבים עלו על הזירה עוד פעם. גרין חזר למקומו הראשון. שוב התחיל מַמוּטוֹב להתרתח ולנהום כחיה, וכשאך ניסה להניף את ידו, לא בלי חשש, בתור תשובה על תכסיסיו האכזריים של ציגאניביץ', מיד נשמעו קריאות מכל עברים:
– אל תכה, “קאצאפּ”! פוּי, מַמוּטוֹב! פוּי, מוֹסקאל!
ולפתע־פתאום בקעה ועלתה מבין נזיפות פולניות אלו גם קריאה רוסית:
Палач! – (תליין!)
“אכן נודע הדבר!” – נזדעזע גרין, ועיניו שוטטו בכל רחבי־האולם, לראות מהיכן הקול יוצא. מבטו אבד בים־הפרצופים שמסביב, אלא שמשום־מה חשוּד היה בעיניו על קריאה זו אותו הצעיר הפּלאי, שחור־החולצה, שישב היום עם שנק ב“פורט־אַרטוּר”. שוב זע בקרבו אותו הגועל, מהול בפחד, ובמשך רגעים אחדים לא ראה כלוּם מכל הנעשה לעיניו על גבי הזירה. הוא ניעור רק ברגע המכריע האחרון, כשמַמוּטוֹב הוּטל פּרקדן על ידי מתנגדו בלווית השריקה. ניצח ציגאניביץ'!
ואף על פי כן היה מַמוּטוֹב באותו ערב בין מקבלי־הפרסים, בתור לוחם ממדרגה ראשונה. באותה שעה היה לבוש בגדי־הקוֹזקים שלו, בידו השמאלית קיבל את קומץ־הכסף, ואת הימנית הניף אגב כך אל כובעו הגבוה כחייל. אגב תנופת־יד כזו בודאי שהיה נפטר בשעתו מן הפקידים הגבוהים לאחר שביצע את מעשהו.
בשעה מאוחרת בלילה עזבו הנאספים את ה“פלטין־הספורט” מתוך עצבות: מחר כבר לא יהיה כלום. קשה היתה להם פרידתם של הגיבּוֹרים הללוּ, שעוד בלילה זה הם עתידים להתפזר לכל ארבע רוחות־השמים כלעומת שבאו. כעין יתמות ופחד הרגישו הכל בבת אחת, בזכרם, כי מעתה יוָתרו כאן לבדם, קטנים וחלשים. ומתוך כך נצמדו רבים מהם אל האתליטים, התרפקו עליהם והשתדלו לבלות בחברתם את השעות האחרונות בבתי־שְתִי שונים: גרין תעה אילך ואילך, עד שלבסוף נגרר כסהרוּרי אחרי הכנופיה שליותה את מַמוּטוֹב.
– נסור לבית קפה? – שאל האחד רוסית.
– לאיזה שד, לבית קפה?! – התנגד האתליט – מה נעשה שם? מוטב שתוליכוני אל אותו מרתף־היין, ששם היינו אז.
עד שבאו לשם עברו מסדרונות מקומרים, ירדו במדרגות, וּמַמוּטוֹב, משכמו ומעלה, היה כופף את עצמו בפתחים כפיפה יתירה. בתוך המרתף הצהיבה אדמה ערומה וכבושה, היבהבו חביות־חביות, ומבין האורחים המעטים, שישבו כאן אל שולחנותיהם, נזדקר ביחוד כומר פולני ישיש, עם עינים שיכּוֹרוֹת ומלגלגות.
– ראו נא את ה“קסיוֹנדז” (כומר) הלז, – הטעים ממוטוב בהטעמה הרוסית המיוחדת, שאותה לא שמע גרין זה כבר – שוב הוא כאן, שותה יין ותו לא! “סוּקין־סין!” (בן– כלבה!")
גרין פנה כה וכה. החלונות הקטנים במרומים היו מסורגים שׂבכות־ברזל, מאמצע הרצפה בלט איזה קטע כותל, עשוּי לבנים אדומות, שלאור העששית נראה כעין שריד מבצר עתיק, ורגע אחד חש את עצמו גרין כאן, בתוך אויר משונה זה ובמחיצתו של מי שהיה תליין, כמשתתף, כביכול, בגורלם של כל אותם הקרבנות, חבריו לשעבר, שנדחו לאחורי מצודות עתיקות ומשונות, ושכּמה מהם – מי יודע! – נתלו שם אולי בידי ממוטוב זה עצמו. מכאן נבע גם אותו הכוח הנעלם, שדחף אותו אחרי חבורה זו והכריחו ללכת באשר הלכה היא.
לאורחים החדשים נערך שולחן מיוחד, ורובם, שלמרות שיתוף־מולדתם היו קודם זרים זה לזה, נתקרבו כרגע מחמת היין ומחמת התרכזותם בנקודה אחת – באתליט. זה ישב בראש, כששתי זרועותיו רבוצות על גבי השולחן, ודיבר:
–…יִירקוּ בו, בציגאניביץ', זה! וכי זוהי היאָבקוּת? מכל עברים צורחים הפולנים שלו בכל גרון ואינם נותנים לעשות “גריף” (תפיסה) כל שהוא. ילך עמי אלינו להילחם בי, שם ינסה־נא לנצחני!…
לבוש בבגדיו, לא בלטו עכשיו השרירים שלו, כמו קודם, על גבי הזירה, והיה דומה יותר לאדם פשוט. עכשיו היה כבר נוח להיסקר, ובעיני־הפלדה הערמומיות שלו מתחת לגבותיהן העבותות והמאפילות, וגם בשפמו הצהוב־כהה, שכעין רבב של טבּק דבק בו, הזכיר לגרין את השכן של בית־מולדתו, את האכר טימוֹך, שהיה מריח את הטבק שלו מתוך קרן. כשבמרוצת־דבריו התחיל להתאונן על חייו בכלל ולהסביר לבני־מסיבתו את הקושי של “לחם־הלוחמים”, עורר אפילו מעין רחמים… “תליין”! – התאמץ גרין להתחלחל – ולא יכול.
– לחייכם, “זֶמְלְיֵקים” (בני־ארצי)! – השיק ממוטוב את כוסו עם שאר הכוסות והריק אותה אל פיו מתוך איזו רשלנות ואי־חשק.
שתה גם גרין. הציג את כוסו על השולחן ונבעת לפתע מפני עצמו… מה זה היה לו? היכן ועם מי הוא מצוּי בכפיפה אחת? לאן? לאן נתגלגל ונפל? מאצל השולחן הסמוך ליגלג לעומתו הכומר הפּולני בעיניו השיכּוֹרוֹת והאפיקורסיות.
כיצד זה – הפתיעהו פחד חדש – כיצד זה נכשל, נסתבך ונאחז במצודה? הלא צריך היה לשער מראש (ביחוד לאחר ששמע את הקריאה “תליין!” ב“פלטין־הספּורט”), כי בודאי יערכו כאן הללו ציד על ממוּטוֹב? היכן, אם לא כאן, להוציא לפעולה נקמת־מצוָה שכזו? הלא חטא לא יכוּפּר היוּ חוטאים עכשיו, אלמלא ביצעו את הדבר הזה…
ולגרין נעשה ברי מרגע לרגע, כי בחוץ, מאחורי הכתלים של מרתף זה, ערוך עכשיו מארב. שנק וחברו שחור־החולצה במרכז. ומי יודע מי הם אלה, המסובים עמו אל שולחן זה? הלא הכל אפשר. והוא באמצע – “אַזף קטן!”…
– לחייכם! – השיק גרין ביד רועדת את כוסו עם כוסותיהם של כל בני־המסיבה, שלא גרעו את עיניהם ממַמוּטוֹב ושנדמו עכשיו כמאוחדים במזימה רעה אחת, ובקולו נשמעה מעין התרפסוּת ובקשת־רחמים. הכומר השיכּוֹר מנגד הזכיר פתאום את הכומר גאפּוֹן, שעל פרטי מיתתו קרא גרין לא כבר באחד מן הירחונים הריבוֹלוּציוֹנריים, איך התחנן זה על נפשוֹ אל חבריו הקודמים, אך אלה לא ידעו רחם!
השׂכל הצלול לחש לו, שכל זה אינו אלא תעתועי דמיון כוזב, ובכל זאת נזדרז להריק כוס אחר כוס, וחש בתוך כך, שהיין זולף לא למקום־הפחד. כך, לפני כמה שנים, שם בעיר מולדתו, כשהיה יושב בלילות במסיבה אחרת, לא יכול להטביע ביין את הפחד הנבזה מפני הבולשת, שהיתה עלולה להתפרץ הביתה, וכמו אז כן עתה העיף גרין את עיניו לרגעים אל עבר הדלת. מי הציץ שם בעד הזגוגית השחורה?
וכמבקש הגנה וחסות בכוחו האתליטי של אחיו־לסכנה עכשיו – הקריב גרין את כסאו אל סרגיי מַמוּטוֹב.