ראיתי את הנערים הקטנים, וגם בני ביניהם, חוטפים ומלקטים את האגוזים הנושרים בסער מעץ־האגוז האדיר שממול ביתנו. אי־אי – עוקבות עיני אחרי שלי – חטפן גרוע הוא מאד! הנה הוא עט אל המַפּל – ואחר כך השכים וחטף.
רואה אני, שהוא יבוא וכיסיו ריקים. רפיון זה ירש ממני. גם אני בילדותי לא יכולתי לחטוף. חברי חטפו ומילאו את כיסיהם, ואני העליתי חרס.
לא טוב, לא טוב. סימן רע הוא זה לו ולמלחמת־קיוּמו בעתיד. תקותי היחידה היא, שעד שיגדל יתהווה סדר־עולם כזה, שלחטיפה לא יהיה בו מקום.
תקותי היחידה.