באחד המשעולים שבפרבר ראיתי בתוך כנופית בני נעורים נער כבן חמש־עשרה, שראש קטן לו, בלתי־מפותח, ראש־תינוק ממש (בפרברים משום־מה מצוּיים תמיד בעלי־מומים כאלה). כל הגוף נורמלי, בריא, חסון אפילו, מה שהבליט עוד יותר את הראש הזעיר, המנוּון, ואת ההבעה האידיוטית שלפרצוף. האומלל לא ידע את אסונו, לא ידע, שכן עליז היה יותר מהאחרים, השתובב, רקד, צחק ושלח ידיו תכופות אל הנערות הבוגרות. הללו חייכו ונהגו בו סבלנות מיוחדת, מהולה באיזו חיבה מוזרה.
צמרמורת עברתני… ורגש־פתאום, כאילו ראשים זעירים לכולנו, לכולנו – ואחד גדל־ראש לא־נראה מחייך לנו ולהושטת ידינו.