דוקא בראותה אותי יושב משוקע באיזה ספר, תחתור לשבת על ברכי. אינה יכולה לראותני מסולק לענין אחר יותר מדי.
— אבא, גם אני רוצה לקרוא!
— נו, טוב – הריני מעלה אותה, את בת השתים וחצי, אלי – נקרא נא שנינו!
היא מעמידה פנים רציניים ומביטה אל תוך הרומן הגדול כמוני. היום נסתפּרה קצת בידי אמה (לא בידי הגלב, כמו תמיד), ועקבות המספּריִם הגסים אוצלים לה דבר־מה נוגע עד הלב.
ברומן הגדול מבליט המחבר את החיה הרעה שבאשה ומשתמש לשם כך בכל הסממנים החריפים שבקולמוסו. יוצא, שכל מה שנכתב על הנשים לגנאי עד עתה, הרי זה עוד לא כלום.
— כזב ושקר! – השלכתי את הספר אל השולחן ונשקתי בצמא את הראש המתוק, הגזוז בידים לא־אמונות.