זה כבר שלא רכש לו בגדים חדשים – ועל זה הוא מצטער מאד. האנשים מסביב, בכל אשר יפול המבט, לבושים בגדי־חמודות, ורק הוא לבדו נושא את היוֹשֶן הזה. כן, בגדים נאים – לא דבר ריק הוא. אפילו זקן או חולה, מכיון שהוא לובש “אַנצוּג” חדש, “אנגלי”, דעתו מתישבת עליו והוא מרגיש עצמו בכי טוב.
תפוס־הרהורים כאלה חזר על כל חלונות־הראוה של חנויות־הבגדים הגדולות, הסתכל ותר, ובחירתו נפלה על חליפת־בגדים אחת טובה. את זו הוא מוכרח לקנות לו, ויהי מה, עם האפשרות הראשונה.
והנה בא היום. נכנס לאותה חנות, והחנוני קפץ לקראתו, “שירת” אותו בהתמסרות, בדיבּוּר מהפּנט, בכל להטי־אומנותו – והוא יצא משם לבסוף לבוש לא רק אותו “אַנצוּג” בלבד, כי אם גם באדרת חדשה ובמגבעת חדשה, וכל אלה משֶׁפֶר השֶׁפֶר. הנה כי כן השיג סוף סוף מה שביקש והרהורי־לבו נעשו למציאות.
הוא צעד על פני המדרכה, מסתכל תכופות בכל קטע־ראי שבחלונות־החנויות, וכמעט שלא הכיר את עצמו. אדם אחר לגמרי!
על פניו חלפו אנשים טרודים, מבוהלים, עמוסי דאגות – בבגדי־חול ישנים, מהוהים, מטולאים. כל אותם האדונים האלגנטיים, שעוררו את קנאתו קודם לכן, נעלמו פתאום ואינם! כלום ישנם במציאות באמת? בעתות הרעות הללו, במצוקה הכללית, מי יכול לקנות לו בגדים יקרים כאלה? מי? לא לחינם “רקד כנגדו” החנוני כל־כך, לא לחינם. כי אלמלא הוא, ודאי שבגדים אלה היו מונחים בחנותו עוד שנים על שנים.
מבטי זעם נשלחו אליו מכל צד, מבטי קנאה וגם בוז. הוא בלט עכשיו בעולם כדיסונַנס לא־נעים, כחתן בין אבלים; כאדם שלא במקומו. רע היה קודם, בבגדים הישנים, אבל גם עתה לא ניחא לו, לא ניחא.