אל הכרך הזר של המדינה החדשה הביאתני הרכבת בתחילת הלילה. עוד לא ידעתי, היכן אלון כאן לינה ראשונה ומכל שכן שלא ידעתי, כיצד אסתדר כאן בכלל. עד שאתאקלם בארץ נכריה זו, עד שאתערה, עד שיהיו לי גם פה, כבארץ מולדת, מכרים וידידים וידידות! מתי?!
נסעתי בטראם מבית הנתיבות, מבלי דעת לאן. ערירות איומה נשבה עלי משחור הנהר הזר עם בבואות־האורות, בעברנו על אחד הגשרים. אנשים יוצאים ואנשים נכנסים. רעננות וחדוה ודיבור קולני בשפה הבלתי־מובנת לי. קינאתי בכל אחד ואחד על שהוא בביתו, בארצו, על שהוא יודע לדבר. ככה ישבתי אובד בתוך העולם החדש והזר, עולם של מאושרים, מאושרים, מאושרים — —
והנה נכנסה אל החשמלית באחת התחנות אשה צעירה ויפה מבנות הארץ – בבכי כבוּש. בקושי הוציאה את הכסף מתוך ארנקה, כדי לשלם בעד הכרטיס, בהתאפקה מבכיה בכל כוחותיה. אבל סוף־סוף פרצה בהתיפחות גלויה, מבלי שים לב עוד אל יתר הנוסעים. זה עתה, כנראה, הכה אותה אסון גדול: ילד מת לה, או מאהבה עזבה, או…
ממולי ישבה ובכתה ובכתה – ואני חשתי כי אין נפש בתבל קרובה ויקרה לי ממנה וכי ידידה כזאת לא היתה לי מעודי.