עתה, בשעת לילה, כשהילדים ישנים, המנוחה היחידה לי. כשהם ערים ורועשים אין מנוחה, וכשאינם בבית שוב אין מנוחה, ורק עתה אני יכול להתרכז קצת.
אין בעולם נוגע עד הלב כתינוק ישן. עכשיו אין להבין, כיצד יכולתי לכעוס עליהם ביום, לגעור בהם או גם ליסרם, ועתה, עתה גם מתעורר בכל כבדו רגש האחריות…
איככה באתי אני עד הלום? אני, שלהלכה התנגדתי תמיד להעמדת ולדות. אני, שעוד בילדותי הוכחתי על זאת את אבי. והנה…
האב, האב הוא הוא המוציא מן התוהו את הדמעות, את האכזבות, את היסורים, את המחלות ואת… המות! האב – הוא האשם בּכּל, בּכּל.
עתה, בליל־סתיו זה, כשהילדים ישנים, מכביד עלי חשבון־נפשי מאוד. בצהלת הקיץ לא הורגש הדבר כל כך. אבל עתה, כשכבר קר, קר, וצריך לדאוג לעצים ולפחמים.
ובמה בעצם נלכדתי? מה תיעתע אותי? האהבה? האהבה הגדולה? מסופקני. יותר מהאהבה עצמה מניעים לכך כל אותם הדברים הערמומיים שמסביב לה! העננים, הרוחות, השלג…
כן, השלג, השלג הוא שהוליך שולל!
בליל זה התהלכתי בחדר ארוכות מפינה אל פינה. שכבתי לאחר חצות. ושנתי שוב אינה שנת־רווקים שלֵוה. אני ישן ולבי ער… כי צריך לקום לרגעים ולראות אם הילדים מכוסים כהוגן, ביחוד בליל סתיו קר כזה.
ובבוקר השכם העירוּני קולי קולות:
— אבא, שלג, הביטה!!