לוגו
כוחות
מיקום ביצירה:
0%

אחרי שנים של ישיבה בכפר באתי העירה. שוב אני מתהלך ברחובות ובסמטות עקוּמי־האבנים. חלונות אפלים סמוכים לקרקע, שלטי אומנוּיות שונות, שלטים דלים ישנים־נושנים. נפתולי הקיום העגמוּמיים.

מתרוצצים אנשים אילך ואילך, וביעותי תהומות בעיניהם. זו הבדידוּת הנוראה, הרובצת על כל אחד ואחד מהם. “אם־אין־אני־לי־מי־לי”… האיום! זו הודאוּת, שבכל העולם הגדול אין עוזר ואין דואג לך; שאפילו אם תפול באמצע הרחוב – לא ישעה אליך איש.

ובצירוף לכך – החיכוכים הנצחיים שבין אדם לאדם. זו הצפיפות בבתים המסואבים, הקנאה והדיבה, זו ההקשבה מאחורי הכתלים והדלתות. עד שהריב הגלוי פורץ, הריב הקולני – פנים אל פנים.

הנה רצה ובאה אשה מעבר הרחוב השני ונכנסת לתוך פרוזדור־הבית, שעליו עברתי ברגע זה, — ואשה אחרת קידמה שם את פניה בחרפות וגידופים ובחימה רותחת:

… את הסוררת, הגזלנית, את, את… בעלי מוטל גוסס, ואת, את!!

כה צעקה ארוכות ארוכות, עד לבלי סוף, וקולה פילח עולמות, הרעיש את ההויה כולה, למרות מה שהיתה אשה רזה, גרוּמה ובלי טיפת דם – כשלד. כמה כוחות הושקעו בצעקתה זו, כמה כוחות! כל מחשבותי והרהוּרי נרתעו עתה מפני התמהון האחד הגדול: הכוחות הללו מהיכן הם נדלים? מהיכן?