לוגו
השנַים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם־זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו, מתרחקים, משתמטים ורק שנַים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו, נושאים ומוציאים אותו למרחב, ושם לא ירפו ממנו עד שישיבוהו לאיתנו.

נכפֶּה כי יפול על המדרכה בבוקר־סתיו – סמרמורת־זועה תוקפת את העוברים־והשבים, והרי הם אצים איש לעברו ועצמים עיניהם מראות בפרפּוּרי האדם; אבל הנה כבר צצו השנַים, כמו מן האדמה, נוטלים את הנופל, זה בראשו וזה ברגליו, נושאים אותו אל תוך פרוזדור־בית ומתאמצים להקל לו ככל אשר יהיה לאל ידם.

מישהו התנפל ביאושו אל הנהר הגדול. ההמונים הסקרנים צובאים צפופים עם הנערות אל מעקה־הגשר, ומביטים, מביטים – ואילו שני מלאכי־החיים הללו כבר קפצו אחריו, שוחים ומפליגים בזרם האדיר והקר וחותרים למשותו, להצילו. הנה הנם!

כי על כן אל נא תירא, בן־אדם, בצאתך: באשר תפול – להקימך יחושו… השנַים.