בקפה “קייזרהוף” שבעיר ג. נתבצרו כל היסודות החשוכים למיניהם, המלוכנים, ה“הקנקרייצלרים” וכו'. כאן אפשר להזדמן גם עם איש השׂררה מלשעבר, מימי מלכות בית־הַבְּסְבּוּרג. הנה שומע אני מאצל השולחן שמאחורי, היאך האחד מכנה את איש־שיחו:
— אֶקסלֶנץ!…
הצצתי – ישיש כבן ששים וחמש, בבגדים ישנים־נושנים, ממורטטים כמעט, אבל מגוהצים בקפידה רבה. כן, אֶקסלנץ. הנה הוא עונה לחברו ומבליע בשטף־דיבורו:
—… אז נסעתי יחד עם הפלדמרשל קוֹנרד…
ברי, איפוא, שבמלחמה הגדולה מילא אדם זה תפקיד ראשי. נהג פלוגת־צבא גדולה, הרעיש מבצרים, דן למיתה. והנה הוא יושב עתה כאן – מגובן, לבוש בגדי עוני ופניו מקומטים ומכורכּמים. כאותה האבן, שנפלה מן השמים וטבעה באדמה – לאחר שהיתה “כוכב נופל”. והנה הוּא פּולט שוב:
—… טסנו לשם אז יחד עם הקיסר קרל באוירון.
ברם, “מי שהיו” הללו, כמלוכנים סתם, עוד אינם הרעים ביותר. הרבה גרועים מהם הם אנשי צלב־הקרס, שאף הללו אורחים קבועים כאן, ב“קייזרהוף” זה. הנה ישר ממולי יושב מנהיג האנטישמים הנודע, שמרעיל את הנוער בנאומי הזועה שלו באסיפות ה“הקנקרייצלריות”, ופוזל בעיניו העוקצות כלפי שולחני. כל המשטמה הפראית התלקחה בעינים אלה, משנכנס הלום מכירי, הרופא היהודי הזקן, הדוקטור נ. וישב אל שולחני. הפרצוף היהודי הטיפּוּסי, עם הזקן המגודל. זקן ראש־ישיבה. הוא הוא, כנראה, שהרתיח את דמו השחור של הצורר הזה.
הדוקטור הזקן נ. הוא בעצם יהודי מערבי, יליד וינה, רחוק ומורחק מהיהדות תכלית ריחוק (אף על פּי, שבראותו פעם ספר עברי בידי זעה בו איזו נימה, והוא נכנס בשיחה עמי, מה שגרם להיכּרוּתנו), אבל פרצופו דוקא הוא פרצוף ראש־ישיבה ממש; ראש־ישיבה, שהסיר לרגע את היַרמולקה מעל ראשו.
כדי לגרום לי קורת־רוח התחיל לדבר עמי על עניני הציונות וביטא תכופות ובקול רם את המלה: יודֶנְשְטַט…
מנהיג האנטישמים הציץ אלינו… יוּדנשטט בפלשתינה נחוץ להם! כאילו אוסטריה אומללה זו עצמה אינה יודנשטט!…
מבטו ננעץ בזקן ראש־הישיבה… כמה ארס, כמה רציחה! ברי, שאין לו מושג כל שהוא, יהודי זקן זה מי הוא. אילו ידע, שזהו דוקטור, רופא מובהק, כי אז בודאי היה מביט אליו אחרת. לפיכך שׂיכּלתי את שיחתנו ואמרתי שלא מן הענין:
— אדוני הדוקטור, זה עתה קראתי ב“ז’וּרנל הוינאי החדש” על תרופה רדיקלית, שאיזה רופא אנגלי המציא נגד הסרטן. בעתון זה, אגב, יש לקרוא תכופות על ממציאים כאלה. הייתי רוצה לשמוע את דעתו של מר על כך.
הרופא הזקן שכח פתאום את כל עסקי הפוליטיקה, את ה“יוּדנשטט”, וקרא בחימה שפוכה:
— בלוֹף, בלוֹף, בלוֹף!…
ומבלי התחשב כלל עם המקום ועם השעה, התחיל מרצה, כמעל הקתדרה, על מהוּת הסרטן, התהווּתו והתפתחותו. הקשיבו כל האנשים הזרים מסביב; הקשיב גם “האֶקסלנץ”, הקשיב גם… מנהיג האנטישמים. בתחילה התעקמו פניו בעוית־התקוממות, אבל סוף־סוף נכנע, נסחף, והתענינותו גברה מרגע לרגע. בהנאה ראיתי, כיצד עיניו מתרוקנות מהארס האנטישמי שבהן; עוד מעט – והנה הן עינים טהורות, נוחות, עינים יקרות…
הסרטן הוא דבר נפלא!