לוגו
אביב
מיקום ביצירה:
0%

על פרשת שבילים, ברפש השלגים הפושרים, פגשתי את יוּרי. הפגישות עם הזקן היוגוסלוי הזה, בן השמונים, ההולך יחף תמיד, גם בחורף, נעימות לי ביותר. כשריד “הגויים” הזקנים של ילדוּתנו – בפיקת גרגרתו הצחיחה, בריח יין השרף הנודף מפיו, בעל השן הכתומה האחת, וביחוד המלה “דוֹבּרֶה”, שבה הוא מתבל תכופות את להגו הגרמני, מלה שבכל הכפר השטַירי הזה אני הוא היחידי, היודע פירושה. כמנהגו התחיל משתחווה נמוכות וקורא:

— גנֶדיגר הֶר!…

כסבור הייתי, שימשיך את פזמונו הנצחי: “אשתי היא אשה רעה מאד, אשתי היא אשה רעה מאד” וכו' (הכל יודעים, שאשתו בת הששים, שבודאי היא חושבת עצמה לעומתו צעירה יותר מדי, מסתוללת בו, בבעלה הזקן, באכזריות נוראה, וגזירה היא מלפניה, שיהא דר ברפת, עם הבהמות, ולא בבית), אבל לא! הפעם מלים אחרות בפיו:

— אדוני רב־החסד, השמוע שמע, איזה אסון קרני אתמול? אשתי מתה! כן, אדוני, אשתי מתה, ועתה רע, רע לי מאד. עתה אין אפילו מי שיבשל את ארוחת־הצהרים, לא טוב היות האדם לבדו!

— אבל, יוּרי, ניחמתיו, הלא תוכל לקחת לך עתה אשה אחרת. בכפר ישנן נערות הרבה כל כך, כל נערה ונערה תלך אליך בחשק. הלא יש לך בית וגן!

חיכיתי שיתחיל מתחטא בנוסח הידוע: איזו נערה תאבה ללכת אלי, אל שכמותי?! והנה הוא עונה דוקא:

— כן, זה אמת, אבל אני כבר מפחד מפני האשה. אשתי שמתה היתה אשה רעה מאד.

— מה אתה סח! קח, קח לך נערה בת שמונה־עשרה.

— ובכן, שאקח לי נערה, אומר אדוני? אולי אשמע בקולו באמת. דוֹבְּרֶה.

עיניו התכולות, בנות השמונים, התחילו קורנות בזוהר לא מעולם זה – ואני חשתי פתאום את האביב כאשר לא חשתיו מעודי.